המסע האפי של ה-10,000: סיפור של אומץ ונחישות
המסע האפי של ה-10,000: סיפור של
אומץ ונחישות.
הם צעדו במשך ימים וגופם היה עייף
ורעב. אלפי קילומטרים מביתם, בארץ זרה ולא מוכרת, לאחר שנבגדו בידי בעלי בריתם
ומפקדיהם נרצחו החלה תחושת ייאוש להשתלט עליהם. מחשבותיהם הלכו והתמלאו ספקות. האם
יזכו אי פעם לראות שוב את משפחותיהם ואת מולדתם?
היה חשוך וקר. לרבים מהם לא הייתה
מדורה להתחמם לידה. חלקם כלל לא הגיעו למחנה אלא נרדמו בכל מקום שבו הצליחו למצוא
מחסה. שינה עמוקה לא באה בחשבון שכן האויב היה קרוב ויכול היה להכות בכל רגע.
אך הם לא היו אבודים. הרגע הקודר
הזה היה גם תחילתו של מסע מופלא שנחרט בהיסטוריה וסיפורם הפך לשיעור נצחי בעוצמת
האופי האנושי והגברי בפרט, שיעור שסופר שוב ושוב לאורך הדורות. אלה היו עשרת
האלפים המפורסמים וסיפורם הונצח ביצירה המופתית "אנבסיס" (ᾰ̓νᾰ́βᾰσῐς) - "עלייה" שכן צעדו היוונים במעלה התנאים הטופוגרפיים. קסנופון,
ההיסטוריון המפורסם שכתב את ההמשך לחיבור "תולדות המלחמה הפלופונסית" של
תוקידידס, חיבר גם את היצירה הזאת בשבעה כרכים סביב 370 לפנה"ס, לאחר שהיה
בעצמו אחד המשתתפים במסע. מתורגם לעתים קרובות כ"מסע הרבבה".
בשנת 401 לפנה"ס, אנשים אלו
הגיעו מערי הפוליס ומחבלי הארץ השונים של יוון העתיקה. היו ביניהם בני אתונה
וספרטה, מגארה, ארקדיה, כרתים, תסליה ואפילו סירקוזה שבסיציליה. מה שאיחד אותם היה
כישוריהם כלוחמים והצורך להתפרנס. הם היו שכירי חרב, אך גם אנשים שהאמינו בכבוד
ובנאמנות - למולדתם, למעסיקם ולאחיהם לנשק. הם גויסו בידי כורש הצעיר, נסיך פרסי
שביקש להדיח את אחיו, ארתחששתא השני, להפוך למלך פרס ובכך לשלוט באימפריה הגדולה
בעולם באותה תקופה.
כאשר התכנסו לראשונה, לא גילו להם
את מטרתו האמתית של המסע. הם הובלו עמוק אל תוך סוריה ורק שם נחשפה בפניהם משימתם
האמתית. רק אז הבינו כי נועדו לסייע לכורש להפיל את אחיו ולתפוס את השלטון. הם
הבינו היטב את גודל האתגר וקיבלו אותו. היוונים המשיכו בדרכם וצעדו אל מסופוטמיה
כדי להתעמת עם צבאותיו של ארתחששתא. לבסוף פגשו את כוחותיו בקרב קונקסה על גדות
הפְּרָת ב-3 בספטמבר 401 לפנה"ס.
הקרב לא נמשך זמן רב. עשרת האלפים
מחצו את כוחותיו של ארתחששתא תוך שהם סופגים אבדות מעטות בלבד, אך הניצחון התברר
לבסוף כחסר משמעות שכן כורש הצעיר נהרג בקרב כאשר הסתער לעבר עמדתו של אחיו.
שכירי החרב היוונים לא הובסו בשדה
הקרב, אך הם איבדו את האיש שבשירותו נלחמו. הם הציעו לבעל בריתם הפרסי, הגנרל
אריאיוס, להפוך למלך החדש, אך הוא סירב. הם ניסו לנהל משא ומתן עם טיספרנס, הסטרפ
הבכיר של ארתחששתא, אך הוא הודיע להם שעליהם להניח את נשקם. לכך הם סירבו.
