גזענות אנטי-צרפתית בצרפת: ההיסטוריה, האידאולוגיה והחזיתות החברתיות של משבר הזהות
גזענות אנטי-צרפתית בצרפת: ההיסטוריה, האידאולוגיה
והחזיתות החברתיות של משבר הזהות
ספרו של העיתונאי והמסאי הצרפתי
פרנסואה בוסקה "גזענות אנטי-לבנה: החקירה האסורה"[1] משנת 2026 מציג כתב
אישום חריף נגד האופן שבו האליטות בצרפת מתייחסות לגזענות, להגירה ולזהות הלאומית.
בוסקה, עורך כתב העתÉléments , טוען כי עוינות ואלימות כלפי צרפתים ילידים - במיוחד מהשכבות
החלשות - נדחקות לשולי השיח הציבורי. הספר משלב עדויות אישיות עם ניתוח היסטורי,
ומתמקד במתח שבין המורשת הקולוניאלית, מדיניות ההגירה שלאחר מלחמת העולם השנייה,
והמציאות היומיומית בבתי ספר, בשכונות ובמרחבים הציבוריים.
נקודת המוצא של הספר היא
שהאנטי-גזענות המודרנית אינה רק עמדה מוסרית נגד אפליה, אלא מערכת אידאולוגית
המחלקת את העולם ל"מדכאים" ו"מדוכאים". במסגרת זו ממוקם האדם
הלבן מראש בצד הנהנה מכוח, ואילו הלא-לבן נתפס כקורבן. כאשר מציאות אינה תואמת חלוקה
זו - למשל כאשר לבן נופל קורבן לאלימות על רקע מוצאו - התגובה אינה בחינה מחודשת
של ההנחות, אלא ניסיון להסביר מדוע המקרה אינו מפריך אותן.
בוסקה מבחין בין התפתחות השיח
בארצות הברית (שעבר מאינטגרציה להכרה בהבדלים קבוצתיים ולרב-תרבותיות) לבין צרפת,
שבה עצם ההכרה בקהילות אתניות או דתיות נתפסת לעיתים כערעור על הסדר הרפובליקני.
השאלה המרכזית שהוא מעלה: האם אפשר לקיים חברה לאומית משותפת כאשר קבוצות גדולות
מחזיקות בזהויות נורמטיביות מתנגשות, בעוד המדינה ממשיכה להציג את החברה כאחידה?
הספר מחולק לשניים: החלק ראשון מבקר
את האידאולוגיה של "הגזענות המבנית", שלטענת בוסקה מאפשרת להוקיע עוינות
כלפי לבנים ובה בעת להתעלם ממנה; החלק שני עובר לחיי היום-יום - בתי ספר, שכונות,
מגרשי כדורגל ומקומות עבודה - ומביא עדויות של צעירים ומורים על השפלה, איומים
ואלימות.
לפי בוסקה, השיח הרשמי בנוי על
הבחנה חד-צדדית: גזענות "רעה" מיוחסת ללבנים כמנגנון לשימור יתרון
היסטורי, בעוד עוינות כלפי לבנים אינה מוכרת כגזענות בעלת מעמד עצמאי אלא כתגובה
מובנת לדיכוי או כהמצאה של הימין. הוא מצביע על סקר שלפיו 80% מהצרפתים מודאגים
מגזענות אנטי-לבנה, ועל נתון מ-2009 שלפיו 17% מבני אוכלוסיית הרוב (כלומר, אנשים
שלא מוגדרים כבני מיעוטים אתניים או מהגרים) דיווחו שהיו יעד לעלבונות, להתבטאויות
או להתנהגות גזענית.
לפי בוסקה, מחברי המחקר ניסו להסביר
את הממצא בצורה שתנטרל אותו: הם טענו שהנפגעים הם כנראה בעיקר מהגרים ותיקים (כמו
איטלקים, פולנים, ספרדים וכו') - אנשים שנחשבים "לבנים" מבחינה חיצונית,
אבל עדיין סבלו מדעות קדומות מצד צרפתים אחרים. במילים אחרות: במקום להודות שיש
גזענות שמופנית כלפי צרפתים ילידים, הם העדיפו לפרש את הנתון כעוד מקרה של גזענות
בין קבוצות מהגרים ותיקות לבין הרוב. בוסקה רואה בזה ניסיון ברור להימנע מההכרה
בקיומה של גזענות אנטי-לבנה כלפי האוכלוסייה הילידית. הוא מוסיף שהשאלה הזו (על
חוויות גזעניות של בני הרוב) הוסרה מסקרים מאוחרים יותר - כלומר, פשוט הפסיקו
לשאול עליה, וכך נמנעו מהצורך להתמודד עם תשובות דומות בעתיד.
ביקורתו על מושג "הגזענות
המבנית" חריפה במיוחד: תפיסה זו עלולה להפוך ממנגנון הסבר חברתי לתיאוריה
שקשה להפריכה. כל הצלחה של צרפתי אירופאי מיוחסת ליתרון מבני, כל כישלון - למערכת
שעדיין משרתת אותו, וכל פגיעה בו - לחריגה. בוסקה נעזר במושג "סיבתיות
שטנית" של ההיסטוריות היהודי-רוסי-צרפתי לאון פוליאקוב כדי לטעון כי ייחוס
כוח גזעני נסתר לכלל החברה הלבנה יוצר תמונה מטפיזית שקשה לבחונה בצורה אמפירית.
הוא תוקף גם את הזיהוי בין רוב
מספרי לכוח חברתי. רוב אינו מבטיח שליטה בכל מרחב; יש מקומות (רחובות מסוימים,
חצרות בתי ספר, מגרשי ספורט) שבהם צרפתים לבנים אינם נהנים מעמדת כוח, אף שהם
משתייכים לקבוצה ההיסטורית הדומיננטית.
