היניצ'רים - חיילי העילית העותמאניים, ומערכת גיוס ה-דוושירמה.

היניצ'רים - חיילי העילית העותמאניים, ומערכת גיוס ה-דוושירמה.

החזית הטיפוסית של הצבא העותמאני הורכבה לרוב מחיילים לא סדירים אשר לא קיבלו תשלום ואשר נקראו "באשי באזוק" ("ראשים משוגעים", כלומר חסרי הנהגה) - משוטטים אשר התקיימו מכל שוד וביזה שיכלו להשיג. כפי ששמם מרמז, הם היו לא ממושמעים ועשו פעמים רבות כפי שראו לנכון בעיני עצמם, ועל כן נשלחו לרוב ראשונים אל העימות על מנת להטריד ולזרוע בלבול אצל האויב. בזמן שרובם היו רגליים, חלקם היו גם פרשים קלים - "אקינג'י". מאחוריהם הגיעו החיילים המקצועיים, לרבות הפרשים - ה-"סיפאהים" - וכן הרגליים. הקטלניים ביותר מבניהם היו ה-יניצ'רים, "אימת המערב".

מערכת הדוושירמה-יניצ'רים העותמאנית הייתה ברוטלית ואכזרית אשר בעיקר מאמצע המאה ה-14 ועד תחילת המאה ה-18 ובמידה מסוימת אף ה-19, שעבדה והמירה בכוח את דתם של בין חצי מיליון למיליון נערים בגיל ההתבגרות, בעיקר נוצרים בלקניים, לרבות יוונים רבים.[1] לאחר הליך אימונים ולימודים נוקשה ואכזרי, הנערים ששרדו אותו הפכו ל-יניצ'רים - חיילי העילית של האימפריה העותמאנית.

נהוג לשייך את הקמת חיל היניצ'רים לסולטן מוראט הראשון אשר הקים את המערכת ב-1359 בתקופה בה החלו העותמאנים לשלוט על אוכלוסיות נוצריות גדולות, ואשר עשה שימוש רב בחיילים אלו בקרב קוסובו ב-1389. אולם בפועל סימנים ראשונים של הליך גיוס כזה נראו כבר בתקופת אביו אורהן הראשון סביב 1330, אשר למעשה הפך זאת להכרחי עבור הסולטנים שכן הפכו היניצ'רים להיות עמודי התווך של כוחם ושמרו על מעמדם.

לפי ההערכות, כ-20% מהנערים הנוצריים שהיו תחת העותמאנים נלקחו ושועבדו למערכת זו. שם החיל, שמורכב מצמד המילים "יני" ו-"צ'רי", משמעותו "חיילים חדשים". הוא נוצר כאמור מגיוס בכפייה של נערים נוצריים – סוג של "מס דמים" – אשר נלקחו לעתים אף מהידיים של אמהותיהם הבוכות, הומרו בכוח לאסלאם, עברו ברית מילה וגודלו ואומנו בצריפים צבאיים מיוחדים. האבות היו חייבים להביא את בניהם לכיכרות הערים בימי הגיוס, או שקציני הגיוס העותמאנים עברו מדלת לדלת. הילדים שנבחרו לא ראו יותר לעולם את בתיהם או את משפחותיהם אלא אם ביצעו פלישה או פשיטה צבאית. הם הפכו להיות חיילי העלית של האימפריה העותמאנית, פנאטים דתיים, בעלי המשמעת הגבוהה ביותר והמצייתים לכל פקודה, והנאמנים באופן קנאי לסולטן ולביטחונו האישי. לסולטן הייתה סמכות מלאה עליהם ועל חייהם, לרבות האפשרות להורות על הוצאה מידית להורג של כל יניצ'ר שחפץ. הם היו מאופיינים באופי שקט ורגוע בדומה לנזירים מצד אחד, ובפראיות ואכזריות יעילה בשדה הקרב מצד שני. המוניטין שלהם לבדו גרם לפחד רב בקרב הצבאות של הנוצרים. במהלך הכיבושים העותמאניים, תפסו לעתים היניצ'רים את מירב השלל מהביזה, ושעבדו לעצמם כמות אדירה של נשים וילדים וכך היו בעלי עבדים רבים בעצמם.

