אשליית הגיוון: כיצד בריטניה הפכה את עצמה למיעוט בארצה.
אשליית הגיוון: כיצד בריטניה הפכה את עצמה למיעוט בארצה.
ספרו של אד וסט "אשליית הגיוון"[1] משנת 2013 מציע ניתוח
חד, מנומק ומלא תובנות על אחת התופעות ההיסטוריות המשמעותיות ביותר שעברה בריטניה
במאה השנים האחרונות. וסט, עיתונאי ותיק, אינו כותב מניפסט אידיאולוגי אלא תיעוד
של שרשרת החלטות, מחדלים והנחות יסוד שהובילו לשינוי דמוגרפי עמוק - בלי תכנון
מוקדם ובלי דיון ציבורי של ממש.
העובדות שעליהן נשען הספר ברורות: לפי התחזיות האחרונות, הבריטים
יהפכו למיעוט סביב שנת 2066, באוכלוסייה שתגיע לכ-80 מיליון נפש. בתוך מעט יותר
ממאה שנה תעבור בריטניה מחברה כמעט הומוגנית לחלוטין לחברה שבה הקבוצה האתנית
הילידית היא מיעוט. זהו שינוי היסטורי חסר תקדים. אין עם אחר בהיסטוריה שהפך
למיעוט בארצו שלא באמצעות כיבוש. האנגלים, הידועים באיפוקם, עשויים להשיג זאת מתוך
מבוכה.
וסט מתאר את התהליך כבלגן בריטי טיפוסי: תערובת של אידיאליזם,
בורות, תועלתנות, אופטימיות ומינון גבוה של מבוכה. הוא רואה בכך עוד דוגמה לכך
שההיסטוריה היא לעיתים קרובות יותר תוצאה של מחדל מתמשך מאשר של קונספירציה.
ההחלטות התגלגלו ממקרה למקרה, עד שהתושבים של האיים הבריטיים הכירו בכך שעמדתם
אבדה. מאז החלה נסיגה שקטה ומוכחשת מכל דיון בהגירה, מלווה ברטינה בטרוניה:
"עם קצת מזל זה יישאר מוגבל לערים".
היו אלו מספר גורמים היסטוריים ופוליטיים שיצרו את המצב. מעסיקים
חיפשו פתרון מהיר לבעיות תעשייתיות שיאפשר להם לעקוף מגבלות איגודים. הפרלמנט ראה
בנושא עניין זמני ומשני, שניתן להבינו במסגרת החקיקה ההיסטורית של חבר העמים.
העובדה שההגירה המודרנית החלה ב-1948 עם גיוס גברים מהאיים הקריביים לעבודה במערכת
הרכבת התחתית של לונדון הפכה את הגזע למוקד הדיון. מי שהתנגד להגירה עצמה, או
להגירה בלתי-סלקטיבית, יכול היה להישתק באמצעות האשמה ב"גזענות". גזענות
נחשבה פסולה משום שהיא שיפוט על בסיס צבע עור בלבד; מכאן נגזר כי הגירה בכלל היא
דבר חיובי, ומתנגדיה הם רק קנאים.
התוצאה, כפי שוסט מציין, היא ש"מעולם בהיסטוריה המודרנית
אוכלוסייה חופשית לא דיכאה דיון בנושא מרכזי בצורה כה מוחלטת. בזיכרון החי כמעט לא
הופיע מאמר בעיתון, תוכנית רדיו או טלוויזיה שערערו ברצינות על האורתודוקסיה של
הגיוון, ואפילו בעיתונות הימנית המשכילה נאלצה הספקנות להתבטא באופן כה מוצפן עד
שההורוסקופים היו גלויים יותר".
המצב שירת את האינטרסים של המעסיקים, שיכלו להימנע מהאשמה שהם
שוברים איגודים באמצעות עובדים זרים על ידי לעג ל"קסנופוביה" של מעמד
הפועלים. השכבות הליברליות והעשירות יותר התביישו בסנטימנט האנטי-הגירתי
"קטן-המוח", ומצאו את עצמן תומכות בהגירה כעניין של כבוד, ואולי אף של
סנוביות. כתוצאה מכך, "הבריטים קיבלו את השינויים האלה, לאחר שהובטחו להם כי
כל עמדה אחרת היא מתועבת מוסרית".