כדי להבין את החלוקה החברתית, בוסקה
חוזר להיסטוריה הקולוניאלית ולמושג petit Blanc - הלבן שחי במושבות בתחתית הסולם האירופי: בעל סמכות מוגבלת, יוקרה
מועטה, ומרחק קטן יחסית מהאוכלוסייה המקומית. מולו הוא מציב את ה-grand Blanc בן האליטה
המשכילה והקוסמופוליטית, המטפח עמדה אנטי-גזענית נחרצת המשמשת גם לבידול עצמי
מהצרפתי הפשוט ומדאגותיו. לטענתו, נוצר היפוך: האליטה מפרקת את הזהות הקולקטיבית
של בני עמה אך מכבדת את זו של קבוצות מהגרים, ומעבירה את מחיר השינויים אל השכבות
המוחלשות. הוא מכנה זאת "אשמה נרקיסיסטית" - נטילת אשמה קולקטיבית
המשמשת לבניית זהות מוסרית אישית.
1976 כשנת מפנה
בוסקה רואה בשנת 1976 - שבה עוגנה מדיניות איחוד משפחות - אחת ההחלטות מרחיקות הלכת בהיסטוריה הצרפתית המודרנית. הגירה שנועדה בתחילה לספק כוח עבודה הפכה, עם איחוד המשפחות, לתהליך שעיצב מחדש את ההרכב הדמוגרפי, את מערכות החינוך ואת יחסי הכוח. בשנות השמונים החלו מתחמי דיור ציבורי רבים לשנות אופי: משפחות צרפתיות שעברו לשכונות מבוססות יותר הוחלפו בהדרגה במשפחות מהגרים, תהליך שלווה בהתרחבות מוקדי פשיעה ואלימות בחלק מהשכונות. בני הדור הצעיר חווים את השינוי לא כתופעה מופשטת אלא כמציאות יומיומית בחצר בית הספר, בכיתה וברחוב.
העדויות שבספר מתארות היררכיה
חברתית שבה צעירים המזוהים עם קבוצות עברייניות נהנים מיוקרה, בעוד תלמידים לבנים
עלולים למצוא את עצמם בתחתית. ניקולא מספר על שנה של עלבונות ומכות בבית ספר שבו
כ־80% מהתלמידים ממוצא צפון-אפריקאי, עד שאימץ בעצמו קודים תרבותיים
ערביים-אפריקאיים. פול מתאר מעבר ממעמד קורבן למעמד תוקף - כולל גניבות ותקיפות -
עד שהצבא סייע לו לשקם את חייו. ריצ'רד מספר על סחיטה, השפלה ואלימות פיזית, עד
שמצא שייכות בקהל הכדורגל ובמסגרות "זהותניות".
בוסקה מבקר מורים ומנהלים שלא הגנו
על תלמידים צרפתים, ומביא נתונים על איומים ותקיפות כלפי אנשי הוראה. הוא טוען כי
חלק מארגוני המורים מתקשים להכיר בכך שתלמידים הנתפסים כ"מדוכאים"
יכולים גם להפעיל כוח.
הספר מתאר קשיים בהוראת היסטוריה:
תלמידים מוסלמים המסרבים לקבל את תבוסת המוסלמים בקרב פואטייה (732), או תלמידים
שחורים המתקשים לקבל שעבדות התקיימה גם בעת העתיקה ולא רק באפריקה. בוסקה רואה בכך
סימן לכך שזיכרון משותף אינו יכול להתקיים אם כל קבוצה מקבלת את העבר רק כאשר הוא
מחזק את מעמדה המוסרי.
בוסקה מצביע על סתירה בין ההגנה על
נשים לבין הטאבו החברתי על ציון מוצאו של תוקף ממוצא מהגר. סיפורה של לורה, שתוארה
כמי שהותקפה ברכבת ונתקלה בסירוב לאפשר לה לתאר את התוקף, משמש אותו להמחשת הטענה
שנשים נפגעות נדרשות לעיתים לצנזר את חווייתן כדי שלא לחרוג מהשפה האנטי-גזענית
המקובלת.
הספר מעלה שאלות קשות: האם שוויון
אזרחי יכול להתקיים לצד הבדלים עמוקים בזהות ובנורמות? האם מדיניות הגירה שהחלה
מצרכים כלכליים יכולה לשנות את פני החברה מעבר לכוונות מקבלי ההחלטות? והאם אפשר
להגן על קבוצות מפני אפליה בלי לקבוע מראש שקבוצה אחת אינה יכולה להיות קורבן?
מסקנתו של בוסקה אינה אופטימית. הוא
סבור שהשינוי מגיע מלמטה - מאנשים המסרבים לקבל את תפקיד הקורבן הפסיבי. חשיבות
הדיון אינה תלויה בקבלת כל מסקנותיו. היא נעוצה בדרישה להחיל עקרונות מוסריים
באופן עקבי, לבחון טענות על פי ראיות ולא על פי זהות הדוברים, ולהכיר בכך
שהיסטוריה לאומית ממשיכה לעצב את ההווה. המבחן האמתי הוא היכולת להגן על ביטחונם
וזכויותיהם של בני האדם, לשמור על חופש הדיון, ולבנות מסגרת אזרחית שבה אין קבוצה
הפטורה מאחריות ואין קבוצה שנשללת ממנה מראש הזכות להישמע.
[1] François Bousquet, Anti-White Racism: The Forbidden
Investigation, Arktos Media Ltd., 2026.
