הניצחון בסֶנְטָה וסופה של האגרסיה העותמאנית.
הניצחון בסֶנְטָה וסופה של האגרסיה העותמאנית.
במאה השבע-עשרה המאוחרת עמדה אירופה
על פרשת דרכים היסטורית. האימפריה ההבסבורגית, ששרדה בקושי את המצור על וינה בשנת
1683, ניהלה מלחמה ממושכת ומתישה נגד האימפריה העותמאנית על השליטה באגן הדנובה
התיכונה. בשעה זו הופיע על בימת ההיסטוריה איש צעיר בשנות השלושים לחייו, הנסיך
אויגן מסבויה (1663-1736), שהפך במהרה לאחד המצביאים הגדולים ביותר שידעה אירופה.
ניצחונו המכריע ב-זנטה/סנטה ב-11 בספטמבר 1697 לא היה רק הישג צבאי מבריק; הוא
סימן את תחילת השקיעה הבלתי-הפיכה של העותמאנים בדרום-מזרח אירופה והעלה את אויגן
למעמד של גיבור היסטורי וסמל לתבונה, אומץ ונחישות.
לאחר כישלון המצור העותמאני על וינה
בשנת 1683, עברו היוזמה והמומנטום לידי כוחות הקואליציה הנוצרית הידועה
כ"הליגה הקדושה". עם זאת, המלחמה לא הסתיימה. בשנים 1690-1696 ספגו
האוסטרים מכות קשות. הסולטן מוסטפא השני, שעלה לשלטון לאחר תקופה של חולשה, הצליח
להשיב לידיו את השליטה על בלגרד וסמנדריה. הוא ניהל מערכת צבאית אגרסיבית שהדגימה
את הסכנה המתמשכת שהציב הג'יהאד של האימפריה העותמאנית לאירופה.
העותמאנים, ששלטו במשך מאות שנים
באמצעות טרור, ביזה ודיכוי אוכלוסיות מקומיות, המשיכו במדיניות של הרס וניצול.
כפריים הונגריים וסרבים סבלו תחת עול כבד של מסים, חטיפות והתעללויות. הצבא
העותמאני, למרות גודלו המרשים, סבל משחיתות פנימית, מפקדים בלתי-יעילים ותלות
מופרזת בכוחות בלתי-סדירים. הסולטן עצמו, במקום להפקיד את הפיקוד בידי הווזיר
הגדול כמקובל, בחר להוביל באופן אישי - החלטה שחשפה את חוסר הבגרות האסטרטגית שלו.
מנגד, בצד האוסטרי שררה שחיקה
עמוקה. הקיסר לאופולד הראשון התקשה לממן את הצבא. החיילים סבלו מרעב, מחלות ומחסור
בשכר. המפקדים הקודמים - כמו המארקגראף הרמן מבאדן-באדן ופרידריך-אוגוסטוס מסקסוניה
- כשלו פעם אחר פעם. הרמן איבד את האנרגיה שהייתה בו ופרידריך-אוגוסטוס, שנבחר
מאוחר יותר למלך פולין, הוכיח עצמו כמפקד חסר השראה. התבוסה בקרב אולאש ב-1696 ליד
נהר בגה הוכיחה עד כמה דחוף היה למנות מפקד בעל יכולת אמתית.
ב-5 ביולי 1697 מונה הנסיך אויגן
מסבויה למפקד הצבא הקיסרי במזרח. המינוי עורר מחלוקת בחצר הקיסר. רבים מן הזקנים
ראו בו צעיר מדי, אך הרוזן ארנסט רודיגר פון שטרמברג, נשיא מועצת המלחמה הקיסרית
והגיבור שפיקד על הגנת וינה ב-1683, תמך בו בחום. כפי שכתב: "אינני מכיר איש
בעל הבנה, ניסיון, מסירות וקנאות גדולים יותר לשירות הקיסר, או בעל אופי נדיב וחסר
אנוכיות יותר ובעל הערכת חייליו". מילים אלה שיקפו את האמת: אויגן היה האיש
הנכון במקום הנכון.