טיספרנס היה אדם ערמומי, והוא הצליח
להעביר את אריאיוס לצדו. היוונים נותרו ללא בעלי ברית פרסים. הם עדיין היו כוח צבאי
אדיר שיש להתחשב בו והפרסים ידעו שלא יהיה מנוס ממשא ומתן. בעיצומם של הדיונים
הוזמנו המפקדים היוונים למשתה שערך טיספרנס. מתוך אמונה שמארחם יכבד את כללי הכבוד
ואת זכויותיו הקדושות של האורח, הם נענו להזמנה. משלחת שכללה את מרבית המפקדים
הבכירים ושומריהם הגיעה למחנהו של טיספרנס בשעת ערב מאוחרת, מתוך מחשבה שהם עומדים
לדון בהסכם בין הצדדים. במקום זאת נעצרו הגנרלים הבכירים ולאחר מכן נערפו ראשיהם,
בעוד יתר חברי המשלחת נטבחו במקום.
כך נותרו עשרת האלפים ללא מפקדים.
אך דווקא בנקודה זו, השפלה והקשה
ביותר במסעם, הם הפגינו את עוצמתם הגדולה ביותר. העובדה שלא היו להם מפקדים לא
פירושה שלא היו להם מנהיגים. כדרכם של היוונים העתיקים, הם ערכו בחירות ובחרו מספר
אנשים שיחליפו את מפקדיהם שנרצחו. בין הנבחרים היה גם קסנופון האתונאי - האיש
שעתיד היה כאמור לכתוב את "אנבסיס". הם הוכיחו כי אינם מתכוונים להיכנע
אלא להמשיך קדימה. הכמיהה לביתם וליקיריהם הייתה חזקה מדי.
אומץ לבם היה רב ונחישותם הייתה
גדולה אף יותר. הם היו נחושים להילחם את דרכם החוצה, לא משנה מה יידרש מהם ולא
משנה כמה זמן הדבר יארך. כשהם לכודים בין נהרות ובשטח בלתי מוכר, החליטו לצעוד
צפונה. לאורך הדרך הוטרדו שוב ושוב בידי אויביהם בהנהגת טיספרנס וידיהם ורגליהם
כמעט שלא זכו למנוחה. קבוצה פחות מוכשרת הייתה מידרדרת לכאוס, אך הם שמרו על
משמעתם לכל אורך הדרך. הם ידעו מהן העדיפויות האמתיות. הדבר החשוב ביותר היה השגת
מזון ומים ובכך הצליחו תמיד.
ככל שהמשיכו במסעם הם חצו את
אדמותיהם של עמים רבים, שחלקם היו מסוכנים יותר מאחרים. הם הותקפו בידי שבטים רבים
והשתתפו באין ספור התכתשויות לאורך הדרך. הם עברו במסופוטמיה, אשור, ארמניה וארצות
רבות נוספות, עד שלבסוף, יום אחד בפברואר 400 לפנה"ס, התגלגלה קריאה אדירה
לאורך שורותיהם:
"תלאטה!
תלאטה!" ("הים! הים!")
(Θάλαττα! Θάλαττα!)
הקריאה הזו עת ראו הלוחמים את הים
השחור הפכה לאחת הקריאות המפורסמות ביותר בתולדות העת העתיקה. רבים מן הלוחמים לא
הצליחו לעצור את דמעותיהם. היו אלו דמעות של שמחה. הם לא שמחו מפני שמסעם הגיע
לסיומו - הוא היה עדיין רחוק מסיום - אלא מפני שלבסוף הגיעו אל חוף הים ובמקום שיש
ים יש גם יוונים. מכאן אפשר היה להגיע גם לביזנטיון. הם היו קרובים לבית.
קסנופון הוביל את אנשיו אל מקום
מבטחים במושבה היוונית העתיקה טרפזאוס (כיום "טרבזון" שבשליטה טורקית)
שעל חוף הים השחור - מסע רגלי של כ־2,400 קילומטרים שנמשך חמישה חודשים דרך
טריטוריה לא מוכרת, מכשולים מייאשים ותנאי שטח ומזג אוויר קשים, אויבים פראיים
ומפקדים פרסיים עוינים כגון פרנבזוס השני. המפקדים היוונים התכנסו כדי להחליט על
הצעד הבא וכשלים באספקה. הישרדותם המפוארת מיוחסת במידה רבה לתושייתו, לראייתו
למרחוק ולטקט של קסנופון.
