מלקולם אקס האמתי והאזהרה מפעילותו.
מלקולם אקס האמתי והאזהרה מפעילותו.
ישנם מעט מאוד מערביים כיום המביעים
בגלוי תודעה תרבותית-לאומית-אתנית בריאה ומדברים בפומבי למען האינטרסים שלהם. חלק
מהם עלולים לפיכך להתפתות לחפש דווקא אצל לאומנים שחורים לקחים כיצד לקדם מטרות
כאלו. דמויות כמו מרקוס גארבי ובוקר טי. וושינגטון הן מן הדוגמאות המוכרות ביותר,
אך אין לאומן שחור חשוב יותר או פתוח יותר לפרשנויות מאשר מלקולם אקס (1925-1965).
יש מערביים העלולים להתפתות לראות בו את האנטי-מרטין לותר קינג, ואולי אף מודל
לחיקוי. אולם בסוף הקריירה שלו, אם היה מודל למשהו, הרי זה לדגם הפוליטיקה של
סחיטה בסגנונו של אל שארפטון.
ואכן, הביוגרפיה שזכתה בפרס פוליצר
"מלקולם אקס: חיים של המצאה מחדש" מאת ההיסטוריון והפעיל הפרוגרסיבי
השחור מאנינג מרבל,[1] מראה לנו באופן בלתי מכוון שמלקולם אקס חשוב פחות,
אינטליגנטי פחות ומעניין פחות ממה שחשבו בהיסטוריה הפופולרית. במידה גדולה, התדמית
הפופולרית הזאת של מלקולם אקס נוצרה על ידי "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס" של אלכס היילי[2]
ועל ידי הסרט "מלקולם אקס" של הבמאי ספייק לי (1992).
להלן הנושאים המרכזיים של הספר: מי
שנולד כמלקולם ליטל היה למעשה סרסור לשעבר, פושע קטן וצרכן סמים עם שיער
"קונקד", רודף ריגושים ונשים לבנות; מערכת גזענית שולחת אותו לכלא, שם
הוא נגאל על ידי ארגון "אומת האסלאם" (NOI). הוא מקבל את השם "מלקולם אקס"
והופך לדמות קשוחה וצבאית הנאמנה לאמונה ספרטנית של מהפכה שחורה ולגרסה האקצנטרית
של האסלאם בה דוגלת אומת האסלאם. בניגוד למנהיגים שחורים אחרים, מלקולם המיתולוגי
הוא איש משפחה ובעל נאמן, עד כדי כך שבסרט של לי סוכן של האף.בי.איי. מעיר:
"בהשוואה לקינג, הבחור הזה הוא נזיר." מלקולם אקס, המטיף שכל הלבנים הם
"שדים", מתגרה ב"מנהיגים הכושים דוד טום", בז לאינטגרציה
ומשבח אלימות.
מלקולם
מתרסק כאשר הוא מגלה שמנהיג אומת האסלאם, אלייז'ה מוחמד, פיתה נשים צעירות ופגיעות שהצטרפו לכת שלו.
לאחר הפרידה מאומת האסלאם, הוא עולה לרגל למכה, שם הוא מגלה את האסלאם האורתודוקסי
ומוותר על ההפרדה הגזעית שלו. לצד אשתו הנאמנה בטי הוא מתכונן לבנות תנועה חדשה.
אולם הפרידה מאומת האסלאם יוצרת לו אויבים רבי-עוצמה והוא נרצח על ידי מוסלמים
שחורים חברי האומה בתיאטרון הומה אדם, כמרטיר לרעיונות הלאומיים השחורים שנקטע
בשיא כוחו.
בדומה לאופן שבו נתגלה מאוחר יותר
שספרו של היילי "שורשים"[3] היה תערובת קומית של גניבה ספרותית ודמיון
שהתחפשה למחקר היסטורי, כך מראה מרבל (שנפטר שנה לפני פרסום הביוגרפיה) שהנרטיב
המקובל על מלקולם אקס, המבוסס על האוטוביוגרפיה של היילי, מורכב הרבה יותר.
