המלחמה נגד המערב: כיצד לנצח בעידן של חוסר הגיון.
המלחמה
נגד המערב: כיצד לנצח בעידן של חוסר הגיון.
ספרו של דאגלס מאריי, "המלחמה
נגד המערב",[1] ממשיך את הקו של ספריו הקודמים - "המוות המוזר של
אירופה" ו"שיגעון ההמון". גם כאן מדובר בדיווח מדויק, לעתים
מזוויע, על מה שמאריי מכנה "שגעון גזעי" בן-זמננו. מאריי עצמו נמנע כמעט
לחלוטין מדיון גזעי, ובמקום זאת מצליח לחדור אל לב התסכול והטינה שמניעים את
מתנגדי "המערב" ואת הדוקטרינות החדשות של אנטי-גזענות. התוצאה היא ספר חריף,
לעתים נואש, על תרבות שממהרת להשפיל את עצמה.
אחד הפרקים המאירים ביותר עוסק
בתנועת "רודס חייב ליפול". ססיל רודס, איל המכרות והמדינאי הבריטי שתרם
את הקרקע לאוניברסיטת קייפטאון ואת המלגות הנושאות את שמו באוקספורד, הפך פתאום
לסמל של דיכוי. ב-2015 השחיתו סטודנטים שחורים את פסלו בקייפטאון בדליי צואה;
האוניברסיטה בתגובה הסירה אותו לחלוטין. התנועה קפצה במהירות לאוקספורד, שם תלמיד
דרום-אפריקאי שקיבל את מלגת רודס, נטוקוזו קוואבה, כינה את הפסל "אלימות
מבנית" ו"תרבות רעילה של שליטה ודיכוי". העתירה להסרתו ציטטה אמירות
מיוחסות לרודס כמו "אני מעדיף אדמה על פני כושים" ו"יש להרוג כמה
שיותר כושים". מאריי מראה בקפידה כיצד הציטוטים הללו מעוותים: הראשון לקוח
מרומן של אוליב שריינר ומבוסס על זיכרון שגוי של נאום אחר; השני הוא דיווח צבאי על
מדיניות קשה במלחמת מטאבלה, לא קריאה להשמדה. אין ראיה שרודס השתמש במילה
"ניגר" באף אחד מהמקרים.
התגובה לניסיון רציני לבחון את
הנושא הייתה אלימה עוד יותר. ניג'ל ביגר, פרופסור לתיאולוגיה באוקספורד, הציע
פרויקט אקדמי על האתיקה של האימפריה. יותר מחמישים עמיתיו חתמו על מכתב גינוי. מאה
ושבעים חוקרים מרחבי העולם האשימו אותו באפולוגטיקה קולוניאלית. אקדמאי
מקיימברידג' כינה אותו "גזען זקן ומקומט" וקרא "לסגור את זה".
ביגר ספג עלבונות של "גזען", "ביגוט" ו"קיא". קולג'
אוריאל (אחד הקולג'ים של אוניברסיטת אוקספורד) השאיר לבסוף את הפסל, אך
"הקשר" אותו בשלט שמתנצל על עצם קיומו. מאריי מדגיש כי הוואקום של בורות
היסטורית - סקר בריטי מצא שחצי מהצעירים לא שמעו על לנין ושבעים אחוז לא יודעים מי
היה מאו - מאפשר לתעמולה לרוץ רחוק ובמהירות.
פרק נוסף, לא פחות מדכא, עוסק במורל
של רקס ויסלר בגלריית טייט במוזיאון הלאומי בבריטניה. בשנת 1926 צייר האמן הצעיר,
בתשלום עלוב, את "המשלחת בחיפוש אחר בשרים נדירים" - ציור קיר פנטסטי,
מלאי המצאות וטכניקה מבריקה, שכונה "החדר המשעשע ביותר באירופה". ג'ורג'
ברנרד שו דיבר בחנוכתו. אחרי שיטפון שהרס את העבודה, צייר ויסלר את הכל מחדש.
במלחמת העולם השנייה התנדב למשמר הוולשי, סירב לתפקיד נוח של צייר מלחמה, ונהרג
ביום הראשון ללחימה, בן 39. הציור שימח דורות של מבקרים. ב-2013 עוד שיבחה מבקרת
ה"גרדיאן" את יופיו.