ההליך ונוהג הגיוס בכפייה הזה של נערים נוצריים לחיל היניצ'רים נקרא "דוושירמה". המונח הזה מגיע מיוונית שכן למנהג זה הייתה השפעה שלילית אדירה על ערי יוון, ומשמעותו היא "לאסוף נערים". כמובן שלעמים נוצריים אחרים במקומות בהם מנהג הדוושירמה היה נפוץ, כגון בולגרים, רומנים ועמי צפון הבלקן - מקדוניה, אלבניה, סרביה, בוסניה והרצגובינה - היו מונחים משלהם.[2] כפי שמראה פרופ' יוסף הקר מהאוניברסיטה העברית, בעת הדיון אודות מיתוס "תור הזהב" הכוזב של יהודי האימפריה העותמאנית, גם יהודים גויסו לעתים למערכת זו.[3] כך, נוצרים, יהודים וכן צוענים אולצו להמיר את דתם ואומנו באימונים צבאיים מפרכים על מנת להילחם בבני דתם לשעבר.

הנערים החזקים והיפים ביותר נבחרו גם מתוך השבויים ששועבדו במהלך המערכות הצבאיות הרבות של האימפריה. קשה להבין באופן חד משמעי מהמקורות את כמות הילדים "המגויסים" ואת תדירות הגיוס, וכנראה שהיו שינויים לאורך מאות השנים ובהתאם לצרכים. מחקרים מסוימים מציעים כי פעם בכל שנה כ-2500 נערים שבויים או עבדים סביב גיל 15 נשלחו מהאזורים הכבושים בכל רחבי האימפריה העותמאנית לצריפי האימונים. לפעמים מאות ילדים נשלחו לצריפים מיד עם כיבוש עירם על מנת להשלים את אבדות היניצ'רים.

האימונים, הלימודים והאינדוקטרינציה המנטלית והדתית ארכו כ-6 שנים, תחת השגחתם של מחנכים קשוחים, נוקשים וברוטליים. הילדים היו נתונים גם להתעללות מינית, ולא כולם שרדו את השנים הללו. מתוך אלו שסיימו את הלימודים בחר הסולטן 1500 אשר הפכו לחיל היניצ'רים הפרטי שלו. שוב, כמובן שלאורך מאות השנים כל המספרים הללו השתנו והתפתחו בהתאם לצרכים, ולמרות שמספרם של היניצ'רים היה סביב 6000, אפשר שבתחילת המאה ה-17 הוא כבר היה בעשרות אלפים.

דבר דומה ניתן לומר גם על תדירות גיוס הדוושירמה. בתקופתו של אורהן הראשון, למשל, פעם בארבע שנים עברו קציני הגיוס בערי ושכונות הנוצרים ובחרו נערים החל מגיל 7. הפקידים העותמאנים ניסו לתרץ זאת בכך שהציגו את הנערים בתור חמישית מהשלל אותו מקצה ספר הקודש שלהם למאמיניו.[4] אולם כמובן שלא הייתה בהתחלה הדוושירמה מנהג קבוע או אחיד לכל הכפרים והערים, וההליך יכול היה להתבצע גם פעם בשבע שנים, ארבע, שלוש, או פעם בשנתיים, בהתאם כאמור לצרכים של הסולטן. אולם בסופו של דבר הפכה הדוושירמה לאירוע המתרחש כל שנה.[5]

בתקופתו של אורהן הראשון במאה ה-14 התקיים גיוס הדוושירמה עדיין בממדים קטנים, והיה זה למעשה מוראט השני אשר הפך את היניצ'רים ליחידה סדירה וקבע "גיוס" חובה כל חמש שנים. באופן לא מפתיע, הירידה הדרמתית ביותר במספר הילדים במדינות הנוצריות שהיו תחת הכיבוש העותמאני התרחשה בשיא התפשטותה הטריטוריאלית של האימפריה בתקופתם של סלים הראשון וסולימאן הראשון במאות ה-15 וה-16. אכן, היניצ'רים של המאה ה-16 נהגו לדבר לרוב בדיאלקט סלאבי-בלקני. ירידה מסוימת במספר מגויסי הדוושירמה התרחשה בתקופתו של סלים השני כאשר הבנים של היניצ'רים הורשו להצטרף לחיל זה גם כן. במאות שבאו לאחר מכן מספר הילדים הנוצריים שגויסו המשיך לרדת עקב הצורך של השלטונות העותמאניים בעבדים. החל מהמאה ה-17 איבדה הדוושירמה כמעט כל חשיבות עד שבהדרגה נעלמה ובוטלה ב-1656, במידה מסוימת עקב מרידות, אם כי גיוסים אקראיים עדיין המשיכו להתרחש מדי פעם, לפחות עד המרד של 1705 ב-נאוסה (יוון) וגם לאחריו שכן עוד בשנת 1826 היו היניצ'רים מעורבים במרד נגד הסולטן.