לדוגמה, מלקום אקס - אותו איש
שהשחקן והפעיל המפורסם אוסי דייוויס הספיד לאחר מותו כ"הגבר השחור החי
שלנו" - לא הצליח לספק את אשתו מינית ואף כתב מכתבים מתחננים לאלייז'ה מוחמד
בנושא. לאחר הפרידה מהאומה, אויביו הקריאו את המכתבים האלה בקול ואף ציטטו אותם
בעיתונים של הארגון. אף על פי שמלקולם כביכול פרש מאומת האסלאם מתוך סלידה מניצול
המיני של אלייז'ה מוחמד, מרבל סבור שמלקולם עצמו ניהל רומן ממושך עם אחת הכפופות
לו, וסביר להניח שהיו לו מאהבות נוספות.
מרבל טוען עוד שמלקולם עבד כזונה
הומוסקסואלית בתקופת חיי הרחוב שלו, כאשר היה ידוע בשם "רד". גם לאחר
שנכנס לכלא והתאסלם לאומת האסלאם, הוא המשיך כביכול לשמור על קשר עם מאהב לבן
בתקווה לקבל ממנו כסף. מרבל כותב שלבטי שבאז ומלקולם אקס היה נישואין סוערים.
מלקולם היה מתוסכל לעיתים קרובות מאשתו והיא בגדה בו עם לפחות אחד מהכפופים לו.
הסרט של ספייק לי מציג אותה כדיאטנית מומחית, אך מרבל מספר שבטי לא ידעה לבשל כלל.
גם עברו הפלילי של מלקולם הוא עיוות
פופולרי. הוא הציג את עצמו כמוח מאחורי כנופיית שודדים, אך מעשיו כעבריין היו גסים
ומגוחכים. הוא גנב מאחותו למחצה וניסה לשדוד פושע אחר. כאשר נתפס, הוא מכר מיד את
כל שותפיו בתקווה להקלה בעונש.
אין צורך לומר שהגילויים האישיים
הסנסציוניים האלה משכו תשומת לב רבה לספרו של מרבל, אך מטרתו האמתית הייתה
פוליטית. כפעיל בתנועה לשינוי דמוקרטי (האגף ה"בוגר" של סטודנטים למען
חברה דמוקרטית), קשה להאשים את מרבל בניסיון להכפיש את מה שמלקולם ייצג. במקום
זאת, הוא ניסה לעשות משהו דומה למה שעשה מייקל אריק דייסון בביוגרפיה שלו
"ייתכן שלא אגיע לשם איתך: מרטין לותר קינג הבן האמתי",[4] כלומר, מרבל
מודה באדם הפגום והבוגדני שמאחורי התדמית ההירואית, אך הוא מפאר את החזון הרדיקלי
ומנסה לכפות על הקורא לקבל את הפוליטיקה הנלווית לחזון הזה. הפוליטיקה מוצגת באופן
כה מעורר הערצה עד שהפגמים של האיש עצמו נראים כאינם חשובים.
מלקולם אקס גודל על ידי אב שהתגאה
בגזעו, אך לא היה איש המשפחה החזק שמוצג בסרט. הוא הקים משפחה אחת אך נטש אותה
לפני שפגש את אמו של מלקולם והקים משפחה חדשה. ארל ליטל עבד בארגון של מרקוס
גארבי, "האגודה האוניברסלית לשיפור המעמד של הכושים" (UNIA) שדגלה בפילוסופיה של לאומיות שחורה של
"חזרה לאפריקה". עם הסיסמה "קום גזע אדיר, אתה יכול לעשות מה
שתרצה", ניסתה האגודה גארבי ליצור אומה שחורה עצמאית, כולל דגל והמנון לאומי.
ייתכן שאביו של מלקולם נרצח על ידי "הלגיון השחור", ארגון בסגנון קו
קלוקס קלאן שהיה פופולרי במערב התיכון, אם כי אין לכך הוכחה.
בכל מקרה, אימוץ אומת האסלאם
והלאומיות השחורה המיליטנטית על ידי מלקולם היה כמעט חזרה לשורשיו. בניגוד לאגדה
בסרטו של ספייק לי, הוא לא הוכנס לאומה על ידי אסיר כריזמטי, אלא על ידי בני משפחתו
עצמם.
אומת האסלאם הטיפה לאמונות
אנטי-לבנות ארסיות שראו בלבנים שדים ממש, ורצתה לשחרר את השחורים מכל זהות
אמריקנית. היא גם חילקה את העולם כולו ללבנים (רעים) וללא-לבנים (צדיקים).