ואז, ב-2018, החלו תלונות מחשבון
"אינסטגרם" בשם "הפיוּב הלבן". שתי פעילות (גבריאל דה לה
פואנטה וזרינה מוחמד) טענו שוויסלר צייר סינים "סטריאוטיפיים" (כלומר,
נראים סינים) ושבאחת הסצנות נראית אישה גוררת ילד שחור -שהוכחה, לכאורה, לעבדות.
גם ילד שחור כבול לעגלה הופיע. הטייט מיהר להודות שהדימויים "בלתי
מקובלים" והסביר אותם כביטוי לעליונות גזעית בריטית של שנות העשרים. העיתונות
התלהבה. חברת פרלמנט שחורה כתבה שלא ידעה על "התמונות הדוחות של עבדים
שחורים". ועדת האתיקה של הטייט גינתה את הציור "ללא סייג" והורתה
לסגור את החדר או להסיר את היצירה. החדר נסגר. מאריי רואה כאן לא רק את האקטיביזם
הזועק, אלא בעיקר את בגידת הנאמנים על אוסף לאומי, שהעדיפו לשפוט ולסלף יצירה
שהופקדה בידיהם.
מאריי מקדיש תשומת לב מיוחדת לסכנה
של השפלה עצמית. הארכיבישוף מקנטרברי הכריז בסינוד ב-2020 שהוא "מתבייש
בהיסטוריה שלנו" ושהכנסייה האנגליקנית "גזענית מבחינה מוסדית".
באותו רגע ממש כיהן כמספר שתיים בכנסייה אוגנדי בשם ג'ון מוגבי סנטמו. ההשפלה,
טוען מאריי, הפכה לליטורגיה של דת אנטי-גזענית חדשה שרכבה על גבי סגולת הענווה
הנוצרית. הבעיה היא שאנשים מבחוץ עלולים לקחת את הדברים ברצינות. בקנדה, אחרי
הכרזות על "קברים המוניים" בבתי ספר של הכנסייה הקתולית לילדים ילידים -
בלי שגופות נמצאו בפועל ובלי חפירה - החלו להצית כנסיות, יותר משלושים בשבוע אחד,
חלקן נבנו בידי הילידים עצמם. הסינים למדו מהר: כל ביקורת מערבית על רדיפת
האויגורים בסין נענית בטענה על "גזענות מערבית". "כל עוד המערב
עוסק במזוכיזם", כותב מאריי, "תמיד יימצא סדיסט מוכן בבייג'ינג".
שורש הדוקטרינה נמצא
ב"תיאוריית הגזע הביקורתית (CRT). מאריי מתאר את דרכה מ"לימודים משפטיים ביקורתיים" בשנות
השבעים, דרך דריק בל (Derrick Bell) בהארוורד - אחד מאבות ומייסדי תאוריית הגזע הביקורתית - אל מחלקות
למדעי הרוח ולחינוך, ולבסוף גם אל המדעים המדויקים. הספר הקנוני Critical
Race Theory: An Introduction שנכתב ע"י ריצ'רד דלגאדו וז'אן סטפנצ'יץ' (2001) בהוצאת
אוניברסיטת ניו יורק נחשב לאחד הטקסטים הנגישים והמשפיעים ביותר להצגת CRT מחוץ לחוגי המשפט
האקדמיים ומשמש עד היום כמבוא סטנדרטי בקורסים באוניברסיטאות, במיוחד בארה"ב;
הוא קובע במפורש שהתיאוריה מטילה ספק ביסודות הליברליזם - שוויון, היגיון משפטי,
רציונליזם נאורות וניטרליות החוק - ורואה בהם מסווה לעליונות לבנה. אין ראיות, רק
פרשנות שאינה ניתנת לאימות או להפרכה, המבוססת על "חוויה חיה", רגשות
והלא-מודע. התוצאה: אין דיון אפשרי. כל ניסיון להגן על עצמך מוכיח את אשמתך.