המסע יוצא הדופן הזה המחיש את עוצמת
האופי, הנחישות והאומץ של קבוצת אנשים יוצאת דופן. מתוך עשרת אלפים הלוחמים
המקוריים, רק כשישים אחוזים שבו לבסוף לביתם, אך הקרבת חבריהם שנפלו ונחישותם
האדירה של השורדים הפכו למקור השראה לאורך ההיסטוריה.
כאשר הקשיים נערמו והמציאות הפכה
קשה מנשוא, האנשים הללו לא היססו ולא התפרקו, אלא הראו ממה הם עשויים באמת. הם
נראו כאילו חושלו מפלדה קשה והונעו בידי אש פנימית בלתי ניתנת לכיבוי. הם לא קרסו
תחת הלחץ ושמרו על משמעתם עד הסוף. גם כיום יש לנו הרבה מה ללמוד מהם ומיוונים
קדומים אחרים.
כאשר ניצבו בפני אתגר, הם צחקו.
כאשר ניצבו בפני מצוקה, הם התבדחו.
באחד המקרים בעת שנקלעו למבוי סתום
וניסו להחליט על דרך פעולה, הם נהגו להפיג את המתח באמצעות עקיצות הדדיות. באחת הפעמים,
לאחר מסע ארוך ומפרך, הגיעו לרכס הרים שחסם את דרכם. האזור כולו הוחזק בידי שבטים
עוינים שהיו נחושים למנוע מהם לעבור בשטחם. קסנופון העלה שתי אפשרויות: להשתלט
במהירות על ההר שמעל האויב או לבצע צעדת בזק לפני שהאויב יבין את המתרחש. בשני
המקרים השתמש במילה "לגנוב" (κλέπτειν) - לגנוב את ההר או לגנוב את הצעדה. מי יבצע זאת?
לאחר שסיים את דבריו פנה קסנופון
האתונאי לעמיתו הספרטני כיריסופוס ואמר:
"אבל איזו זכות יש
לי להסיק מסקנות בענייני גניבה בנוכחותך, כיריסופוס? הרי פעמים רבות שמעתי שאתם
הלקדיימונים [ספרטנים], בני מעמד השווים, מתרגלים גניבה כבר מילדותכם; ושלא זו
בלבד שאין בכך חרפה, אלא שהדבר אף נחשב לכבוד, כל עוד אין מדובר בדברים שהחוק אוסר
לגנוב. יתרה מזאת, כדי לפתח את חשאיותכם ולהפוך אתכם לגנבים מיומנים, מותר אף
להלקות את מי שנתפס. ובכן, הנה לפניך הזדמנות מצוינת להראות את פירות הכשרתך. רק
היזהר שלא ניתפס בעודנו גונבים את ההר, שאם לא כן - ההר יגנוב אותנו."
כיריסופוס, אמן עקיצות שגדל במסורת
הדיבור הלקונית של ספרטה, השיב:
"ואני שמעתי שאתם
האתונאים מצטיינים בגניבת כספי הציבור, וזאת אף על פי שהסיכון הכרוך בכך גדול מאוד.
ואף נאמר לי כי דווקא מיטב אנשיכם הם העוסקים בכך, אם אכן מיטב האנשים הם אלו
הנחשבים ראויים לשלוט. לפיכך, קסנופון, גם לך ניתנה כאן הזדמנות מצוינת להציג את
פירות חינוכך."
כאלו היו קשוחים וחסרי פחד הגברים
הללו. בעודם ניצבים מול סכנה קטלנית, הם החליפו ביניהם בדיחות ועקיצות. למעשה,
זוהי אחת הדרכים הטובות ביותר להתמודד עם אתגר קשה: "להקליל" את האווירה
ולא לתת לפחד שליטה על הנפש.
האגדה על מעשיהם, אומץ לבם ונחישותם
עמדה במבחן הזמן. גופם הפך זה מכבר לאבק, אך סיפורם ממשיך לחיות. דוגמתם תמשיך ללא
ספק להעניק השראה לאינספור דורות של גברים בעתיד, כפי שהעניקה השראה לרבים מגדולי
האנשים בהיסטוריה.