הדה-קולוניזציה קיבלה משמעות דתית ופוליטית כאחד, כסימן לעונש אלוהי נגד הלבנים
הגזענים והרשעים מטבעם. כמו שחורים אנטי-אמריקנים רבים במלחמת העולם השנייה,
מלקולם העריץ את היפנים כדוגמה ללא-לבנים המסוגלים להביס צבאות מערביים.
מטרת האומה הייתה לתפקד כאומה שחורה
פרוטו-לאומית. היא ניהלה משא ומתן עם הקו קלוקס קלאן על חלוקת אדמות בדרום ואירחה
נאום של מנהיג המפלגה הנאצית האמריקנית ג'ורג' לינקולן רוקוול. אולם היא לא עשתה
דבר מהפכני. ההנהגה התרכזה בבניית הכנסות והורתה למקדשים (מסגדים) למכור יותר
עיתונים ולגייס כסף במקום להסתבך בפוליטיקה. היא הייתה שמרנית חברתית
ופרו-קפיטליסטית, ואף על פי שגינתה בחריפות את המערכת הפוליטית של "האיש
הלבן", היא הקפידה להישאר במסגרת החוק.
מרבל טוען שהיה מתח בלתי פתיר בין
האידאולוגיה הבדלנית והמנותקת של האומה לבין המטרות הפוליטיות והמעשיות יותר של
מלקולם. מלקולם רצה יותר ויותר לתפוס את עושרו של האיש הלבן במקום לבנות עושר שחור
באמצעות מוסדות נפרדים. בניגוד לאמונת האומה שגזע הוא קו מפריד קבוע, הוא דיבר
לעיתים כאילו ניתן - לפחות באופן תיאורטי - לגשר על הבדלים גזעיים. בנאום מ-1962
ברוצ'סטר, ניו יורק, לפני הפרידה מהאומה, הכריז מלקולם אקס שלא תהיה "בעיית
גזע" אם הכושי יוכל לדבר כאמריקני. במילים אחרות, אם אמריקאים לא-גזענים
יאפשרו לשחורים השתתפות מלאה, בעיית הגזע תיעלם.
מלקולם גם שיבח אלימות באופן שסתר
את תדמית אומת האסלאם. הוא השמיע איומים מרומזים על כך שהמוסלמים "מתכוננים
להנחית אגרוף" וכינה את יחסי הגזעים "חבית חומר נפץ". כאשר יותר
מ-100 לבנים מתו בתאונת מטוס ב-1962, הוא כינה זאת "דבר יפה מאוד"
והוכחה לכך שאללה עונה לתפילות.
באותה שנה ירו שוטרי לוס אנג'לס
והרגו חבר של האומה בעקבות עימות ליד מקדש של הארגון. מלקולם אקס רצה מיד להשתמש
ב"פרי האסלאם", הכוח הצבאי-למחצה של האומה, כדי להרוג שוטרים כנקמה.
המטה הלאומי ביטל את ההוראה שלו ואכף על ה"פרי" לעמוד בצד.
הזלזול של האומה בפוליטיקה - היא אף
לא תמכה ברישום מצביעים שחורים - והעובדה שבסיסה הפוליטי היה הפרולטריון העירוני
השחור של ערי הצפון, הביאו לכך שמלקולם היה בעיקר צופה פסיבי במאבק לביטול ההפרדה
בדרום. הוא גינה את מרטין לותר קינג ואת "מנהיגי הכושים דוד טום", אך
בוויכוחים עם פעילי זכויות אזרח כמו ג'יימס פארמר וביירד רסטין, מלקולם מצא את
עצמו מובס בקלות, שכן לא הייתה לו תכנית קונקרטית מעבר לרטוריקה מתלהמת.
כפי שציין פארמר, יפה מאוד לדבר על
הצורך במולדת שחורה עצמאית, אך האם פירוש הדבר מדינות-ערים נפרדות בערים הגדולות?
האם פירוש הדבר ששחורים צריכים להישאר מחוץ לאזורים לבנים לגמרי? האם פירוש הדבר
שכל פעולה פוליטית מלבד מהפכה אלימה - שהאומה לא ביצעה ממילא - היא חסרת תועלת?
למלקולם אקס לא היו תשובות.