כפי שההיסטוריון הקלסי הגדול אדוארד גיבון כתב: "אלו הם מקורות החיילים הברוטליים הללו, אימת האומות ולעתים הסולטנים עצמם. [לבסוף] גבורתם פחתה, המשמעת הצבאית ירדה והיכולות הטקטיות שלהם אינן מסוגלות היו להתמודד עם הארגון והנשק של הטקטיקות המודרניות; אולם בזמן [שיא] מוסדם הייתה להם עליונות מכרעת במלחמה; זאת מכיוון שכוח חי"ר קבוע, אשר עסק באימונים קרביים מדי יום, לא הוחזק בידי אף אחד מנסיכי העולם הנוצרי."[6]

חשוב לזכור כי כל התנהלות מערכת הדוושירמה הייתה תואמת לחוק הדתי האסלאמי. היה זה השר הראשי של הסולטן, הוזיר, אשר הזכיר לו כי ספר הקודש מאפשר לו לקחת לעצמו חמישית משלל כיבושי הג'יהאד (8:41): "דעו, כי בשללכם שלל לד' ולשלוחו החומש, ולקרובים וליתומים ולדלים ולעוברי דרך, אם מאמינים אתם באלהים ובאשר שלחנו לעבדנו ביום התשועה‏ אשר בו שני הצבאות התראו פנים; אלהים אדיר על כל." כך, התפיסה הייתה כי היה הסולטן זכאי דתית ל-20% מכלל הנערים הנוצריים. הוזיר אף המליץ בראשית הדרך להציב קציני גיוס בגליפולי אשר יעקבו אחר המעבר ויבחרו, אם לצטט את דבריו, את "החזקים והיפים ביותר מבין הנוער הנוצרי"; הסולטן אהב את רעיון גיוס ההמרה של הנערים, וקבע כי "...ובכל אשר ילכו, הם יחזרו עם פנים לבנות!"[7], כלומר עבדים נוצריים.

ההיסטוריוגרפיה של הד'ימי נוהגת כהרגלה לצבוע בוורוד את החיים תחת השלטון העותמאני ולדבר על ה"סובלנות" לכאורה של אימפריה זו. אולם, כפי שראינו בעבר, גם חיי היהודים היו רחוקים מאוד מלהיות נעימים תחת שלטון זה עקב היעלמותן של הקהילות היהודיות של האימפריה הביזנטית, והגירושים הקבועים גם של היהודים שהגיעו לאחר גירוש ספרד. יתר על כן, יהודים, כמו הנוצרים, עדיין חיו בסטטוס של הד'ימי, עם כל הקשיים והמוגבלויות הנלוות לכך, וכאמור לעתים גם הם היו מחויבים ב-דוושירמה. אולם גם במקרה זה "חוקרים" אפולוגניים נוהגים לתאר את הדוושירמה כמערכת טובת לב אשר העניקה "למצטרפים" סוג של קידום חברתי, שההורים שמחו למסור את בניהם, ושהחינוך של היניצ'רים היה למעשה סוג של פנימייה יוקרתית.

כמובן שבדיקה מעמיקה ורצינית יותר של מערכת זו מציגה תמונה שונה למדי. אחד החוקרים שביצע זאת הוא ההיסטוריון פרופ' ספרוס פריוניס מאוניברסיטת הרווארד.[8] ראשית, הוא מציין כי המרה מרצון לאסלאם הייתה מאפשרת למספר עצום של נוצרים לקבל את ההטבות החומריות שיגיעו עם ההמרה, אולם הם בחרו מרצונם להישאר ד'ימי נוצריים, למעשה פחות מאזרחים סוג ב. לפיכך, הטענה לפיה הם קיבלו את הדוושירמה בידיים פתוחות המאפשרת קידם כלכלי וחברתי איננה נכונה. חשוב מכך, קיים שפע עצום של עדויות היסטוריות להתנגדותם של הנוצרים למסור את ילדיהם למערכת הגיוס, ילדים אשר היו מצדם קשורים מאוד להוריהם בקשר המשפחתי הנוצרי. למעשה, העותמאנים אף נהגו להשתמש בפחד הנוצרי לאבד את ילדיהם, ובמקרים מסוימים הציעו להם פטור מדוושירמה כתנאי לכניעתם. פטור מיוחד כזה ניתן למשל לתושבי גלאטה, מוראה, ו-כיוס, וגם בעלי מקצועות החיוניים לעותמאנים קיבלו לעתים פטור ממס הדוושירמה, אשר נחשב לפריווילגיה, לא עונש.