אויגן הגיע למחנה באוסייק בשבוע
השני של יולי. הוא מצא צבא מפורק: קצינים נעדרים, חיילים לבושים בלויים, מחסור
במזון ותחמושת ומשמעת רעועה. במקום להתלונן או להאשים, הוא פעל במהירות ובנחישות.
הוא הורה על ריכוז כוחות, שיפור האספקה, החזרת קצינים לתפקידם והעלאת המורל. תוך
שבועות ספורים הפך הצבא המפורק לכוח ממושמע ומוכן ללחימה. זו הייתה תכונתו הבולטת:
אנרגיה בלתי-נלאית, תשומת לב לפרטים ודאגה אמתית לחייליו. בניגוד למפקדים עותמאנים
שראו בחיילים כלי חד-פעמי, אויגן הבין שמורל ומשמעת הם המפתח לניצחון.
הסולטאן מוסטפא יצא למערכה ב-1697
עם צבא שהוערך בכמאה אלף איש, כולל תומכים ומלווים. מספר זה, אף שאולי היה מופרז
במקצת, שיקף את הכוח הגולמי העותמאני. הוא חצה את הדנובה בפָּנְצֶ'בוֹ ב-19
באוגוסט ופיצל את כוחותיו - מהלך שחשף חוסר זהירות. כוח אחד איים על פטרוורדין,
ואחר נע צפונה לאורך נהר הטיסָה. הסולטאן קיווה לגייס לוחמים מקומיים ולפגוע
ביחידות אוסטריות מבודדות, אך נכשל. הוא החמיץ הזדמנות ליירט שישה-עשר פלגות פרשים
תחת הרוזן ז'אן-לואי בוסי-רביטן.
אויגן, לעומת זאת, פעל בשיקול דעת
ובמהירות. הוא ריכז כוחות ליד סגד, התחבר עם הכוחות של קרל תומאס, נסיך וודמון
וז'אן-לואי דה בוסי-רביטן, והגיע לכוח של יותר מחמישים אלף חיילים, לרבות הונגרים
ומיליציה סרבית. הוא צעד במהירות כדי לחסום את הדרך לפטרוורדין והשאיר את הסולטאן
ללא מרחב תמרון. העותמאנים נדחקו בין ביצות הדנובה לביצות הטיסה, באזור הרוס
ממלחמות קודמות, ללא מספוא מספק.
ב-6 בספטמבר ניסה הסולטן להימלט
מזרחה, אך אויגן רדף אחריו. הסולטן הרס גשרים מאחוריו, אך אויגן תיקן אותם במהירות
והמשיך. ב-10 בספטמבר הגיע לבֶּצֶ'יי בצפון סרביה וגילה שהעותמאנים התמקמו ליד
הכפר השרוף סנטה, ממתינים לחצות את הטיסה. ההזדמנות הייתה מושלמת: אויב חצוי, עם
נהר רחב מאחוריו ומחנה צפוף ומבולגן.
אויגן כינס את מועצת המלחמה. כל
הקצינים הסכימו שיש לתקוף מיד. קצין עותמאני בכיר, ג'עפר פאשא, נתפס וסיפק מידע
מפורט על פריסת האויב. הסולטן כבר חצה את הנהר עם פרשיו וסוללת התותחים, בעוד
הרגלים תחת הווזיר הגדול אלמס מחמד פאשא נשארו כמשמר עורפי. הם בנו הגנות מעץ, אך
המחנה היה צפוף מדי - חיילים, עגלות, חיות ותותחים מעורבבים זה בזה. כל נסיגה
הייתה עלולה להפוך לאסון.
בבוקר 11 בספטמבר, בעוד הכוחות
מתקדמים, הגיע כביכול מסר מוינה שהזהיר לא להיכנס לקרב גדול. אויגן התעלם ממנו.
