הרפובליקה של אפלטון.

 

הרפובליקה של אפלטון.

"הרפובליקה", או בשמה היווני המדויק והמקורי "פוליטייאה" (Πολιτεία) - "המדינה", היא אחת היצירות החשובות, המשפיעות והנקראות ביותר בתולדות התרבות המערבית. אם היינו מרכיבים רשימה קצרה של הספרים שעיצבו את המערב - ובעקבותיו, בעידן הגלובליזציה, את העולם כולו - "הרפובליקה" הייתה תופסת מקום של כבוד לצד הומרוס, התנ"ך או הקומדיה האלוהית של דנטה. זהו ספר שמתיימר לדבר על הכול: על הנפש האנושית (ψυχή), על עיר הפוליס, על הצדק (δικαιοσύνη), על השלטון, על החינוך, על האהבה, ועל הבחירה האנושית האולטימטיבית - מה הם החיים הטובים ביותר (τὸ ἄριστον βίος). השפעתו על המערב היתה ועודנה עצומה וכל אדם שמתייחס לעצמו כמשכיל אמתי אמור לקרוא אותו ברצינות.

אך מה הספר הזה באמת עוסק בו? הקריאה השכיחה ביותר, זו שהפכה לדומיננטית באקדמיה המודרנית ובתרבות הפופולרית, גורסת שזהו חיבור פוליטי - תכנית מפורטת, אוטופית או דיסטופית, לייסוד מדינה אידיאלית. קריאה זו שטחית ומטעה ומפספסת לחלוטין את מה שהטקסט, אם קוראים אותו בתשומת לב, אומר על עצמו.

הקאטאבסיס: ירידה לעולם התחתון

המילה הראשונה של "הרפובליקה" היא "ירדתי" (κατέβην). סוקרטס מספר שירד לפיראיוס - הנמל של אתונה. זו לא בחירה מקרית. כל הדיאלוג בנוי כ"קאטאבסיס" (κατάβασις), ירידה לשאול בדומה לאודיסאוס שיורד לעולם התחתון, שופך דם של קורבנות הקרבה, ופוגש שם את אכילס - גיבור המלחמה הגדול, סמל הכבוד הצבאי וההישגיות הפומבית. אכילס, במחוזות המתים, מתחרט על כל מה שהשיג בחייו. הוא אומר שהוא היה מעדיף להיות עבד עלי אדמות, עובד בשדותיו של איכר עני, מאשר למלוך על המתים כולם.

הדימוי הזה הוא המפתח לכל "הרפובליקה". הדיאלוג כולו הוא ניסיון להוביל אדם אחד - גלאוקון, אחיו של אפלטון, צעיר מלא רוח לוחמנית ושאפתנות (θυμός) הרחק מהחיים הציבוריים, הפוליטיים, הכבודיים, ואל החיים הפרטיים והפילוסופיים. גלאוקון, כך מסתבר, רצה לעלות על בימת הנואמים באספה האתונאית עוד לפני שמלאו לו עשרים. הוא היה מלא היבריס, רצון לתהילה, לכוח, לממון ובעיני משפחתו הוא היה מועמד מובהק לחזור על הדרך של אלקיביאדס - הפוליטיקאי-הגנרל המבריק והכריזמטי שכמעט הפך לעריץ של אתונה, בגד בה, ולבסוף (כנראה) נרצח. משפחתו של אפלטון, שחששה מהמסלול חיים הזה, שלחה את סוקרטס לשכנע את גלאוקון. כל "הרפובליקה" - כל הטיעונים, המשלים, הערים הדמיוניות, ההצעות המטורפות ביותר - הם השיעור הענק שסוקרטס נותן לגלאוקון.

זו הסיבה שאי אפשר לקרוא את הרפובליקה כמדריך פוליטי מעשי. היא לא נכתבה כדי לתאר משטר שצריך לייסד. היא נכתבה כדי לשנות נפש אחת ספציפית, ובאמצעותה - את הנפש של כל קורא שמתבונן בעצמו דרכה.

שלושת חלקי הנפש

השאלה הפותחת את הדיאלוג בחיבור היא "מהו הצדק" (τί ἐστιν δικαιοσύνη)? שאלה שממשיכה ללוות את הספר כולו. אבל המילה היוונית "דיקאיוסוּנֵה" (Δικαιοσύνη) עמומה בצורה שאפלטון מנצל במיומנות. יש לה שתי משמעויות. האחת היא צדק חברתי-פוליטי - התנהלות הוגנת בין אדם לחברו. השנייה, העמוקה והחשובה הרבה יותר לעניינו של אפלטון, היא "ישרות" או "צדיקות" - מצב פנימי של סדר נכון בתוך הנפש עצמה. במהלך הדיאלוג, אפלטון מעתיק בהדרגה את מרכז הכובד מהמשמעות הראשונה לשנייה.

כדי להוכיח לפוליטיקאי השאפתן (גלאוקון) שהחיים הצדיקים עדיפים על חיי העריצות ורדיפת הכבוד, סוקרטס נדרש להתמודד עם המקרה הקשה ביותר: הוא צריך להראות שאדם צדיק בנפשו, בעל אופי טוב, הוא מאושר וטוב לו יותר מאדם מושחת ועריץ - אפילו אם העולם כולו רואה בצדיק רשע, רודף אותו, מענה אותו, מנקר את עיניו, ואילו הרשע זוכה לכל התהילה והעושר שראויים לאדם ההגון ביותר. סוקרטס צריך להוכיח שהצדק הוא טוב מהותי ובלתי תלוי - לא כלי להשגת תועלת חיצונית. רוב בני האדם חושבים שצדק הוא "המדיניות הטובה ביותר" - כלומר שהוא משתלם חברתית. אפלטון מנפץ את התפיסה הזו וטוען שהמידה הטובה היא שווה-ערך לבריאות הנפש, ושהיא הגמול של עצמה, בלי קשר לפרסים ולעונשים שמחלקת חברה מושחתת.

אבל הנפש היא דבר בלתי נראה, מופשט, קטן וחמקמק. כדי לבחון את מבנהּ, סוקרטס מציע שיטה: להתבונן באנלוגיה הגדולה והגלויה לעין שלה - המדינה. המדינה היא, כפי שניתן לומר, "הנפש באותיות גדולות". כל הדיון הפוליטי, כל הדיבור על מעמדות, חינוך, חוקים ומשטרים, נכנס לרפובליקה אך ורק בתפקיד אנלוגי - כלי דידקטי להבנת הנפש הקטנה והבלתי מוחשית. אפלטון משתמש בעיר הפוליס כאמנות של הובלת נפשות (ψυχαγωγία) לבריאות ומידתיות.