מסמכים עותמאניים רשמיים רבים מציניים כי לעתים קרובות הנערים או משפחותיהם ברחו על מנת להימלט מהדוושירמה, והמגייסים קיבלו סמכויות נוקשות ותגבורות לצורכי הגיוס, מה שמרמז שהנוצרים לא מיהרו להפקיד את ילדים במערכת זו: בהתאם לפתווה, "בכל פעם שאחד מההורים הכופרים או מישהו אחר מתנגד למסור את בנו עבור היניצ'רים, יש לתלות אותו מיד על הדלת, ודמו נחשב ללא ראוי."

פרופ' פריוניס ממשיך להדגיש את המאבק הנואש ולעתים האלים נגד הגיוס העותמאני הזה, כך שניתן היה לקיימו אך ורק באמצעות כוח. ההורים שסירבו לתת את הבן הבריא ביותר, היפה ביותר והאינטליגנטי ביותר נתלו על המקום. הדבר הוביל גם כאמור להתנגדויות אלימות וב-1565 הדוושירמה הובילה למרד באפירוס ואלבניה בו נרצחו קציני הגיוס, מרד אשר דוכא רק לאחר שהסולטן שלח מאות יניצ'רים. ב-1705 התקיים כאמור מרד משמעותי ב-נאוסה. היות ולא היה מנוס מהדוושירמה, נוצרים רבים ניסו גם שיטות אחרות להימנע מהגיוס, כגון בריחה לאזור תחת שליטת רפובליקת ונציה, ובכך ריקנו כפרים שלמים. אחרים דאגו לחתן את ילדיהם בגילאים מאוד צעירים. נערים אשר ברחו בעצמם, רבות הסגירו את עצמם היות ובמקרים כאלו ההורים עברו עינויים קשים. קיים במקורות סיפור מוכר על ילד מאתונה אשר בחר להתאבד על מנת להפסיק את העינויים של אביו ולא להתגייס. עוד לפי המקורות, קיימים סיפורים על הורים אשר הצליחו לחטוף את בנם בחזרה לאחר שלב הגיוס. עדיין, הדרך הנפוצה ביותר להימנע מגיוס הייתה דרך מתן שוחד לפקידים והמגייסים, שוחד אותו הסולטן היה מחרים לעצמו. לפעמים לקחו קציני הגיוס יותר ילדים מהנדרש בכדי למכור את "העודפים" בחזרה להורים. דרך הנואשות שלהם, הורים מסוימים אפילו הטילו מום מכוון בבניהם או פנו לעזרה לאפיפיור והמעצמות המערביות.[9] ללא ספק, מס הגיוס הזה היה אחד הקשיים הגדולים ביותר שהופנו כלפי האוכלוסיות הנוצרית.

לבסוף, חשוב לזכור כי העותמאנים לא היו הג'יהאדיסטים הראשונים או היחידים שהפעילו מערכת דומה, שכן היא הייתה קיימת, בצורה כזאת או אחרת, עוד מראשיתו במאה ה-7 דרך צבאות עבדים,[10] כגון הממלוכים בראשית דרכם. למעשה, מערכת הדוושירמה העותמאנית הייתה דומה באופן כמעט זהה לשעבוד של "הלא-מאמינים" לשירות בממשלת הג'יהאד של סודן.[11]

[1] Vasiliki Papoulia, "The Impact of Devshirme on Greek Society", in Gunther E. Rothenberg, Bela K. Kiraly and Peter F. Sugar (eds.), East Central European Society and War in the Prerevolutionary Eighteenth Century, Columbia University Press, 1982, pp. 549-62.

[2] Encyclopedia of Islam, 1st ed. (1913-38), vol. 2, p. 952.

[3] הקר, יוסף, "שיטת ה'סורגון' והשפעתה על החברה היהודית באימפריה העות'מאנית במאות הט"ו והט"ז, ציון, נה [תש"ן], עמ' 82-27, בעמ' 48[22].

https://forum.otzar.org/download/file.php?id=84441

[4] Thomas Walker Arnold, The Preaching of Islam: A History of the Propagation of the Muslim Faith, Kessinger Publishing, 2006, p. 150.

[5] Bat Ye’or, The Decline of Eastern Christianity Under Islam: From Jihad to Dhimmitude, Fairleigh Dickinson University Press, 1996, p. 115.

[6] Edward Gibbon, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, ed. J.B. Bury, vol. 2, ch. 64, part 53, Fred de Fau and Co., 1906.

[7] ibid., part 48.

[8] Speros Vryonis Jr., "Seljuk Gulams and Ottoman Devshirmes", Der Islam, Vol. 41, (1965), pp. 224-252.

[9] Papoulia, Op. cit.

[10] Daniel Pipes, Slave Soldiers and Islam, Yale University Press, 1981.

[11] Bat Ye'or, Op. cit., pp. 259-61.