רובין דיאנג'לו, בספרה "שבירות
לבנה: מדוע כל כך קשה ללבנים לדבר על גזע", (2018), הפכה כל הכחשה של גזענות
להוכחה לגזענות. איברם אקס קנדי, שחור שמונה לפרופסורה באוניברסיטת בוסטון בגיל 38 וזכה בפרס
מקארתור, מגדיר "גזען" כמי שתומך במדיניות גזענית בפעולה או באי-פעולה
או מביע רעיון גזעני. כל פרק בספרו "איך להיות אנטי-גזען" (2019) נפתח
בהגדרות מעגליות. חוויותיו האישיות - מורה לבנה שקראה לתלמיד לבן במקום לילדה
שחורה בכיתה ג' - הופכות ל"התעללות גזענית" ולחומר לפרק שלם. לפי קנדי,
גם תמיכה בזיהוי בוחרים, התנגדות לפיצויים, או אפילו היעדר דעה על שינויי אקלים,
הם גזענות. הדוקטרינה נוחה מאוד למי שמחזיק בה.
בריטניה מספקת את אוטגה אווגבה,
שמתארת כיצד ביטלה הזמנה למסיבת חג מולד כי "אהיה כנראה השחורה היחידה בחדר
מלא לבנים", וכיצד היא נשארת בבית ובוכה. היא מתלוננת כשחברים לבנים לא
שואלים לשלומה, ומתלוננת כשהם כן שואלים. אחרי מות ג'ורג' פלויד הפכה תיבת הדואר
שלה ל"מזבלה של אשמה לבנה". אפילו בתשובתם הנכנעת ביותר, טוענת אווגבה,
הלבנים "מוציאים את האוויר מהחדר".
הבעיה מחמירה כאשר הרעיונות הללו
הופכים לחובה תעסוקתית. סוכנויות ממשל אמריקאיות, גם תחת טראמפ וגם אחריו, מחייבות
עובדים להשתתף בסדנאות "הצטלבויות". במעבדות הלאומיות סנדיה נשלחים
גברים לבנים בלבד לסמינרים שבהם הם מתנערים מ"זכות היתר הלבנה" וכותבים
מכתבי התנצלות לנשים צבעוניות דמיוניות. מאריי משווה זאת במפורש ל"מפגשי
מאבק" בסין של מאו. בחברות פרטיות - דיסני, קוקה-קולה, ארנסט אנד יאנג, KPMG - נאמר לעובדים
"להיות פחות לבנים", לתרום ל-BLM, ולעולם לא להטיל ספק ב"חוויה החיה" של עמיתים שחורים.
התנגדות פנימית נדירה; כאשר הדברים דולפים, החברות מכחישות או טוענות שההכשרה
"רשותית".
בבתי הספר התמונה קודרת עוד יותר.
בבפאלו צפו ילדי גן בסרטונים של ילדים שחורים מתים כדי ללמוד על "אלימות
משטרתית". בקליפורניה דירגו תלמידי כיתה ג' את עצמם לפי "כוח"
ו"זכות יתר", ותכנית לימודים אתנית קוראת ל"counter-genocide" נגד נוצרים לבנים. בסיאטל מאשימים מורים
לבנים ב"רצח רוחני" של ילדים שחורים. בניו יורק קיבלו הורים לבנים
"כלי לפעולה" הקורא להם להפוך ל"בוגדים לבנים" ולדרוש
"ביטול הלבנות". כאשר הורים מוחים בישיבות מועצת בית הספר, נאמר להם ש-CRT אינה קיימת או
שהיא מורכבת מדי להבנתם - אך לא מורכבת מדי כמובן לילדים.
אפילו הרפואה לא ניצלה. האגודה
הרפואית האמריקאית התחייבה לפרק "גזענות מבנית" ו"עליונות
לבנה". מאריי מציין, כמעט בזהירות, שברפואה ידע על רקע גזעי עשוי להציל חיים:
קבוצות שונות נושאות סיכונים שונים למחלות ומגיבות אחרת לתרופות. קבוצת רופאים
בעלי שמות לא-אירופיים בעיקר פרסמה מכתב בכתב העת המוביל "New England
Journal of Medicine" שבו, אחרי מחוות
אנטי-גזעניות חובה, ביקשה רשות להשתמש בידע גנטי לטובת מטופלים שחורים. ב-2020
זיהה ה-CDC שלוש קבוצות עדיפות לחיסון נגד קורונה, ובהן בני 65 ומעלה. כאשר
התברר שהקבוצה הזו לבנה באופן לא-פרופורציונלי, הומלץ להעדיף עובדים חיוניים על
פני קשישים - גם במחיר של חמישים אלף מקרי מוות נוספים בחודש. אחד ממחברי ההמלצה
הסביר: "החברה בנויה כך שמאפשרת [ללבנים] לחיות יותר. במקום לתת יתרונות
בריאותיים נוספים למי שכבר יש לו יותר, אפשר להתחיל ליישר את המגרש". מאריי
מתרגם: להניח ליותר לבנים למות.