הוא פרס את צבאו בשישה טורים, בצורת חצי-סהר, עם אגפים מוגנים על ידי הנהר. הימין תחת
הפיקוד של הרוזן זיגברט הייסטר, הרוזן בוסי-רביטן ואחרים; השמאל בפיקוד גוידו פון
שטרמברג הכישרוני, הנסיך וודמון ואחרים. אויגן עצמו ניצב במרכז עם הנסיך קרל
מלורן-קוממרסי, הרמן מבאדן והתותחן הראשי הגנרל אוגוסט בורנר.
העותמאנים ניסו לעכב את ההתקדמות
באמצעות פרשים בלתי-סדירים תחת אימרה ת'וקול, אך דראגונים סקסוניים הדפו אותם.
התותחים העותמאנים פתחו באש, אך בורנר השיב בעוצמה רבה יותר. שטרמברג ניצל מקום
רדוד וחצה את הנהר עם חיילים ודראגונים והשתלט על שרטון חול - מהלך שהפתיע את
האויב וחשף את אגפו.
אויגן הורה על התקפה כללית. החיילים
האוסטריים, עם כידונים נוצצים באור השקיעה, פרצו את ההגנות הג'יהאדיסטיות.
העותמאנים נלחמו בעוז, במיוחד היניצ'רים, אך אש המוסקטים שלהם הייתה לא יעילה ועל
כן רבים מהם זרקו את נשקם והעדיפו חרבות. תחת הלחץ המתמיד נדחקו החיילים העותמאנים
לעבר הנהר. הסולטאן שלח חמש פלגות פרשים בחזרה, אך אלה חסמו את הגשר.
הקרב הפך לטבח. "ההגנה הפכה
לנסיגה, הנסיגה למנוסה, המנוסה לשחיטה". אלפים טבעו בטיסה. הווזיר הגדול
נהרג, יחד עם מושלי אנטוליה ובוסניה והווזיר של היניצ'רים. החיילים האוסטריים,
שמצאו גופות מושחתות של חבריהם שנשבו ועונו, לא חסו על איש. יותר מארבעת אלפים
שבויים נלקחו. ההערכות דיברו על כשלושים אלף הרוגים עותמאנים - מספר עצום ששיקף את
קריסת הצבא.
הסולטן צפה מהגדה השנייה כשחצי
מכוחו נכחד, נמלט מזרחה והשאיר אחריו מחנה עשיר: תשעת אלפים עגלות טעונות, אלף וחמש
מאות בקר, גמלים, תותחים, סטנדרטים ואוצר של שלושה מיליון פיאסטרים. הגשר עצמו נפל
לידי האוסטרים.
הניצחון הושג במחיר צנוע: כאלפיים
וחמש מאות נפגעים בלבד. אויגן הוכיח אומץ, שיקול דעת ומהירות. הוא לקח סיכון מחושב
וניצח.
העונה הייתה מאוחרת מדי להתקפה על
בלגרד או טמשוואר. אויגן ערך פשיטה לבוסניה וסרביה, כבש את סרייבו לזמן קצר והעלה
אותה באש לאחר שהעותמאנים ירו על שליחיו. בוסי-רביטן חדר עד לשערי הברזל של
הדנובה. אויגן חזר לווינה ב-17 בנובמבר והגיש לקיסר את החותם הגדול של האימפריה
העות'מאנית - גביע שלא נפל מעולם לידיים נוצריות. הוא זכה בחרב משובצת אבנים
יקרות, הבטחה לאחוזה בהונגריה ומדליה. אך בחצר היו גם קנאה וטינה ומועצת המלחמה
הודיעה לבסוף שהחליטה לברך אותו במקום לגנות על הסיכון שלקח.
העותמאנים ניסו להתאושש. הווזיר
החדש חוסיין קופרילי בנה כוח חדש שהגן על בלגרד הכבושה. אויגן דיכא בהחלטיות מרד
חיילים בשל אי-תשלום שכר, כולל הוצאה להורג של שלושים ושניים וטרנים של סנטה.