לפי אפלטון, הנפש האנושית מחולקת לשלושה חלקים ולכל אחד מהם יש "אהבה" (ἔρως) משלו:

החלק הראשון הוא התבונה (λογιστικόν) או לוגוס (Λόγος) - השוכן בראש. אהבתו נתונה לאמת (ἀλήθεια) ולחכמה (σοφία).

החלק השני הוא הרוח או האומץ (θυμοειδές), או "תומוס" (Θυμός), - השוכן בחזה - המקום שבו הלב פועם והנשימה מתגברת כשכעס, גאווה או מוזיקה ממלאים את האדם. אהבתו של חלק זה נתונה לכבוד, לניצחון ולתהילה.

החלק השלישי הוא התשוקה או היצר (ἐπιθυμητικόν), או "אפיתומיה" (Ἐπιθυμία) - השוכן בבטן. אהבתו מכוונת לצרכים הפיזיים - לאוכל, לכסף, להנאות גופניות.

החירות האמתית של אדם, לפי התפיסה הזו, אינה "לעשות מה שבא לך". היא לבחור איזה משלושת החלקים האלה ימשול בנפשו. רוב בני האדם, ללא שיחזרו ולו פעם אחת לבחון את עצמם, נשלטים על ידי החלק השלישי - התשוקה. שלושת סוגי בני האדם - איש התבונה, איש הרוח ואיש התשוקה - מתאימים לשלושה סוגי משטרים: פילוסוף (שלטון התבונה), איש רוח (שלטון טימוקרטיה - כבוד/לוחמים) ואיש התשוקה (ἐπιθυμητικόν - תאוות שמובילות לעריצות). העיר האידיאלית (Καλλίπολις) היא דימוי מוגזם של נשמה שבה התבונה שולטת בגרסה הפוליטית שלה תחת "מלך-פילוסוף" (φιλόσοφος βασιλεύς).

הפרדוקס של המלך-פילוסוף

כאן מגיעים לפרדוקס המרכזי של היצירה כולה. אפלטון משתמש במונח הדרמטי "בסילאוס" (Βασιλεύς) - "מלך", מילה שנושאת הילה אריסטוקרטית, חוקית ומורמת מעם - כדי לזעזע את הקוראים ולקבוע שרק מי שנפשו מאוזנת לחלוטין ויודע את האידיאות העליונות, ראוי להחזיק ברסן השלטון. בספרים החמישי, השישי והשביעי של "הרפובליקה" אפלטון מציג את הקביעה המפורסמת: אלא אם כן הפילוסופים ימלכו, או שהמלכים הנוכחיים יהפכו לפילוסופים אמתיים, לא תהיה מנוחה לערים, ולא, כך הוא אומר, למין האנושי כולו .

זה נשמע אוטופי לחלוטין - וזו בדיוק הנקודה. כדי לבסס שלטון מוחלט של תבונה טהורה במדינה, אפלטון מציג סדרה של הצעות פוליטיות רדיקליות, מזעזעות ומנוכרות לחלוטין מהטבע האנושי הרגיל. במעמד השליטים והשומרים מתבטלים הקניין הפרטי והמשפחה הפרטית. נשים וילדים מוחזקים במשותף; המדינה מגדלת את הילדים, ואף הורה אינו יודע מי הוא צאצאו, כדי למנוע נאמנויות שבטיות ומשפחתיות שמתחרות בנאמנות למדינה. הזיווגים נקבעים בהגרלה חשאית - הגרלה שהשליטים עצמם מזייפים בסתר, כחלק מתכנית השבחה אאוגנית קפדנית, שנועדה להבטיח שמעמד השליטים יהיה נבדל ממעמד הפועלים בדיוק כמו שכלבים גזעיים נבדלים מכלבי רחוב מעורבים. ולבסוף, אפלטון מציע שוויון מוחלט בין המינים בתפקידי לחימה - שוויון שמתעלם לחלוטין מהבדלים הפיזיים ומבוסס על הפשטה שכלית קיצונית.

הקריאה השטחית רואה בכל זה את "התורה הפוליטית" של אפלטון - מניפסט טוטליטרי, סטליניסטי, של גירוש משוררים, ביטול המשפחה, אאוגניקה סודית וקומוניזם של אליטה. אבל זו קריאה הפוכה ממה שהטקסט עצמו עושה. ההצעות הקיצוניות הללו הן תרגיל פסיכולוגי ואנלוגי, שמטרתו דווקא הפוכה: להראות עד כמה מעוות ובלתי אפשרי הדבר כאשר מנסים להשליט רציונליזם טהור, מופשט וקר על חיים אנושיים. המדינה המתוכננת הזו מבטאת מנטליות הנדסית, קרה - "אוטיסטית" במידה - שמבטלת רגש, אהבה טבעית לאנשים קרובים ואת הבשר והדם של הקיום עצמו.

אפלטון בעצמו מראה שהמדינה הזו דינה לקרוס ועושה זאת באמצעות "המספר הנופטיאלי" - נוסחה מתמטית מסובכת לחישוב הזיווגים האאוגניים, שכל פרשן שניגש אליה ברצינות נכשל להבין אותה. וזו בדיוק הנקודה: אפלטון מקדים כאן את "בעיית החישוב" שמטילה צל על כל המשטרים המתוכננים בהיסטוריה - תכנון מרכזי דורש איסוף ועיבוד מידע שעולה לחלוטין על יכולת אנושית ולכן כל חברה שמנסה זאת נידונה להתנוון.

תבונה טהורה, בלי רוח ובלי ערכים, הופכת לניהיליסטית - קרה, מחושבת, ומסוגלת להצדיק כל דבר "בשם הכלל". אפלטון לא רוצה נפש כזו. הוא רוצה מיזוג בין תבונה לרוח. הרוח נותנת ערכים, אידיאלים, זעם על עוול, חוש כבוד; אבל בלי תבונה, היא ברברית, סנטימנטלית, חסרת יכולת הבחנה. התבונה מטהרת את הרוח ומאפשרת לה להעריך נכון את הטוב האמתי.

למה גלאוקון? ולמה הקיצוניות?

