התפוז המכני הצרפתי
התפוז
המכני הצרפתי
"כאשר יבוא יום
וההיסטוריון, הרחק מן הסערה שאנו נתונים בה, יבחן את האירועים הטרגיים שכמעט הביאו
את צרפת אל התהום שאין ממנה חזרה, הוא ייווכח כי תנועת ההתנגדות - כלומר, התקווה
הלאומית - נאחזה במדרון בשני עמודי תווך שלא נכנעו: האחד היה שבר החרב, והאחר -
המחשבה הצרפתית."
-שארל דה גול, 1943.
הספר "צרפת התפוז המכני"
משנת 2013 של לורן אוברטון[1] הפך לרב-מכר מיידי בצרפת, והגיע לרשימת עשרת הספרים
הנמכרים ביותר באמזון בצרפתית, אף על פי שלא נעשה לו פרסום והמחבר היה כמעט
אלמוני. גם בתקופה של ירידה במכירות ספרים, הוציאה ההוצאה Ring הדפסה נוספת של 18,000 עותקים. כמה מבקרים ציינו שאם הספר הזה -
המתאר את פניו האמתיים של הפשע בצרפת - היה מתפרסם לפני הבחירות לנשיאות שנה מוקדם
יותר, ייתכן שהיה משפיע על התוצאה ומושך קולות לימין.
הספר, שכותרתו מתייחסת לרומן של
אנתוני ברג'ס מ-1962 "התפוז המכני" על "אלימות-על", נפתח
באירוע שכיח מדי: אישה לבנה מוכה באכזריות ונאנסת כמעט עד מוות על ידי זר. האונס
הזוועתי הזה מוצג מנקודת מבטה של הקורבן, ומאפשר לקורא לחוש את זוועת המצב - זוועה
שעלולה להיבלע בים של סטטיסטיקות: 7% לפחות מהנשים בצרפת נאנסות בשלב כלשהו
בחייהן, ויש עשרות אלפי גניבות, אלפי תקיפות ומאות מקרי אונס בכל יום בצרפת.
מאחורי הסטטיסטיקות האלה מסתתרים דרמות אישיות וחיים שבורים. על כל פשע יש חיים
שלעולם לא יהיו עוד כשהיו. זה מה שלורן אוברטון רוצה שנזכור: פשע אינו עניין של
מספרים; הוא טראומה הרסנית.
מעבר לסטטיסטיקות הפשע, חיים רבים
נהרסים מהטרדות יומיומיות מצד מהגרים, אך הקורבנות אינם מקבלים כל תמיכה מהחברה
ומשלימים עם מר גורלם. הם סובלים מדיכאון, מפחד ואף מהתאבדות, אך לעולם אינם
מופיעים בדוחות הרשמיים: הם נשכחים ומתעלמים מהם.
בציינו עד כמה הפשע מרוכז בקרב
מהגרים, שובר אוברטון טאבו מרכזי. הוא כנה לגבי הייצוג העצום של צפון-אפריקאים
בבתי הכלא הצרפתיים. בצרפת אין סטטיסטיקות רשמיות על אתניות ופשע, אך יש נתונים על
מספר הזרים במערכת בתי הסוהר (עשרות אחוזים). הסטטיסטיקות האלה מוטות, משום שערבי
שנולד בצרפת נחשב לצרפתי. באופן אירוני, אוברטון נאלץ לצטט מחקר עוד ב-2013 שפורסם
ב-וושינגטון פוסט כדי להסיק שבין 60 ל־70 אחוז מאוכלוסיית הכלא הם מוסלמים.
אוברטון מצא גם סטטיסטיקות גזעיות
מקומיות על פשע בכמה ערים ועיירות, המאשרות את הייצוג האדיר של לא צרפתים אירופאים
בכלא. הוא מראה שזו אינה תופעה צרפתית ייחודית: במדינות אירופיות שחורים וערבים
תמיד מיוצגים ביתר באוכלוסייה הפלילית. הוא מציג טיעון חזק ומשכנע למה שכולם
יודעים אך אינם מעזים לומר: הפיצוץ בפשע קשור ישירות להגירה.