היה צריך להבין שמסה של הגירה כלכלית היא תופעה חדשה שיש לנהל
אותה, אך באירופה ההרוסה שלאחר המלחמה היו דברים דחופים יותר. כשלבסוף החלו לחשוב
על הנושא, מפלגת הלייבור - לפחות - טעתה:
"ניסיונות הלייבור ליצור חברה רב-תרבותית אמיתית
הצליחו ללא ספק. אך מדוע עשתה זאת הממשלה? מה דחף אותם להטיל על אנגליה שינוי כה
עצום, שיהיו לו השלכות עמוקות, ארוכות-טווח ובלתי-הפיכות? ומדוע הלך כל המעמד
הפוליטי אחריהם?"
היו מתנגדים, ובראשם אינוך פאוול. אך כשדיבר על הבעיה, עשה זאת
במונחים כה מליציים ואפוקליפטיים - "כמו הרומאי, נדמה לי שאני רואה את נהר
הטיבר קצף בדם רב" - עד שהדבר היה מביך. האנגלים אינם אוהבים להתבייש. מאז
ואילך, דאגה מהגירה נתפסה כגרסה מעוותת וילדותית של קנאת פין, כפי שהמחישה הכריכה
של המגזין הסאטירי Private Eye, שבה נראה פאוול מונפש עם ידיים פרושות לרווחה
ואומר: "אני אומר לכם, לחלק מהם יש כאלה באורך הזה". הדיון עדיין לא חזר
לעצמו.
למעשה, כמעט ולא היה דיון כלל. כפי שוסט כותב: "כל מי שהיה
בעמדת כוח החזיק באותה דעה. גיוון הוא טוב כשלעצמו, ולכן הפיכת בריטניה לרב-גונית
באמת תעשיר אותה ותביא 'תרומות תרבותיות משמעותיות' - השתקפות של אמונה רווחת בקרב
המעמדות השולטים כי רב-תרבותיות וגיוון תרבותי, גזעי ודתי הם דברים חיוביים
מוסרית, ללא קשר לתוצאות. זוהי ההנחה הבלתי-מחושבת המוחזקת כמעט על ידי כל הממסד
הפוליטי, התקשורתי והחינוכי. זוהי אשליית הגיוון".
וסט יכול היה לכנות את הספר "דת הגיוון": "האמונה
בתועלת של חברה רב-תרבותית ורב-גזעית היא סעיף אמונה בחברה האתאיסטית ברובה של
ימינו; מי שאינו מאמין אינו שייך לקהילה".
חסידי הגיוון עצמם אינם נוהגים לפעול לפיו: "אם גיוון הוא דבר
טוב כל כך, מדוע כל כך הרבה אנשים מצביעים ברגליים כדי להימנע ממנו?"
וסט מציג תפיסה ברורה של הסיבות האבולוציוניות לכך שהגירה המונית
אינה עובדת: "האידיאל האוניברסלי נשען על האמונה שבני אדם מוכנים לחלוק מערכת
קולקטיבית כזו עם שאר האנושות. אך הפסיכולוגיה האבולוציונית מצביעה על כך שבני אדם
פיתחו בחירת קרובים; אותם שבטים בעלי תחושת האלטרואיזם החזקה ביותר כלפי קבוצת
הפנים הם אלה שסביר יותר שישרדו ... לא התפתח אלטרואיזם אוניברסלי משום
שלאלטרואיזם אוניברסלי לא היה יתרון אבולוציוני. גארט הארדין טען במאמר מ-1982, 'Discriminating Altruisms' [אלטרואיזמים מפלים], כי עולם ללא גבולות או הבחנות הוא
בלתי-אפשרי, משום שקבוצות שנוהגות באלטרואיזם בלתי-מוגבל ייעלמו לטובת אלה
שמגבילות את ההתנהגות האלטרואיסטית לקבוצות קטנות יותר, מהן הן מקבלות תועלת".
והוא מוסיף: "גזענות, או מה שאנטי-גזענים מבינים כגזענות, היא
חלק אוניברסלי מטבע האדם, 'אנושית כמו אהבה' כפי שכתב הסופר תומאס קנילי ... אפשר
להצטער על כך, בדיוק כפי שאפשר להצטער על כך שחמדנות, תאווה ואלימות הן חלק מטבע
האדם, אך בניית חברה על ההנחה שאפשר לגרש אותן באמצעות חינוך מחדש היא רעיון
אופטימי".