אם המדינה הקיצונית הזו לא ניתנת ליישום, ואם אפלטון עצמו מודה בכך, למה בכלל להציג אותה לגלאוקון? התשובה נמצאת במתודולוגיה החינוכית של יוון העתיקה - מתודולוגיה שאריסטו, מאוחר יותר, ניסח באתיקה הניקומאכית. אריסטו מסביר שכל מידה טובה היא קו אמצע, ממוצע בין שני קצוות מנוגדים - חסר ועודף. האומץ, למשל, הוא האמצע בין פזיזות (עודף) לפחדנות (חסר). אבל כדי ליישר מקל מכופף, אין מועיל ללחוץ אותו ישר בעדינות - יש לכופף אותו בכוח לכיוון הקצה הנגדי ורק כשהלחץ משתחרר, הוא מתיישר מעצמו.

גלאוקון סובל מעודף אדיר של "תומוטיות" - רוחניות, כעס, שאיפת כבוד ופוטנציאל עריצות. כדי לאזן אותו ולהביא את נפשו לנקודת אמצע בריאה, סוקרטס לא מציג לו עצה מתונה. הוא מציג לו מודל קיצוני ומטורף לחלוטין של רציונליזם מתמטי, קר ונטול דם. המטרה אינה שגלאוקון יהפוך באמת ליצור השכלי-מנוכר הזה - סוקרטס יודע היטב שטבעו של גלאוקון לעולם לא יאפשר זאת. אבל בעצם הצבת המטרה הקיצונית הזו, ובפיתוי השאפתנות של גלאוקון לעבר המודל הנשגב והמופשט של מלך-פילוסוף, נפשו של גלאוקון "נמתחת" לכיוון השני ומתייצבת בסופו של דבר בנקודת אמצע בריאה - נקודה שאף פעם לא נאמרת במפורש ב"רפובליקה", אבל היא בדיוק השילוב הנכון וההרמוני בין שכל לרוח.

הנפש הבריאה והאצילית ביותר, אם כן, אינה נפש שנשלטת בידי שכל מנותק וקר בלבד. שכל טהור, המנותק מעולם הערכים, הוא שכל פקידותי, טכנוקרטי, ניהיליסטי - וזה משהו שמוכר מאוד מהמדע המודרני ומהטכנוקרטיה הליברלית, שם מתיימרים להיות "נייטרליים מבחינה מוסרית" ועובדים לכל מי שמשלם הכי הרבה. שכל כזה, שאינו מעוגן בעולם ערכים, מוצא את עצמו בסופו של דבר משועבד לתאוות הנמוכות ביותר - ויש כאן ברית סמויה ומסוכנת בין רציונליזם אמורלי לבין הדוניזם חסר רסן.

מהצד השני, רוח ותשוקת כבוד שאינן מרוסנות בידי שכל הופכות לקנאות עיוורת, לאלימות, לברבריות. הנפש האפלטונית המושלמת היא נפש שבה עולם הערכים של הרוח עובר זיכוך וטיהור על ידי השכל והפילוסופיה, כך שהאדם מסוגל להבחין באמת בין טוב לרע - אבל הרוח נשארת העיקרון המניע, המגן, רק שהוא מודרך עכשיו על ידי ידיעת הטוב.

האנלוגיה הפוליטית האמתית לנפש בריאה כזו אינה דיקטטורה סטליניסטית של מלכים-פילוסופים. היא מדינה המונהגת בידי "ג'נטלמנים" - אנשי מעמד רוחני ואצילי, בעלי אומץ וכבוד, שעברו חינוך ליברלי ואמנותי בהדרכת פילוסופים. הפילוסופים בעצמם אינם שולטים בגלוי. המלך-פילוסוף ברפובליקה מחליף את המלוכה הגלויה במלכות סודית: הוא חי כאדם פרטי בתוך חברה לא מושלמת ופועל להפוך אותה לאנושית יותר בגבולות האפשרי - בעיקר באמצעות חינוך מעמד השליטים שלה.

העריצים שאפלטון רדף אחריהם בחיים האמתיים

הקשר של אפלטון עצמו לעריצים אינו רעיוני בלבד אלא היה אישי, מסוכן ומדמם. כדי להבין את הרפובליקה לעומק, צריך לזכור את ההקשר ההיסטורי-ביוגרפי שבו פעלו סוקרטס ואפלטון. יוון העתיקה הייתה זירה של ערי-מדינה שבהן עריצות וכמיהה לעוצמה היו אפשרויות פוליטיות יומיומיות וממשיות. סוקרטס ואפלטון לא חיו במגדל שן מנותק - הם היו מוקפים בעריצים ובמי שביקשו להפוך לכאלו.

סוקרטס היה מורם וחברם של אלקיביאדס - מי שכמעט הפך לעריץ אתונה ובגד בה - ושל קריטיאס ו-כארמידס, מראשי משטר "שלושים העריצים" האכזרי שהשתלט על אתונה. אפלטון עצמו היה בן משפחתם של קריטיאס וכארמידס והוא בעצמו כמעט ושילם בחייו - הוא נכלא ונמכר לעבדות לתקופה קצרה בשל ניסיונותיו החזרים ונשנים לחנך ולהשפיע על העריצים של סירקוזה: דיוניסיוס הראשון, דיוניסיוס השני ודיון.

הקשר הזה לעריצות אינו מקרי. סוקרטס ואפלטון חיזרו באופן אקטיבי אחר אנשים בעלי דחפים עריציים, כי הם הבינו שעריצים פוטנציאליים הם תמיד בעלי כישרונות יוצאי דופן, עוצמה פנימית אדירה ונפשות חזקות ("φύσεις ἰσχυραί"). כפי שסוקרטס מסביר ב"רפובליקה", הנפשות בעלות הטבע החזק והטוב ביותר הן אלו שהופכות לרעות ולמסוכנות ביותר כשהן זוכות לחינוך קלוקל. נפש בינונית וחלשה לעולם לא תהיה מקור לדברים גדולים - לא לטוב מוחלט ולא לרע מוחלט. העריץ הוא דמות טראגית, בדיוק בגלל שכישרונותיו האדירים נרתמים בסופו של דבר לשירות תאוותיו וזה מוביל לחורבן - גם של החברה וגם שלו עצמו.