צרפת אכן הופכת לאחת החברות
המסוכנות ביותר במערב שכן מספר הרציחות וניסיונות הרצח הם חסרי תקדים. הפשע עולה
כיום לאזרחי צרפת מאות מיליארדי אירו בשנה – יותר מפי שניים מההכנסות ממסי הכנסה.
פושעים רגילים מתעמתים כיום עם המשטרה כשהם חמושים ברובים אוטומטיים ובכלי נשק
התקפיים, שבעבר שימשו רק את הפשע המאורגן.
גם השוטרים עצמם הם קורבנות של
הטרדות והתגרות גלויה מצד פושעים, אך אינם זוכים לתמיכה מהתקשורת או מהרשויות.
כאשר הם אוכפים את החוק, הם מואשמים באופן שגרתי ב"גזענות". אוברטון
מדווח שאיגוד השוטרים אומר שהשוטרים חוששים להשתמש בכוח, מחשש להשלכות גזעיות. לכן הפושעים אינם חוששים עוד
מהמשטרה, וסמכותם נחלשת עוד יותר כאשר פושעים מקבלים עונשי מאסר קלים או בכלל לא
נשלחים לכלא. יש מעט מאוד גורמים מרתיעים, והפושעים יודעים זאת היטב.
הדבר מסביר ללא ספק מדוע מהומות על
רקע גזעי בצרפת תכופות ואלימות יותר מאשר בכל מדינה אירופית אחרת. הרשויות נכנעו
לסחיטה והשקיעו מיליארדי אירו בכ-700 "שכונות רגישות", ובכך מוכיחות
שככל שאתה הורס יותר, כך אתה מתוגמל יותר. המשטרה נכנסת לעיתים רחוקות לשכונות
האלה, מחשש שנוכחותה עצמה תיתפס כ"התגרות". אוברטון מציין שהתקשורת והפוליטיקאים
מאשימים בכל זאת את המשטרה באחוז הגבוה של מהגרים בכלא. ההסברים היחידים המקובלים
הם אפליה ו"פרופיילינג".
מערכת המשפט הצרפתית דומה לזו של
ארצות הברית בשנות ה-60 וה-70: הדגש הוא על מניעה ושיקום. בעיני סוציולוגים צרפתים
ו"מומחים" למיניהם, עדיין אופנתי להאשים את החברה באופן בלעדי בפשיעה.
לפיכך ההתמקדות היא בחמלה כלפי האשם, ללא כל התחשבות בקורבן. למעשה, רק עבריינים
חוזרים נשלחים לכלא, ועונשי מאסר מושעים לעיתים קרובות.
בצרפת נאנסו אלפים רבים של נשים על
ידי עבריינים חוזרים. לפי אוברטון, המספר האמתי גבוה בהרבה, משום שחלק מהאנסים
לעולם אינם נתפסים ומשום שחלק ממקרי האונס מסווגים כ"תקיפות מיניות"
ולכן אינם נספרים כאונס.
גם עם שיעורי כליאה נמוכים, בתי
הכלא מלאים באחוזים רבים מעל קיבולתם. פוליטיקאים סוציאליסטים חוסמים בניית בתי
כלא חדשים, משום שבעיניהם זו תהיה הודאה בכישלון החברה. רק בשנות ה-80 וה-90 הבינו
האמריקנים שעונשי מאסר ארוכים הם מה ששומר על ביטחון החברה.
התקשורת מסתירה את מציאות הפשע
בצרפת ומשתמשת בלשון נקייה כדי לדבר על האירועים הבודדים שהיא מעזה להזכיר.
הפושעים הם "צעירים", גם אם הם בשנות העשרים לחייהם, והברבריות מטוהרת
במונחים כמו "תקיפה מחמירה" ו"תקיפה מינית".