וסט מכיר בכך שלאומות עתיקות כמו בריטניה יש הנחות שורשיות עמוקות
לגבי האופן שבו החברה צריכה להיות מאורגנת וכיצד חבריה צריכים להתנהג. הקטעים להלן
מזהים את האיומים על הנחות אלה מצד הגירה המונית של אנשים שעשויים שלא לחלוק אותן:
"יצירת האומות, שבהן החוק המקובל הבטיח שצדק
יינתן על ידי שופטים חסרי פניות, אפשרה להרחיב את רדיוס האמון, ואפילו במקומות
שבהם הרשויות לא היו קרובות, נבנו נורמות התנהגות מוסכמות הדדית. וכך, עם עלייה
עצומה בהון החברתי, אנשים החיים באומות, שסולידריות חברתית נשמרת בהן באמצעות
פטריוטיזם מעודד במכוון, הצליחו להתקדם במהירות רבה יותר מחברות שבהן אנשים עדיין
חייבים נאמנות והגנה לשבט ולחמולה".
"הבסיס שעליו אפשר לגבות סכומי כסף גדולים במסים
ולחלק אותם בקצבאות הוא שרוב האנשים חושבים שמקבלי הקצבאות הם אנשים כמוהם
המתמודדים עם קשיים שהם עצמם עלולים להתמודד איתם. אם הערכים הופכים לגיווניים
יותר והסגנונות החיים מובחנים יותר, קשה יותר לשמר את הלגיטימיות של מדינת רווחה
אוניברסלית של חלוקת סיכונים".
"הון חברתי, כמו כל הון אחר, דורש דורות של
חיסכון זהיר ועבודה קשה, ויכול להימשך זמן רב לאחר שמקורו המקורי מתייבש. אולי
אנחנו רצים כרגע על הרזרבות שבנו אבותינו".
וסט מדגיש את ההבדל בין תנועה חופשית של סחורות לתנועה חופשית של
אנשים - הבחנה שנעלמת בשבחים האופנתיים ל"גלובליזם":
"לגלובליזם יש יתרונות רבים, אך כשהוא מתערבב עם
אוניברסליזם הוא עלול להפוך לדוגמה אידיאולוגית שמתעלמת מהשלכות האנושיות. [הכלכלן
הבריטי] פיליפ לגרן שואל: 'מדוע אפשר לייבא מחשבים מסין ללא מכס, אך סינים אינם
יכולים לבוא בחופשיות לייצר מחשבים כאן? מדוע זה דבר טוב שעובדים יעברו בתוך מדינה
למקום שבו יש מקומות עבודה, אך דבר רע שאנשים יעברו בין מדינות מאותה סיבה?' זאת
משום שבני אדם אינם מחשבים. אפשר להזיז סחורות בחופשיות רק משום שאפשר להשליך אותן
כשאינן שימושיות עוד; בני אדם - לא. הגירה היא ארוכת-טווח ויש לה השלכות קבועות על
כל המעורבים...
דוגמה קיצונית לכך [לגלובליזם] היא הליברל הלבן הסביבתי שמחליט,
לטובת כדור הארץ, להישאר ללא ילדים - התוצאה היא שדורות העתיד יכילו פחות ליברלים
לבנים".
וסט מצביע גם על הסטנדרטים הכפולים הכמעט אוניברסליים:
"בכתבו על טיבט, [בלוגר ליברלי...] קבע פעם שסין
'יישבה שם קולוניסטים האן-סינים עד לנקודה שבה הטיבטים בסכנה להפוך למיעוט במולדתם'.
על ארצו שלו הוא הצהיר כי 'הגירה המונית נוספת יש לה בבירור פוטנציאל להצעיר את
אוכלוסיית האי הזה ברגע שהפוליטיקאים יבינו את הרעיון'. טיבטים שהופכים למיעוט
בארצם הם מין מאוים; האנגלים - 'מצוערים'. כמובן שלטיבטים אין ברירה בהפיכתם
למיעוט, אך כשהבריטים מביעים התנגדות ל'הצערה' הם מגונים כגזענים".