לכן הפילוסוף מבקש להתקרב לעריץ הפוטנציאלי - לא מתוך הערצה לעריצות, אלא מתוך הבנה שאם יצליח להפנות את העוצמה הזו לעבר הטוב והצדק, התועלת שתצא מכך תהיה עצומה. במכתב השביעי (Ἐπιστολή Ζ) - מקור ביוגרפי נדיר וכמעט וידויי - אפלטון מתאר כיצד נסע שלוש פעמים לסירקוזה, ניסה לחנך את דיוניסיוס השני, עריץ צעיר, להפוך אותו למלך-פילוסוף. הוא חבר עם דיון, סבל מאסר ומכירה לעבדות, אך המשיך לנסות. דיון, שהיה חברו הקרוב, הדיח בסופו של דבר את דיוניסיוס - אך נרצח. קליפוס, תלמיד נוסף, הפך לעריץ בעצמו. למה אפלטון המשיך, חרף כל הכישלונות? משום שלדעתו, עריצות היא מחלה של הנפש ושל החברה - אבל עריצים הם, פעמים רבות, אנשים מוכשרים מאוד שיצאו מהדרך. הם יכולים, באופן עקרוני, להפוך למלכים, אם רק יופנו לכיוון הנכון. ויותר מכך - עריצות, בניגוד למלוכה מסורתית, מאפשרת שינוי רדיקלי ומהיר, כי העריץ אינו כבול במידה זהה למסורת ולחוקים ישנים. שלטון אחד, שמונחה בידי החוכמה (σοφία), יכול להיות כלי רב עוצמה לשיפור הנפשות ולשנות חברה במהירות חוצה כל מה שמשטר מסורתי וכבול-מנהגים יכול להשיג.

משל המערה

אחד הקטעים החזקים ביותר ברפובליקה, ובכלל בכל הספרות הפילוסופית, הוא משל (εἰκών) המערה בספר השביעי. אפלטון מתאר אסירים כבולים במערה (σπήλαιον) מילדותם, שרואים רק צללים מוטלים על קיר ומאמינים שזו המציאות כולה - הם לא מכירים אחרת. אחד מהם משתחרר, מטלטל בכוח לעבר היציאה ולבסוף יוצא לאור השמש. בהתחלה האור פוצע ומסנוור - הוא מתקשה להסתגל לחלוטין, אבל בהדרגה הוא לומד לראות ומבין את האמת על העולם.

כשהוא חוזר למערה כדי לשחרר את חבריו, הם לועגים לו. הם חושבים שהוא משוגע - מישהו שעולה אל האור וחוזר עם עיניים פגומות, שרואה פחות טוב מהם בחושך. הם אפילו מוכנים להרוג אותו.

זו אלגוריה על הפילוסוף, שיוצא מהמערה של הדעות הקדומות, התשוקות והמראות המטעים של העולם החושני ומגיע לאמת. אבל החזרה למערה - החזרה לחיים הפוליטיים, לחיים הציבוריים - מסוכנת. רוב בני האדם מעדיפים את הצללים המוכרים על פני האור הכואב. האלגוריה מדגישה את הקושי המהותי של הפילוסופיה: היא מצריכה יציאה כואבת מאזור הנוחות והופכת את הפילוסוף לזר בעירו שלו. ובכל זאת, רק דרך האור הזה ניתן להבין באמת מה הטוב ולשלוט בנפש כראוי. האלגוריה מחזקת את הרעיון שהמלך-הפילוסוף אינו רק שליט תיאורטי - הוא דמות שראתה מעבר לצללים ומנסה להוביל אחרים, גם אם הם מתנגדים לכך בכל כוחם.

ההידרדרות: מהעיר הטובה לעריצות

בספרים השמיני והתשיעי אפלטון מתאר תהליך הידרדרות היסטורי - לא רק של משטרים, אלא של נפשות. העיר הטובה מתנוונת תחילה ל"טימוקרטיה" (τιμοκρατία) - שלטון לוחמים, מונע בידי כבוד ולא בידי חוכמה, כי הדור הבא לא מצליח לשמור על הרמה הגנטית והחינוכית שאפיינה את המייסדים. הטימוקרטיה מתפרקת ל"אוליגרכיה" (ὀλιγαρχία) - שלטון העשירים, שבו תאוות הממון מנהלת את החברה. האוליגרכיה מתפרקת ל"דמוקרטיה" (δημοκρατία) - שבה כל אדם עושה כרצונו, החופש הופך להפקרות ואין יותר גבולות. ומתוך האנרכיה הרוחנית והחברתית של הדמוקרטיה צומחת בהכרח "עריצות"/"טירניה" (τυραννίς) - המשטר הגרוע מכולם, שבו אדם אחד, המונהג כולו בידי תאוות אפלות וחסרות רסן, משעבד את החברה כדי לספק את הגחמות והפנטזיות העקומות ביותר שלו.

אותו הדבר קורה בנפשות. אדם רוחני הופך לאדם עשיר, אחר כך לדמוקרט שרודף כל תענוג שמתחשק לו ולבסוף לעריץ שמשעבד את כל נפשו לתשוקה אחת בלעדית. הנפש העריצית היא החולה והאומללה ביותר מכולן - היא נמצאת במצב של עבדות מתמדת ליצרים שאף פעם, באופן מהותי, לא יכולים להגיע לסיפוק. זהו תיאור חד של תרבות והיסטוריה: הנפש קובעת את המשטר והמשטר, בתורו, מחזק ומשעתק את סוג הנפש שיצרה אותו.

עם זאת, בסוף הספר התשיעי - וזה הרגע הקריטי של הדרמה כולה - גלאוקון משתכנע. הוא בוחר בחיי הפילוסופיה.

גירוש המשוררים ומיתוס אֵר

ספר עשר חוזר לעניין שנפתח בספר השני - השירה. אפלטון מציג עמדה קיצונית: יש לגרש מהעיר הטובה משוררים ואמנים "אוטונומיים" - כאלה שמייצרים אמנות "לשם אמנות", אמנות שמצדיקה את עצמה בלי שום סמכות מוסרית או פילוסופית עליונה. כשהשירה והאמנות מתיימרות לעמוד בזכות עצמן, הן מציבות את עצמן מעל הפילוסופיה ומעל החתירה לחכמה ולטוב.

אמנות חופשית כזו, לפי אפלטון, היא סכנה איומה לבריאות הנפש והחברה. היא פונה לחלקים הנמוכים, הרגשניים והיצריים בנפש ומעניקה להם לגיטימציה. השירה חייבת להיות משרתת של הפילוסופיה - כפופה לצנזורה קפדנית ומשמשת אך ורק לרומם את בני האדם מוסרית ורוחנית. כל משורר שמסרב לייצר אמנות מחנכת ומזככת תחת פיקוח פילוסופי - בין אם זה כדוגמה מודרנית הביטלס או הטרגדיונים היוונים הגדולים עצמם - חייב לעוף מהעיר. רק משוררים שמשרתים את הטוב, כדומה מאוחרת יותר דנטה, מורשים להישאר.