הממשלה מסייעת בהסתרה: היא משיקה
קמפיינים לבטיחות בדרכים ומגנה אלימות במשפחה נגד נשים, אף על פי שתופעות אלה
זניחות מבחינה סטטיסטית. הקמפיינים האלה מסיחים את הדעת מהבעיות האמתיות ומרמזים
על היעדר רצון פוליטי לפתור אותן. בחזית הפוליטית כולם שותקים. הימין חושש מהשמאל,
והשמאל חושש מהאמת.
ובכל זאת, יש פשעים שהתקשורת
והפוליטיקאים שמחים לדון בהם: אלה המופנים נגד מיעוטים מסוימים. המאבק
ב"אסלאמופוביה" ובהומופוביה הם סדרי עדיפויות חשובים, והממשלה מוציאה
סכומי כסף גדולים בניסיון למגר את התופעות האלה. עם זאת, אוברטון מציין ב-2013 שרק
0.03% מהמוסלמים ו-0.007% מההומוסקסואלים מדווחים כקורבנות בכל שנה. מדוע לייחד
אותם, כאשר אחוז גדול בהרבה מהצרפתים הילידים הם קורבנות בכל שנה? למרות מה
שהתקשורת והפוליטיקאים טוענים, בטוח יותר להיות מוסלמי מאשר להיות צרפתי. מיותר
לציין שפעולות קלות נגד מיעוטים הופכות לסיפורים גדולים, בעוד שפשעים גזעניים
מחרידים נגד צרפתים מוצנעים או מתעלמים מהם.
אוברטון כותב שרוב הצרפתים נראים
כאילו נרדמו מול מכשירי הטלוויזיה וסגרו את עצמם מפני מה שקורה בארצם. גם כאשר הם
מבינים שמשהו לא בסדר, הם חוששים לדבר, חוששים שיכנו אותם גזענים ובכך יסכנו את
פרנסתם. כמו בכל מקום במערב, כל מי שמואשם ב"גזענות" נחשב אשם עד שיוכח
אחרת.
בצרפת יש שפע של קבוצות
"אנטי-גזעניות" שמשמשות מעין "משטרת מחשבות", ומבטיחות שאיש
לא יפקפק במערכת. קבוצות אלה, המסובסדות בנדיבות על ידי הממשלה, מכוונות רק לסוג
אחד של גזענות ועיוורות לחלוטין כלפי גזענות אנטי צרפתית - אף על פי שכיום אחד מכל
עשרה צרפתים ילידים רואה את עצמו כקורבן של גזענות.
בדיונו על הסיבות לפשע, מתייחס
אוברטון למנת המשכל בלי להזכיר במפורש גזע או השתייכות אתנית. הוא מסביר שהעובד
הלא-מיומן הממוצע בעל מנת משכל של 92, ושרובם הגדול של הערבים משתייכים למעמד
הפועלים. לפיכך, אי אפשר לצפות מהם לאותן תוצאות כמו מהצרפתים. ההיגיון שלו הוא
דרך פשוטה לרמוז על הבדלים קבוצתיים בלי לציין אותם באופן בוטה. כנות בעניינים אלה
עלולה להביא לאישומים פליליים.
למרות אופיו הרציני של נושא הספר,
הטון לעיתים הומוריסטי. המחבר אינו אקדמי מדי ואינו סנסציוני, והספר קל לקריאה
למרות השימוש הנרחב בסטטיסטיקות. אוברטון אינו מציע הבטחות אוטופיות על עצירת
הפשע; הוא פשוט מציג, כבר ב-2013, דיוקן ריאליסטי של מצב שהתקשורת והפוליטיקאים
מתעלמים ממנו במכוון. אך עצם הופעתו של ספר מסוג זה, והקבלת הפנים שזכה לה, הן
סיבה לאופטימיות זהירה.
[1] Laurent Obertone, La France Orange mécanique, Ring, 2013.