התוצאה הייתה שככל שהנאומים הלוהטים
שלו הפכו אותו למנהיג פופולרי יותר ויותר של השאיפות הדתיות, הפוליטיות והאתניות
של השחורים, הוא חדל להיות מרוצה מהמטרות הבדלניות הטהורות של האומה. לדעת מרבל,
זה תרם לפיצול יותר מאשר הזעם כביכול של מלקולם על פרשיות האהבים של אלייז'ה מוחמד.
בסרט, בטי שבאז דחפה את מלקולם אקס
לעזוב את האומה, אך במציאות היא לא הייתה חלק מההחלטה. גם הפרידה לא הייתה נקייה.
במשך זמן מה לאחר מכן הוא טען שהוא עדיין חלק מהאומה משום שהיא הייתה בעלת הבית
שלו ולא היה לו לאן ללכת.
מה הייתה האוריינטציה הפוליטית של
מלקולם אקס לאחר העזיבה? היא לא הייתה תמיד עקבית, אך בהחלט צבעונית. בנאומו
"משפט האל על אמריקה הלבנה" הוא אמר: "מהפכות אינן מעולם שלוות,
אינן אוהבות, אינן לא-אלימות. הן גם אינן מתפשרות. מהפכות הן הרסניות ומדממות."
זו לא הייתה רק שינוי טקטיקה מימי אומת האסלאם; זו הייתה דחייה של אידיאל
האתנו-מדינה. מלקולם אקס רצה לתפוס משאבים לבנים כדי להשיג שוויון בתוך אותה
מדינה. בנאומו "מסר לשורשים" גינה מלקולם אקס את המהפכה
ה"כושית" של מרטין לותר קינג ושיבח את המהפכות בסין ובאלג'יריה כמודלים
למהפכה "שחורה" אמתית. מהפכות אמתיות משתמשות באלימות כדי לקחת מהעשירים
ולתת לעניים. בשלב זה, ההבדל היחיד בין מלקולם לבין "דודי טום" היה שהוא
היה מוכן להשתמש בכל אמצעי שיידרש.
לעיתים הטקטיקות שלו היו מבולבלות.
בנאומו המפורסם "הקלפי או הכדור" הוא גינה את שתי המפלגות הפוליטיות
הגדולות ורמז שתסכול שחור מוביל באופן טבעי לאלימות ולא להצבעה - ובכל זאת אמר
לשחורים לא לתת לאמריקאים לקחת את תמיכתם הפוליטית כמובנת מאליה. כפי שאפילו מרבל
מודה: "למי הם [השחורים] היו אמורים להצביע אם אף אחד בפתק ההצבעה לא יכול
היה להביא הקלה אמתית?"
לאחר עלייתו המפורסמת לרגל למכה
ב-1964, מקובל לומר שמלקולם אקס ויתר על הגזענות וריכך את הרטוריקה האנטי-לבנה
שלו. אולם כפי שמציין מרבל, הוא המשיך לנסוע למדינות ערביות ואפריקניות, בילה זמן
עם האחים המוסלמים ועם המשטר האוטוקרטי, אנטי-קולוניאלי ופאן-אפריקאי של קוואמה
נקרומה בגאנה. הוא נשא נאומים בפני סטודנטים אפריקנים באוניברסיטאות (בעיקר
באוניברסיטת גאנה ובאוניברסיטת איבאדן) וחזר בו על כל אותן הטענות הישנות: מרטין
לותר קינג לא השיג דבר, לשחורים לא הייתה שום התקדמות ושללא ספק תהיה אלימות. הוא
גינה מנהיגים זרים שקיבלו תמיכה אמריקנית במלחמה הקרה וקרא לברית אנטי-לבנה עולמית
- כדי לסיים את ההפרדה. זו הייתה נסיגה דרמטית מקריאות לשחורים לבנות מדינה משלהם.