האירוניה הגדולה היא ש"הרפובליקה" עצמה רוויה במשלים, בסיפורים ובמיתוסים. אפלטון מגרש משוררים, אבל הוא עצמו, בה בעת, משתמש בשירה מרוסנת. הדוגמה הבולטת היא "מיתוס אֵר" (Μῦθος Ἠρός) שמסיים את הדיאלוג כולו - כדי להציג מודל של שירה "מתוקנת", שמחזקת את בחירת הנפש בצדק. המיתוס מדבר על בחירת חיים בגלגול הבא ומדגיש שוב, בפעם האחרונה, שהבחירה האישית היא העיקר.

זהו סיפור על חייל בשם אֵר (Ἠρ) שנהרג בקרב, אך לאחר מותו חזר לחיים וסיפר מה ראה בעולם שמעבר. נשמתו של אר הגיעה למקום שבו נשמות המתים נשפטות; נשמות הצדיקים נשלחות למעלה לזכות בגמול והרשעים נשלחים למטה לעונש; לאחר תקופה הן חוזרות ומתכנסות במקום שבו הן בוחרות את חייהן הבאים; כל נשמה בוחרת את גורלה העתידי - כולל סוג החיים שתנהל - ולאחר מכן שותה ממעיין השכחה ושבה לעולם.

הרעיון המרכזי של המיתוס הוא אחריותו המוסרית של האדם על בחירותיו: לא האלים הם האשמים בגורל האדם, אלא האדם עצמו בוחר את הדרך שבה יחיה. המשפט המפורסם שמסכם את הרעיון הוא: "האשמה היא של הבוחר - האל אינו אשם" (αἰτία ἑλομένου· θεὸς ἀναίτιος). ככלל, מיתוס אֵר קשור מאוד לנושאים מרכזיים אצל אפלטון: צדק, הנשמה, גלגול נשמות, חינוך פילוסופי והחיים הנכונים. הוא גם אחד המקורות המפורסמים ביותר לרעיונות יווניים על העולם הבא.

אלקיביאדס וגורגיאס: התשתית לעימות עם הסופיסטים והעריצים

כדי להבין את העומק הפסיכולוגי של המאבק הזה בעריצות ובסופיזם, יש לפנות לדיאלוגים מוקדמים יותר של אפלטון - "אלקיביאדס הראשון" ו"גורגיאס" - שמניחים את התשתית הרעיונית שתוצג במלואה ברפובליקה, כאידיאל הנגדי למלך-פילוסוף.

ב"אלקיביאדס הראשון", סוקרטס פוגש את אלקיביאדס הצעיר, ערב כניסתו לפוליטיקה. אלקיביאדס מאופיין בשאפתנות אינסופית ובחוסר מודעות עצמית קיצוני - הוא רוצה לכבוש את העולם, אבל אינו יודע דבר על צדק או על טובת הכלל. סוקרטס מדגים לו שהבסיס למנהיגות אמתית אינו מראה חיצוני, קשרים משפחתיים, או כוח רטורי - אלא ידיעה עצמית ושליטה עצמית - סוֹפְרוֹסִינֵה (σωφροσύνη). גְנוֹתִי סֵאוּטוֹן (γνῶθι σαυτόν) - "דע את עצמך" - פירושו לדעת את הגבולות שלך וידיעת הגבולות היא העיקרון האנטי-עריצי המובהק ביותר שיש.

ב"גורגיאס", העימות מחריף עוד יותר. סוקרטס מתעמת עם גורגיאס הסופיסט ועם תלמידיו, פולוס וקליקלס. הסופיסטים היו מורי הרטוריקה - אמנות השכנוע, שנתפסה אצלם כ"אמנות העל" - טכנה (τέχνη) - שמאפשרת למי שמחזיק בה לשעבד את כל בעלי המקצועות האחרים ולהשיג כוח פוליטי מוחלט בדמוקרטיה. הסופיזם מציג עמדה ניטרלית-מוסרית, סובייקטיביסטית, ניהיליסטית: הטוב הוא מה שהחזק קובע שהוא טוב ומטרת החיים היא הגדלה בלתי-פוסקת של תאוות וסיפוקן – פלאונקסיה (πλεονεξία).

קליקלס, שמייצג נפש עריצית בוגרת יותר מאלקיביאדס, מציג הגדרה לחופש שמרגישה מודרנית וליברלית להפליא: חופש הוא "לעשות ככל העולה על רוחך" - חירות שלילית, במובן הפילוסופי-פוליטי. סוקרטס מציב מנגד את מושג החירות החיובית: חופש הוא לעשות את מה שאתה באמת רוצה. וכיוון שכל בני האדם, באמת ובתמים, רוצים אושר ורווחה פנימית, מי שפועל לפי דחפים מוטעים ותאוות רגעיות - כמו מכור לסמים או עריץ אכזרי - אינו חופשי בעצם, אלא עבד לאשליותיו ולצדדים הנמוכים של נפשו. אדם כזה עושה כל הזמן את מה שמוצא חן בעיניו בכל רגע נתון, אבל בכך מחריב את הסיכוי שלו להגיע למה שהוא באמת רוצה - בריאות נפשית. במובן הזה, אפלטון טוען, אפשר ואף חובה "לאלץ אדם להיות חופשי" - על ידי ריסון תאוותיו וחינוך נפשו.

קליקלס, והעולם הבורגני-הליברלי המודרני שדומה לו, מקדשים שימור החיים, נוחות חומרית והישרדות פיזית בכל מחיר. סוקרטס ואפלטון, לעומתם, מייצגים אתוס אריסטוקרטי שמציב את החיים המוצדקים והאציליים מעל עצם הקיום הפיזי. כשהבחירה היא בין מוות לבין חוסר צדק והשחתת הנפש, האדם בעל הנפש הבריאה יבחר במוות. מוטב לסבול עוול מאשר לבצע עוול - כי ביצוע עוול מחדיר מחלה וריקבון לתוך הישות המהותית ביותר של האדם: נשמתו.