כפי שניתן לראות, וסט הוא מחבר שניתן לצטט ממנו רבות. יש לו כישרון
נדיר לסכם שרשרת אירועים מורכבת בתמציתיות ובשפה פשוטה. ב-14 פרקים הוא מכסה
נושאים כמו שפת הצדק החברתי של השמאל, אינוך פאוול, "עבודות שהבריטים לא
מוכנים לעשות", חוקי הכפירה החדשים וטבעו השבטי של החברה. בכל פרק יש תובנות
רבות הראויות לציטוט.
וסט משתמש גם במונח "צל אושוויץ" ("The
Shadow of Auschwitz"), ההשפעה ההמוסרית והפוליטית העצומה שיש לזיכרון זוועות השואה על
השיח הציבורי בבריטניה (ובמערב בכלל) בכל הנוגע להגירה, זהות לאומית ורב-תרבותיות.
אחרי מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד אחרי אושוויץ, כל עמדה שמעדיפה את התרבות
הלאומית, מגבילה הגירה או מבקרת את הרב-תרבותיות נתפסת במהירות כחשודה בגזענות או
כמשהו "שמוביל לאושוויץ". הזיכרון של השואה הפך לכלי שמקשה מאוד (ולפעמים
חוסם לחלוטין) על דיון פתוח בסוגיות של הגירה וזהות לאומית. וסט טוען שצל אושוויץ
הפך למעין "נשק מוסרי" שמשתיק ביקורת לגיטימית על מדיניות ההגירה
המודרנית, גם כשאין לה שום קשר לגזענות או לשנאה, וכמובן שאין לה כל קשר ליהדות.
אכן, וסט הוא מבקר אמיץ של הגירה בלתי-סלקטיבית, ומוכן לדבר על
כישורים והשכלה של מהגרים, ואינו מתייחס לנושא הרגיש של האינטליגנציה שלהם. הוא
מזכיר כמה פעמים כישורים, אך לא את מנת המשכל כמאפיין תורשתי, וגם לא את העובדה
שרכישת כישורים תהיה פרופורציונלית ליכולות האינטליגנציה. אם אפילו מהגרים בני דור
שישי אינם יכולים ללמוד כישורים ברמה גבוהה, הרי שבמונחים כלכליים זהו גירעון
מתמשך. לעומת זאת, אם רמות כישורים גבוהות ניתנות להשגה כבר בדור הראשון או השני,
אז ההגירה היא עלות חולפת יחסית. מהגרים מוכשרים פורחים כמעט מיד, כפי שניתן ללמוד
גם ממדינת ישראל; מהגרים פחות מוכשרים מתקשים זמן רב מאוד. השטות שבהגירה המתעלמת
מיכולת היא שהיא מכניסה אנשים רבים שסביר שיהיו פחות מהירים ללמוד באופן קבוע.
איזו מדינה תרצה לעשות טעות כזו ביודעין? אפשר שוסט בהחלט סבור כך, אך חש שהזכרת
האינטליגנציה תהיה "גשר רחוק מדי" לאחר שכבר עשה את הצעד האמיץ מבחינתו
של התנגדות לגיוון גזעי.
אפשר היה לקוות שהספר יטלטל את הממסד, אך הוא כלל לא עשה זאת. הוא
נסקר בשלילה ב-הגרדיאן ובצורה מעט יותר אוהדת ב-הטלגרף, אך אינו נראה כמשפיע. ליתר
דיוק, מכיוון שיש מעט מאוד דיון פתוח בנושא, קשה לשפוט אם הייתה לו השפעה כלשהי.
דירוגו באמזון בריטניה עמד על 14,451; ספר בישול של "ההיירי בייקרס"
דורג במקום 91.
זהו ספר שחשוב לקרוא, בעיקר משום שהוא מפגין הערכה חדה להתפתלויות
המביכות של התודעה האנגלו-סקסית של מעמד הביניים, לו ניתן לעשות פרפרזה כך:
"אם מותר לי להעז ולהעיר הערה, אין רצון להיות מזוהה עם דבר גס. להתייחס
למישהו בנימוס בשל גזע הוא גס. מהגרים הם גזע אחר. להתנגד להם הוא חוסר נימוס
וגסות. לכן התנגדות להגירה היא גסות. האם נדבר על משהו אחר במקום?"
[1] Ed West, The
Diversity Illusion: What We Got Wrong About Immigration & How to Set It
Right, Gibson Square Books Ltd, 2013.