לאחר שובו לארצות הברית, חידש
מלקולם את פעילותו כמנהיג של שתי קבוצות. הראשונה הייתה "המסגד המוסלמי
בע"מ
(MMI) קבוצת פילוג
מאורגנת בצורה גרועה שהלכה אחרי מלקולם מתוך אומת האסלאם והעדיפה אסלאם אורתודוקסי
יותר. אחת ממטרותיה הייתה להכפיש את האומה בעיני העולם המוסלמי ולהפנות מימון
לקבוצה של מלקולם. ה-MMI הייתה
אמורה להיות ארגון פוליטי ודתי שיקשר את האמריקנים השחורים לאפריקה ולאסיה. למרבה
הצער, מבחינת האמינות של הארגון עצמו, מלקולם לא ידע דבר על האסלאם האמתי. הוא
נזקק להתערבות מיוחדת של פקידים סעודים רק כדי להיכנס למֶכָּה ולא ידע תפילות
בערבית או את אופן הפולחן הנכון. "ההתמסרות" שלו לאסלאם הייתה לא יותר
משנאה למערב.
הקבוצה השנייה של מלקולם הייתה
"הארגון לאחדות אפרו-אמריקאית" (OAAU). באופן מפתיע, הצהרת היסוד שלה שיבחה את הצהרת העצמאות ואת החוקה:
"מסמכים אלה, אם יושמו בפועל, מייצגים את מהות תקוות האנושות וכוונותיה
הטובות." במקום לבנות מולדת שחורה, התמקד מלקולם אקס ב"מאבק למען זכויות
אדם וכבוד" כפי שהוגדרו על ידי השוויון הליברלי.
המטרה העיקרית של ה OAAU-הייתה להביא את מצוקת
האפרו-אמריקנים בפני האומות המאוחדות. מלקולם טען שארצות הברית "מפרה את אמנת
האו"ם בכך שהיא מפרה את זכויות האדם הבסיסיות שלנו" וחזה שב-1964 אמריקה
"תראה אמבטיה של דם". המטרה של פנייה לאו"ם, שנראית כמעט לא רלוונטית
לאינטרסים של שחורים אמריקנים, הייתה להחליש את התמיכה האפריקנית והאסיאתית בצד
האמריקני של המלחמה הקרה.
הרטוריקה השמאלנית הגוברת של מלקולם
לא שיקפה כמובן חשיבה כלכלית רצינית. הקומוניסטים משכו אותו משום שגינו בזעם את
ארצות הברית וטענו שהם מגנים על השחורים האמריקנים ועל העולם השלישי. מלקולם פשוט
אימץ את שפתם של אנשים שרצו להפקיע את העושר של לבנים עשירים ולהעשיר לא-לבנים
עניים. לאחר הפרידה מאומת האסלאם הוא התרועע עם תנועות טרוצקיסטיות כמו מפלגת
הפועלים הסוציאליסטית.
מלקולם אקס הגן בעקביות על הפוזה
המהפכנית שלו בטענה שלבנים לעולם לא יוותרו מרצונם על הכוח. הוא טען שאמריקה
גזענית ללא תקנה ללא קשר למי שמחזיק באיזו משרה, וסירב לראות הבדל כלשהו בין
לינדון ג'ונסון לג'ורג' וולאס. אף על פי שב-1964 נחקק חוק זכויות האזרח, מלקולם
אקס חשב שהאירוע הגדול ביותר של השנה היה פיצוץ הפצצה האטומית של סין המאואיסטית:
ניצחון גדול ל"מדוכאים" (ב-16 באוקטובר ערכה סין את הניסוי הגרעיני
הראשון שלה). הוא כינה את וושינגטון הבירה "מבצר האימפריאליזם" וניסה
שוב ושוב למתוח הקבלות בין הפעילות השחורה בארצות הברית למאבקי "שחרור"
בעולם השלישי.
בעיני מלקולם, כל מוסד מערבי וכל
חוסר איזון כוח בעולם ניתן היה להסביר ב"גזענות". לעיתים פרספקטיבה זו
גרמה לו להישמע אכזרי במיוחד. כאשר פגש ניצולים יפנים מהפצצה האטומית האמריקנית,
אמר מלקולם: "גם אנחנו נצרבנו. הפצצה שפגעה בנו הייתה גזענות."
מה שמלקולם אקס דגל בו כעת לא היה
אפליה מתקנת ואפילו לא ייצוג רב יותר, אלא "שינוי יסודי של העושר והכוח
בארצות הברית". בין אם באמצעות אלימות, המערכת הפוליטית או מהפכה עצמה,
מלקולם אקס רצה יותר משאבים לעמו בקנה מידה בינלאומי. הוא מעולם לא קיבל את
המוסדות האמריקניים, אלא במידה שבה ניתן היה להשתמש בהם כדי להביא עושר לשחורים.