הקושי הטרגי: אי-ההתאמה בין הפילוסופיה למדינה

הניתוח הזה חושף משהו מטריד: אי-ההתאמה הטרגית והמוחלטת בין הפילוסופיה לבין המדינה. אפלטון מבהיר שלעולם לא תוכל להתקיים מדינה שמתאימה באמת לנפשו של הפילוסוף. כל חברה פוליטית היא, מטבעה, קרתנית, מוגבלת ומבוססת על הבחנה בין "אנחנו" ל"הם" - בעוד שהפילוסופיה היא קוסמופוליטית וחותרת לאמת אוניברסלית שאינה מכירה בגבולות אלה. יתרה מזו: כל מדינה זקוקה לדעות מוצקות, אמונות דוגמטיות, מוסכמות חברתיות שאי אפשר לערער עליהן - לשם שמירה על הסדר והיציבות. הפילוסופיה, לעומת זאת, אינה יכולה לקבל שום הנחת יסוד שאינה עומדת לחקירה וביקורת מתמדת.

לכן, האינטרס של היציבות הפוליטית עומד באופן מתמיד וחד-משמעי בסתירה לחקירה הפילוסופית. וסופו של הפילוסוף האמתי - מי שסירב, או שלא הצליח, להפוך למלך השולט בעיר - להיות זר ומסוכן בעיני המדינה. הדוגמה המושלמת לכך היא, כמובן, הוצאתו להורג של סוקרטס בידי הדמוקרטיה האתונאית עצמה - אותה הדמוקרטיה שאפלטון, בעקבות זאת, מעולם לא היה יכול לאהוב.

הרלוונטיות לתקופה המודרנית

בניגוד לפרשנויות מודרניות הנוחות ו"המלטפות", אפלטון לא האמין בשוויון מוחלט ולא בחירות בלי גבולות. הוא חי וראה בעיניו את התוצאה: דמוקרטיה שהוציאה להורג את האדם הטוב ביותר שהיא הכירה. הוא ראה את הסכנות שבשלטון ההמון, בתשוקות משוחררות, ברטוריקה שמנותקת מאמת. ההיררכיה - בנפש ובעיר - אינה לדעתו עוול שצריך לתקן, אלא הכרח. לא כל הרצונות שווי-ערך. לא כל בני האדם שווים ביכולותיהם. ואפילו ה"גנטיקה הסודית" של מעמד השומרים, שנשמעת לאוזן המודרנית כפנטזיה דיסטופית מובהקת, היא בעיקרה ניסיון כן וגלוי - אם גם בלתי מציאותי - להשיג את מה שהאליטות המודרניות עושות באופן צבוע למדי ובלי לקרוא לזה בשמו: שיפור "הגזע" באמצעות נישואים סלקטיביים והשכלה מובחרת.

הרוח, החלק השני בנפש, היא הכוח שנותן משמעות לאדם - כבוד, זעם על עוול, אידיאלים. בעולם המודרני, החלק הזה מתבטא לרוב בעיוות: לאומנות ריקה מתוכן מצד אחד, או סוג של "צדק חברתי" היסטרי וחסר-עוגן מצד שני. אפלטון היה בוטה בעניין הזה ולא התנצל: הנפש זקוקה לשליטה פנימית, בדיוק כמו שהעיר זקוקה לה. המלך-פילוסוף אינו, בסופו של דבר, חזון אוטופי לשליט אמתי - הוא דימוי שמלמד את גלאוקון, ואותנו, לשאוף לרציונליות, גם אם אין צורך - וגם אי אפשר - להגיע לקיצוניות.

אנחנו חיים בעולם שמלא בליברליזם, הדוניזם, מדענות ניהיליסטית ותרבות פופ ששוקדת על שחרור התשוקות מכל מסגרת. הרפובליקה, בתנאים האלה, רלוונטית מתמיד. אפשר לתאר את הדמוקרטיה המודרנית כעריצות רכה - עריצות של תשוקות, שלעיתים אף מלובשת במסווה של טכנוקרטיה ניטרלית. הקריאה של אפלטון לבחור חיים של סדר פנימי, מיזוג נכון בין רוח לתבונה, וידיעת הטוב - היא קריאה לא-פרוגרסיבית בעליל, אבל היא קריאה שיוצאת מניסיון אישי וכאוב במה שקורה כשהדמוקרטיה משחררת תשוקות ומדכאת את מי שמטיל בהן ספק. שירה שמשחררת תשוקות בלי עוגן מוסרי - אפלטון יכול היה לכלול ברשימה כמעט כל תוצר תרבות פופ עכשווי - הורסת נפשות צעירות. גירוש משוררים כאלה, בעיני אפלטון, אינו צנזורה במובן השלילי - הוא הגנה על העיר ובמובן רחב יותר, הגנה על הנפש.

סיכום

הרפובליקה מראה לנו, בדיוק כמו לאכילס בעולם התחתון, שהחיים הציבוריים המכוסים בכבוד הם, פעמים רבות, אשליה. החיים הפרטיים, הפילוסופיים, חיים של חיפוש אמת וטוב - הם הבחירה הנכונה. בסופו של דבר, הפילוסופיה של אפלטון היא דרך חיים לא תיאוריה מדינית: היא אמנות הובלת נפשות, שמובילה מהמערה לעבר האור. "הרפובליקה" היא אחד הכלים החזקים ביותר שתרבות המערב יצרה אי פעם למשימה הזו - ועדיין, אלפי שנים אחרי, אחד היעילים שבהם.

ההצעות הקיצוניות בחיבור - נשים וילדים משותפים, ביטול קניין פרטי, שוויון מוחלט בצבא, גנטיקה סודית, מדינה ללא משוררים - אינן "התורה הפוליטית" של אפלטון ולא צריך, ולא ראוי, לקרוא אותן כתוכנית פעולה. הן חלק מהדרמה החינוכית שמיועדת לגלאוקון: הן מראות לו את גבולות התבונה הטהורה, את הנקודה שבה רציונליזם מוחלט הופך לטירוף, ובכך, באופן פרדוקסלי, דוחפות אותו לכיוון הנקודה הבריאה האמתית - שילוב, לא קיצון.

אפלטון בעצמו, במכתב השביעי, כותב שהוא לא פרסם בכתב את הפילוסופיה ה"אמתית" שלו. הדיאלוגים הם דרמות רוחניות, לא חיבורי לוגיקה יבשים. צריך לקרוא אותם כפי שקוראים מחזה: לשים לב למילים, לאירועים, לדמויות ולמה שכל אלה עושים לנפשו של מי שקורא - בדיוק כמו שזה נועד לעשות לנפשו של גלאוקון.