ב-1699 נחתם הסכם קרלוביץ.
העותמאנים, לראשונה בהיסטוריה, נאלצו לנהל משא ומתן כשווים. אוסטריה קיבלה שטחים
עצומים: טרנסילבניה, חלקים מוולאכיה והגבול החדש לאורך הסאווה, הדראווה והדנובה.
בלגרד ובאנאט נותרו אומנם תחת כיבוש עותמאני, אך המהלך שינה את מאזן הכוחות. וינה
הפכה לכוח מרכזי מאוד והונגריה יצאה מתחום ההשפעה העותמאנית.
אויגן עצמו נהנה מהפירות: הוא בנה
את ארמון בלוודר, רכש אחוזות, שילם חובות וטיפח את אדמותיו. הוא דאג לאיכרים, עודד
שיפורים חקלאיים, והיה אדון טוב לב לאחר שנים של מלחמה.
הניצחון בסנטה היה תוצאה של כמה
גורמים. ראשית, מנהיגותו של אויגן: אנרגיה, משמעת, תשומת לב ללוגיסטיקה ויכולת
לנצל הזדמנויות. שנית, הטעויות העותמאניות: פיצול כוחות, חציית נהר מסוכנת, מחנה
צפוף והזנחת מודיעין. הסולטאן הותיר תותחים כבדים בבלגרד כדי לנוע מהר, אך איבד את
היכולת להגן על עצמו.
העותמאנים המשיכו במסורת של אלימות
ואכזריות: עינוי שבויים, ביזה ודיכוי אוכלוסיות. לעומתם, אויגן ייצג סדר, מקצועיות
וכבוד צבאי. הוא לא חיפש תהילה אישית בלבד אלא שירת את הקיסר ואת אירופה. הקרב
סימן את סוף העידן שבו יכלה האימפריה העותמאנית להכתיב את התנאים למערב. מעתה
ואילך היא הייתה נתונה למשא ומתן ולנסיגות. אויגן הפך לאחד מגדולי המצביאים ואחר
כך הוביל קרבות נוספים נגד צרפת.
הניצחון עורר גם גל של ביטחון עצמי
בווינה. אצילים בנו ארמונות על אתרי המצור העותמאני הישנים. אויגן עצמו הפך לסמל.
הוא דאג למשפחתו: סייע לאחיו לואי וליתומיו. אף שלא נישא, שמר על קשרים חברתיים
מבלי לאפשר להם להפריע לקריירה. במזרח, העותמאנים המשיכו לסבול מבעיות פנימיות:
מלחמות עם רוסיה ופרס, מחסור בטטרים בקרים ואוצר מרוקן. הסכם קרלוביץ היה למעשה
הודאה בתבוסתם.
ללא ספק היה קרב סנטה רגע מכונן.
אויגן מסבויה, הצעיר השנוי במחלוקת, הפך לגיבור ששינה את מפת אירופה ואת
ההיסטוריה. הוא הביס צבא גדול יותר, ניצל הזדמנות וניהל את הקרב במיומנות חסרת תקדים.
העותמאנים, עם כל כוחם הגולמי, נחשפו כאימפריה שוקעת, מושחתת וחסרת יכולת להסתגל.
הניצחון לא היה רק צבאי; הוא היה גם
מוסרי ותרבותי. הוא הוכיח שמנהיגות נחושה, משמעת וחשיבה אסטרטגית יכולות לגבור על
מספרים ועל מסורת של אלימות. אויגן המשיך לשרת את הקיסרות עוד שנים רבות והותיר
מורשת של גבורה ותבונה. סנטה נותרה לתמיד סמל לניצחון האור על החושך, של הסדר על
הכאוס ושל הנסיך הצעיר ששינה את מהלך ההיסטוריה.
מקור:
James Falkner, Prince Eugene of Savoy: A Genius for War against Louis XIV and the Ottoman Empire, Pen and Sword Military, 2024.