בסופו של דבר, הוא הפנה לגמרי עורף
להבחנות הישנות שעשה בין ה"בכי" השחור חסר התועלת לבין המהפכה השחורה
האמתית. שניהם רצו להעשיר שחורים; ההבדל היחיד, הוא הודה כעת, היה טקטי בלבד.
מלקולם אף החל להשאיר מקום
לאמריקאים שרצו להצטרף למאבק השחור - אך הם היו צריכים לדעת את מקומם. בנובמבר
1964 הוא חלק במה עם נציג מפלגת הפועלים הסוציאליסטית; אדם לא שחור סיפר שאחת
מחברותיו התנצלה בפומבי בפני מלקום - לא רק בשמה ובשם אבותיה שלה, אלא גם בשמו
ובשם אבותיו שלו - ומלקום אקס הנהן וחייך. מלקולם אף תמך באפשרות של נישואין
בין-גזעיים, אם כי ציין שבעתיד רב-תרבותי ייתכן ש"התרבות השחורה תהיה התרבות
הדומיננטית."
האישה שהתנצלה בפני מלקולם דיברה
בשם הרבה יותר אמריקאים ממה שמלקולם אי פעם חשב. מלקולם חזה שהעדפות גזעיות
אנטי-לבנות (אפליה מתקנת) יובילו לאלימות ולשפיכות דמים - אך הנשיא ריצ'רד ניקסון
הכניס אותן ללא תקריות מיוחדות. מלקולם לא העריך כראוי את נכונותם של אמריקאים
רבי-עוצמה להקריב את האינטרסים של אנשים לא שחורים ממעמד הביניים והפועלים.
השחורים קיבלו את כל מה שביקשו, והרטוריקה האלימה של מלקולם הפכה לחסרת משמעות
יותר ויותר.
אומת האסלאם רצחה לבסוף את מלקולם
אקס ב-1965 - מרבל טוען שמחלקת המשטרה של ניו יורק הייתה שותפה - אך הקריירה של
מנהיג האומה לואיס פרחאן ממחישה אפשרות אחת למה שהיה יכול לקרות אילו מלקום אקס
היה חי. פרחאן ניסה בסופו של דבר לבנות חזית מאוחדת של ארגונים שחורים, שהגיעה
לשיאה בצעדת המיליון גברים שבה השתתף בין היתר גם ברק חוסיין אובמה. פרחאן קידם
בהתלהבות מנהיגים אנטי-מערביים מהעולם השלישי כמו מועמר קדאפי ואף עמד לצדו עד
הסוף כאשר תומכים שמאלנים לשעבר רבים נטשו אותו. אין זה קשה לדמיין את מלקולם אקס
עושה את אותו הדבר. הביקורת של פרחאן על מדינת ישראל ועל הכוח היהודי דומה מאוד
לזו של מלקולם אקס, שגם הוא חשב שהיהודים שולטים בתקשורת. "כשיש משהו ששווה
להחזיק בו," אמר מלקולם פעם, "ליהודי יש אותו."
עם זאת, לואיס פרחאן מעולם לא זנח
את התיאולוגיה הייחודית של אומת האסלאם ואת החזון של בניית אומה שחורה נפרדת.
מלקום אקס, לעומתו, עשה את הפרידה הזו באופן סופי. ולכן עולה השאלה: למה היה הופך
מלקום אקס אחרי שהשתחרר לגמרי מאומת האסלאם - אותו מלקום אקס ה"טוב"
והאנטי-גזעני שתלמידים לומדים עליו מהאוטוביוגרפיה ומהסרט של ספייק לי? לא ללואיס
פרחאן ולא לפנתרים השחורים החדשים, אלא קרוב לוודאי לרדיקל ממוצע בקמפוס.
הוא היה הפה המושלם לדרישות
מיליטנטיות ל"שוויון" הנתמכות באיומי אלימות. מבחינה היסטורית, כך בדיוק
הוקמו מחלקות ללימודי שחורים באוניברסיטאות ותוכניות ייעודיות: על ידי תפיסת
בניינים בקמפוסים ועל ידי מארגני קהילה ש"מאיימים" על פקידי העיר. קל
לדמיין את מלקום אקס ממלא את תפקיד החלופה ה"מהפכנית" - זו שהופכת
דרישות שנחשבות "רדיקליות" בלבד לכאלו שנראות סבירות ומתונות.