מי שקורא את הרפובליקה נכון יוצא ממנה שונה - לא שאפתן פוליטית כמו שהיה ולא קר ומחושב כמו שהמדינה הקיצונית שתוארה בה דורשת, אלא, אם הקריאה הצליחה, שלם יותר מבחינה פנימית. זהו, בסיכומו של דבר, כוחה האמתי של היצירה האדירה הזו: היא לא ספר על מדינה. היא ספר על מה שקורה בתוכנו וכיצד לבחור, בעצמנו, מי ומה שולטים בנו.

נספח:

משל המערה לאפלאטון

תרגום: אברהם רגלסון. מתוך “דבר”, 1934.

(המשוחחים: סוקרטס, גלאבקון)

– ואוסיף ואומר: עתה, צא וערוך את מצבנו הטבעי, אשר להשכלה ואשר לבערות, לפרשת-מציאות כזו: דמה בנפשך, כמה בני-אדם יושבים במחילת-מערה מתחת לאדמה, ובה פתח פרוץ כנגד האור. והפתח הולך ונמשך למלוא-ארכה של המערה, אשר בתוכה הם כלואים מאז ילדותם, רגליהם וצואריהם כן כבולים עד שאי אפשר להם לזוז, והם מוכרחים להביט נכחם, לפי שכבליהם מונעים מהם תנועת ראש לכאן ולכאן; ועוד דמה, אש-להבה בוערת במרחק-מה מאחוריהם ולמעלה מהם, ודרך-נסיעה מוגבהה תעבור בין האש ובין האסירים, ולאורך דרך זו בנוי כותל נמוך, כאותם החריסים אשר יקימו להם הקוסמים לפני הקהל שלהם, ואשר עליהם יציגו קסמיהם.

– כן עשיתי, – השיבני.

– צייר בלבך, כמו-כן, מספר-אנשים מתהלכים אחורי כותל זה, נושאים בידיהם פסלים של בני-אדם וצלמים של שאר בעלי-חיים, עשויים עץ ואבן וכל מיני חומר, ועוד כלים מכלים שונים, ואלה למעלה מן הכותל הם; ואותם עוברים-ושבים, כפי שאפשר לך לצפות מראש, מהם משיחים ומהם מחרישים.

– מראה משונה אתה מצייר, ואסירים משונים.

– כמוהם כמונו, השבתי. כי, תן לי רשות ואקדים ואשאלך: בני-אדם הכלואים בדרך זו, כלום יכולים הם לראות משהו מעצמם או מזולתם, וכלום יש לעיניהם אלא הצללים הנזרקים על ידי האש על אותו חלק מן המערה אשר לנגדם?

– בודאי לא-כלום, אם כך היו מוכרחים לשבת כל ימי חייהם מבלי להניע ראשם אַף פעם אַחת.

– והדברים הנשואים מאחוריהם, כלום אין ידיעתם את אלה גם כן מוגבלת בה במידה?

– אין תימה שכך הוא.

– ואלמלי היו יכולים לשוחח אלו עם אלו, האם אינך סבור שהיו נוהגים לקרוא שמות לכל הכלים הנראים לפניהם?

– באין ספק, כן.

– ועוד: אלמלי היה בית-אסורים שלהם מחזיר הד מחלק-המערה אשר כנגדם מדי פּתוח אחד העוברים-ושבים את פיו לדבר, למה, אשאלך, היו מייחסים את הקול אם לא לצל החולף על פּניהם באותו רגע?

– אמנם, לזה היו מיחסים אותו.

– ברור, איפוא, שאסירים כאלה היו חושבים את צלליהם של הכלים לנמצאים היחידים שאין זולתם בעולם?

– בלי שום ספק, כן הדבר.

– ועתה, צא וחשוב, מה עלתה להם אילו, בהמשך-הדברים, היתה ניתנת להם רווחה מאזיקיהם ורפאות לבערותם, באורח זה: נדמה לעצמנו, שאחד מהם חותר, והוכרח לקום פּתאום, ולסובב-צוארו וללכת, כשעיניו פּקוחות, בכיוון האור. ונדמה, כמוכן, שהוא היה מקיים את כל התנועות הללו מתוך מכאוב, והיה נוגה-האור מעוור אותו מהבחין אותם הכלים אשר מקודם היה רואה צלליהם. מה תשובה היית מצפּה לשמוע מפּיו, אילו הגיד לו מישהו כי כל אותם הימים היה מביט הבלי-שוא, וכי כעת הוא קרוב יותר, באיזו מידה, אל המציאות, ופניו מופנים כלפּי דברים יותר ממשיים, וראייתו יותר נכונה; יתר על כן, אילו היה הלה מראה לו את הכלים השונים הנישאים ועוברים, והיה בא עליו בשאלוֹת וכופה אותו לענות לו, מה הם? האם לא היית מצפּה שיהיה נבוך כולו, ורואה חזיונותיו הקודמים יותר אמתיים מן הכלים שמאַלצים אותו להשגיח בהם כעת?

– כן בעיניו היו אותם יותר אמתיים מאלה.

רגיל לראותם בבהירות, והיה חושב אותם הרבה יותר ברורים מן הדברים המוצגים לפניו כעת?

– כן הוא.

– ואילו היה מישהו סוחב אותו בדרך הקשה והתלולה העולה אל פּי המערה, והיה ממאן להרפות ממנו עד שמשך אותו אל תוך אור-השמש, כלום לא היה, לפי דעתך, כועס ומתמרמר על ההתנהגות כזאת אתו; וכבואו אל האור, כלום לא היה מוצא את עיניו כל-כך מסונוורות עד שלא היה יכול להבחין אף אחד מן הדברים הקרויים אמתיים?

– כן, כך היה מוצא כראשונה.

– מכאן אני משער, הרגל יהיה נחוץ לו בשביל שיוכל להבחין את הדברים אשר בעולם ממעל. בתחילה, יהיה מצליח ביותר בהבחנת צללים; או יבחין את בבואותיהם של בני-אדם ושאר דברים במים; ואחרי-כן את הנמצאים גופם; אחר, ישא עיניו לקראת אור הירח והכוכבים, מפּני שימצא, כי פחות קשה לו להסתכל בגרמים השמימייִם, ובשמים עצמם בלילה, מאשר בשמש ובאור-השמש ביום.

– בלא ספק, כך.