במרכז הספר עומדת הטינה. מאריי מצטט
את ניטשה: השפעת הטינה היא "לקדש את הנקמה בשם הצדק - כאילו הצדק הוא רק
התפתחות נוספת של תחושת העוול". הטינה מנסה להרדים כאב באמצעות רגש.
"מישהו חייב להיות אשם בכך שאני חש רע". אנשי הטינה פותחים מחדש פצעים
ישנים, דורשים פיצוי לנצח, ומציבים את עצמם במרכז הכל. הרגש ההפוך הוא הכרת תודה.
מי שאינו חש תודה על מה שהועבר אליו, נותר רק עם מרירות על מה שאין לו. חיים בלי
הכרת תודה אינם חיים שלמים.
בסוף הספר מתאר מאריי ראיון שבו
נשאל שמרן לבן על ידי עיתונאית שחורה: "מה אתה אוהב בלהיות לבן?" האיש
היסס, מבין שהוא על מוקש קרייריסטי. מאריי מציע את "האופציה הגרעינית":
להיות לבן פירושו להיוולד למסורת שתרמה לעולם חלק לא-פרופורציונלי, אם לא את רוב,
הדברים שהעולם נהנה מהם כיום - כמעט כל ההתקדמות הרפואית והמדעית, מוסדות החינוך
הוותיקים ביותר, העיקרון של ממשל ייצוגי, חירות המחשבה והמצפון, חופש הביטוי,
והקפיטליזם של השוק החופשי שהוציא יותר ממיליארד בני אדם מעוני קיצוני במאה העשרים
ואחת.
אוניות המהגרים בים התיכון שטות
צפונה, לא דרומה. אמריקה, קנדה, גרמניה, צרפת, אוסטרליה ובריטניה הן היעדים
הרצויים ביותר. מאריי אומנם אינו כותב זאת, אך אפשר לדמיין את ההמשך: "ועכשיו
ספרי לי מה את אוהבת בלהיות שחורה".
נשאלת השאלה כיצד להגן על המערב?
מאריי מזהה זרם גובר של אנשים שמתחילים לחשוב: "אם אינכם מכבדים את תרבותי,
מדוע אכבד את שלכם? אם אינכם מכבדים את אבותיי, מדוע אכבד את שלכם?" הוא דוחה
את הגישה הזו משום שהיא מובילה בהכרח לעימות שניתן לפתור רק בכוח. במקום זאת הוא
מצטט את הסופר תומאס צ'טרטון ויליאמס: "כך או אחרת, נצטרך למצוא דרך לגרום
למציאות הרב-אתנית שלנו לעבוד". הוא אף מכנה את עלייתם של לא-לבנים לעמדות
כוח "יתרון" שמקורו בסובלנות המערבית הייחודית.
נראה שכאן הספר נחלש. הרצון
"למצוא דרך" אינו תוכנית. המערב מנסה לעשות זאת זה זמן רב. לא ברור
שהעימות הנובע מאסטרטגיה 'מדירה' יהיה גרוע יותר מהמשך הדרך הנוכחית. מאריי אינו
מסביר מדוע אדם כמו אוטגה אווגבה, ששונאת בגלוי את החברה שבה היא חיה, ראוי למקום
בה, או כיצד נוכחותה מועילה. סנגורים לבנים אינם מבזים תרבויות אחרות; הם פשוט
מכירים בכך שבני אדם מאושרים יותר - ומצליחים יותר להרחיק טינה - כשהם חיים בקרב
בני עמם. מאריי, כך נראה, לא חשב עד הסוף על הפתרון שהוא ממהר לגנות.
"המלחמה נגד
המערב" הוא ספר חשוב. הוא מתעד בקפידה את המנגנונים של תרבות שממהרת להשפיל
את עצמה, את הטינה שמניעה אותה, ואת המחיר - תרבותי, מוסדי, ולעתים גם בחיי אדם -
שהיא גובה. חולשתו היא בסירוב להסיק את המסקנות המלאות מהעובדות שהוא עצמו מציג.
ובכל זאת, כדוקומנטציה של הרגע, הוא נותר הכרחי.
[1] Douglas Murray, The War on the West: How to Prevail in the
Age of Unreason, Broadside Books, 2022.