אוסי דייוויס כינה את מלקולם אקס
"נסיך", שנרצח לפני שיכול היה להפוך למלך של עמו בגלות. האמת היא שבסוף
הקריירה שלו, האסטרטגיה שלו הייתה תלויה בוויתורים לאמריקאים, במשאבים אמריקאים,
בסיקור תקשורתי אמריקאי ובסופו של דבר באשמה לבנה. מחוץ לאומת האסלאם הוא לא הצליח
לבנות שום ארגון אמתי; גם ה MMI-וגם
ה
OAAU-קרסו לאחר מותו.
במקום זאת, מלקולם היה אישיות מונעת-תקשורת שיכולה הייתה להוביל רק קואליציות
זמניות ומשתנות של שחורים זועמים מצפון, פעילים שמאלנים לבנים ואספסוף בינלאומי
המתנגד לארצות הברית ולמערב.
ה"מערכת" ששולטת כיום
באמריקה הלבנה חלקה בסופו של דבר חלק ניכר מסדר היום של מלקום, למעט השקפותיו
בענייני מדיניות חוץ. העדפות ללא-לבנים, גאווה גזעית ללא-לבנים, וחלוקה מחדש של
עושר בחסות הממשלה - כל אלה הם מדיניות ממשלתית רשמית.
מלקולם אקס נהנה לפיכך מהיתרון, עוד
בחייו, של תמיכה אליטיסטית ברבות ממטרותיו. שבירת הסולידריות הלבנה בפוליטיקה
הייתה מדיניות של הממסד האמריקני באותה מידה כמו של המפלגה הקומוניסטית. הזרמת
משרות וכסף לשחורים כיום היא מדיניות של חברות פורצ'ן 500 באותה מידה כמו של
הפנתרים השחורים החדשים.
מלקולם אקס לא היה פרוטו-נסיך של
אתנו-מדינה שחורה פוטנציאלית. הוא היה יותר סוג של פרוטו-אל שרפטון, שהשתמש
ברטוריקה מיליטנטית כדי לזכות בוויתורים ממוסדות שעמו לא יכול היה לבנות בעצמו.
בעוד שהתדמית הציבורית של כוח שחור הייתה האגרוף המורם, היא הפכה במהירות ליד
המושטת. הדת הייתה חלק מהגישה של מלקולם, אך הייתה משנית לפוליטיקה. מורשתו אינה
אפוא מסגד של אומת האסלאם בשיקגו או בית ספר ללא הפרדה; היא איגוד הסטודנטים
השחורים במכללה טיפוסית, המלאה בסטודנטים שהתקבלו בתקנים נמוכים יותר, החיים מכסף
של מנהלי בתי ספר אנטי-לבנים, לומדים קורסים מזויפים שנותנים להם ציונים טובים
וביטחון עצמי ומתלוננים על גזענות מוסדית.
מלקולם אקס שרד כמנהיג פוליטי משום
שהוא המציא את עצמו מחדש ללא הרף: מהוסטלר (אדם שחי מעבודות שחורות, תרמיות,
סרסרות, סמים ופשיעה קטנה ברחוב), למטיף, לחייל פוליטי. גם התנועה שהוא ייצג
התפתחה: מדחף לאומה נפרדת, לשוויון, ובסופו של דבר לקצבאות, בכי וקוֹרְבָּנוּת
ותירוצים. עצוב, אם כי לא מפתיע, שאפילו המיליטנט המפורסם ביותר של אמריקה השחורה
סיים את הקריירה שלו כך. כוח שחור היה רק עוד הונאה, תכנית של שחורים להוציא
מהאמריקאים דברים שהשחורים וויתרו על ניסיון לבנות ולייצר בעצמם.
[1] Manning Marable, Malcolm X: A
Life of Reinvention, Viking, 2011.
[2] Malcolm X and Alex Haley, The
Autobiography Of Malcolm X, Grove Press, Inc., 1965.
[3] Alex Haley, Roots: The Saga of
an American Family, Doubleday, 1976.
[4] Michael Eric Dyson, I May Not
Get There with You: The True Martin Luther King, Jr., Free Press, 2000.