– לבסוף, אני מדמה בלבי, יוכל להסתכל ולהתבונן בטיבו של השמש, לא כמו שהוא מופיע במים או ברשות זרה, כי אם כמו-שהוא ברשותו הוא.

– כמובן.

– וצעדו להבא יהיה לבוא לידי מסקנה כי השמש הוא אבי המועדים והשנים, והוא הממונה על כל הדברים בעולם הנגלה, ובמידה ידועה, הוא הסיבה לכל אותם הדברים שהיה רגיל לראותם, הוא וחבריו יחד.

– בּרי, שזה יהיה צעדו להבא.

– ואָז מה? כשהוא מעלה בזכרונו את מעונו הראשון ואת חכמת המקום ואת חבריו הקודמים שהם עדיין אסורים שם, האם אינך סבור שיהא מתברך בלבו על השינוי אשר בא עליו, ועל חבריו יחמול חמלה?

– ודאי, כן יעשה.

– ואם היה מנהג באותם הימים לתת כבוד וגודל למי שראוי לכך, והיו נותנים פּרסים למי שעינו חדה משל כולם לראות דבר החולף, והוא מיטיב מכולם לזכור מה קדם לדבר החולף, ומה בא אחריו, ומה מלווה אותו בו ברגע, ומן הנתונות האלה היה יכול לנחש מה עתיד לבוא – האם תדמה כי היה המשוחרר מקנא במי שקיבל פּרס אצל בני-המערה ובמי שכבוד לו ושלטון לו ביניהם? האם לא נכון יותר בעיניך שהיה נוח לו, כדבר הומירוס,

“…לעבוד לעיפה על אַדמת-אדון תחת יד נוגש חסר-נחלה”,

ולסבול כל סבל שבעולם, ובלבד שלא יהיה נכנע לאותם המושגים וחי באותו האופן?

– אָכן, תמים-דעים אני אתך. נוח יהיה לו לסבול כל מצוקה ובלבד שלא יחיה חיים כאלה.

– ועתה, צא וחשוב מה עלתה לו אילו היה איש כזה חוזר ויורד למערה, ויושב עוד פעם על מכונו הראשון? בהכנסו פּתאום מאור-השמש, כלום לא היה מוצא את עיניו מסונוורות מחשכת המקום?

– ודאי היה מוצא כך.

– ואילו שוב היה צריך לחוות דעה, ולהתחרות עם אנשים שהם אסורים שם תמיד, בעוד עיניו עָדיין כהות ולא-בטוחות, כי יארך מועד הסתגלותו לחשכה שעה רבה, האם לא היה נעשה מטרה לחצי-לעגם, וכך היו אומרים: “עלוה עלה האיש אך למען אבד את עיניו, וחס וחלילה לנו מנסותנו גם אנו לעלות!”? ואיִלו בא מישהו והתאמץ לשחררם ולהביאם אל האורה, האם לא היו מרחיקים לכת אפילו עד כדי לדון אותו דין-מות, אם אך יפוֹל האיש בידיהם?

– כן, כך היו עושים.

– ועתה, גלאבקון יקירי, פרש את הציור המדומה הזה, לכל פרטיו, על דרך דיבורינו הקודמים. המשל את כל הגוף הנגלה לעינינו לאותו בית-אסורים, ואת אור-השמש לאש אשר עם המערה. ואם תדרוש את העליה אל העולם ממעל ואת ההסתכלות במאורו, כי עלית הנשמה היא אל הספירה השכלית, הן תרד לסוף דעתי ותעמוד על השערותי, אם כי רק אלהים יודע אם נכונות הן. מכל מקום, זוהי השקפתי בענין זה: בעולם הדעת, צורת-הטוב היא תכלית חקירותינו, וכמעט שאי-אפשר להשכיל אותה, אבל, אך השכלנו אוֹתה, אין אָנו יכולים להמנע מן המסקנה כי, בכל המקרים, היא המקור לכל מה שהוא מזהיר ויפה בעולם הנגלה, מולידה את האור ואת אדוניו; ובעולם השכלי, מעניקה, באורח ישר ובסמכות גמורה, אמת והגיון. וכל מי שרוצה להתנהג על פי החכמה, הן בענינים פרטיים והן בענינים ציבוריים, חייב לשוות את צורת הטוב לנגד עיניו.

– בכל מאודי, – אמר – אני מסכים לדבריך.

– אם כן, – אמרתי – הסכם לי גם בעוד ענין: שלא יהיה לפלא בעיניך כי אותם שהגביהו כל כך לטפּס, מואסים להשתתף בעסקי בני אדם, כי לא לרצון הוא לנפשותיהם לעזוב את נחלתם ממעל. כי, איך יהיה אַחרת, אם המשל אשר המשלנו מתאים כמו למצבן?

– אמנם, לא יהיה אַחרת.

– אל תתמה, איפוא, אם אדם אשר זה אַך הניח את הסתכלותו בדברים אלוהיים, והתחיל עוסק בחולשות אנושיות, יגלה סימני-כחות, ויהא נראה כמגוחך, בשעה שעדיין ראות-עיניו מסונוורת, וקודם שהסכין עם החשכה השוררת מסביב, והוא אנוס לדיין בבית משפט או במקום אחר על צללי הצדק או על צלמים הזורקים את הצללים, ולערוך ויכוח בשאלות התלויות כהנחות אין שחר-להן, שהן מקובלות אצל אותם שמעולם לא סקרו אַף פעם אַחת את רשמי-פניו היסודיים של הצדק.

– כמובן, אין לתמוה על כך.

– צדקת: כי איש משכיל יבין כי העינים יכולות להיות נבוכות בשני אופנים שונים ומשתי סיבות שונות, היינו, בעברן פּתאום או מאור לחושך או חושך לאור. ומי שמאמין כי דין זה חל גם על הנפש, מדי ראותו את דעת חברו שהיא מבולבלת עליו וקשה לה להבחין את הדברים, לא יצחק עליו בלא-הגיון, אלא יבדוק: אם יצאה מחיים יותר מאירים והיא מסונוורת על ידי החשכה, ואם יצאה מבערות אל חיים יותר מזהירים, והיא מסונוורת על ידי הנונה הבלתי מצוי. רק אז יאשר את האחת על צאתה למצב יותר נאור, ויחמול על השניה; ואם יחפוץ לצחוק עליה, יהיה צחוקו יותר מוצדק מן הצחוק הקם על חשבון נפש אשר ירדה מעולם יותר אצילי.