רודיארד קיפלינג: הבארד של האימפריאליזם הבריטי.

רודיארד קיפלינג: הבארד של האימפריאליזם הבריטי.

 

ג'וזף רודיארד קיפלינג נולד ב-30 בדצמבר 1865 בבומביי, הודו, להורים אנגלים משכילים ומכובדים. אביו, ג'ון לוקווד קיפלינג, היה אמן, מורה וסמכות בתחום האמנות ההודית, ואמו, אליס, באה ממשפחה סקוטית בעלת שורשים תרבותיים עשירים. מלידתו נטבל הילד בעולם הקסום של הודו - ארץ הצבעים, הריחות, השפות והתרבויות המגוונות להפליא. הודו של אותם ימים, תחת שלטון האימפריה הבריטית, הייתה עבורו לא רק מולדת ילדות אלא בית רוחני אמתי. קיפלינג ראה בהודו אתגר נפלא, מקום שבו התרבות המערבית המתקדמת יכולה להביא סדר, חוק, קידמה ותרבות לעם עתיק ומלא פוטנציאל. ילדותו זו עיצבה אותו כמשורר, סופר והוגה פרו-אימפריאלי גאה, שראה באימפריה הבריטית לא כוח דיכוי אלא כוח מתרבת, אחראי ומשחרר, שמטיל על התרבות האנגלו-סקסונית נטל נעלה - "משא האדם הלבן" - להעלות עמים אחרים לרמת חיים, משטר ותרבות גבוהה יותר.

בגיל צעיר נשלח קיפלינג לאנגליה ללימודים, חוויה שהייתה קשה אך מחשלת. הוא חווה את "בית הייסורים" כפי שכינה אותו, אך חזר להודו בגיל 17 כעורך משנה בעיתון Civil and Military Gazette בלאהור. במקום זה, בעבודה קשה ויומיומית, החל לכתוב שירים קצרים שמילאו את החללים בעיתון. השירים הללו, שפרסם תחילה בעילום שם או תחת ראשי תיבות, ביטאו את חיי היומיום של הבריטים בהודו - את הגאווה, הקשיים, ההומור והתחושה העמוקה של שליחות. ב-1886 אסף את שיריו לספר Departmental Ditties שהפך לרב-מכר מיידי בקרב הקולוניאליסטים הבריטים. זה היה רק הפתיח שכן במשך חמישה עשורים, עד מותו ב-18 בינואר 1936, כתב קיפלינג ללא לאות - שירים, רומנים, סיפורים קצרים, ספרי ילדים. יצירתו ביטאה את נשמת הגזע: גאווה, אחריות, המשכיות והכרה בחובתם של בני תרבות מתקדמת לשאת בנטל.

ב-1907, בגיל 42 בלבד, זכה קיפלינג בפרס נובל לספרות - הצעיר ביותר אי פעם. הוא היה המשורר האהוב והנקרא ביותר בעולם דובר האנגלית בתחילת המאה ה-20. כל אדם משכיל הכיר את שיריו. הוא סירב לכבודות כמו תואר אביר, פרס המשורר הלאומי ומסדרים שונים, כי ראה עצמו כמשרת העם, האימפריה והאמת, ולא כחלק מהאליטה המנותקת. חייו היו מלאי מסעות: הודו, אנגליה, ארצות הברית (שם גר ארבע שנים בורמונט וכתב חלקים חשובים מיצירותיו), דרום אפריקה. הוא היה ידיד אישי של מנהיגים, כולל ראש הממשלה סטנלי בולדווין, בן דודו, ודמויות כמו מרק טוויין, הנרי ג'יימס וארתור קונן דויל. קבורתו בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר, לצד צ'ארלס דיקנס ותומאס הרדי, עם בן דודו כאחד מנושאי הארון, מעידה על מעמדו הענק.[1]

שנים לפני שהסמל הזה עוות בידי הנאציונל-סוציאליסטים, בחר קיפלינג ב-צלב הקרס - הסמל הארי העתיק של השמש, הבריאות והמזל הטוב - כרוּנה אישית. מהדורות ראשונות של ספריו עוטרו בסמל זה בגאווה, הן בכיוון ימין והן שמאל. רק ב-1933, מהסיבות המובנות, הוסר הסמל. הנזקים התודעתיים להם גרמו הנאצים בשנות ה-30 וה-40 הובילו לתפיסות כי גם יצירתו של קיפלינג הינה "מסוכנת" וכי יש להשתיקה כי היא ביטאה גאווה לבנה, חובה אימפריאלית ואמונה בעליונות תרבותית מערבית. אך קיפלינג לא התכופף. שירים כמו "שיר הילדים" מדברים על בניית "מורשת טהורה" (undefiled) מדור לדור - שבניגוד לתפיסות המזוהות עם הנאציזם הינו ביטוי מקסים לגאווה תרבותית ולרצון להעביר את הלפיד הלאה. שיר זה, כמו רבים אחרים, הושמט מהמהדורות אחרי מלחמת העולם השנייה, אך הוא עדות לרוחו האמיצה.

 

משא ירושלים

אחד השירים החשובים, הנבואיים והפחות תקינים פוליטית של קיפלינג הוא "משא ירושלים" (The Burden of Jerusalem). השיר נכתב ככל הנראה בשנות ה-20 או ה-30 של המאה ה-20, אך פורסם רק ב-2013 במהדורה המלאה של קיימברידג, במהדורת שירי קיפלינג, כרך שלישי - שירים שלא נאספו. קיפלינג עצמו לא פרסם אותו בחייו, ואלמנתו, קרי, החליטה שלא לפרסמו מחשש לשערורייה. העובדה שעותקים ממנו הועברו בסודיות לצ'רצ'יל, לרוזוולט ולמלכה מרי,[2][3] ושהשיר נשמר במוזיאונים ובספריות פרטיות בסודיות, מעידה על עוצמתו ועל הפחד שהוא יכול לעורר.

השיר הוא יצירה אפית-היסטורית בת 17 בתי קטרן בכתיבת טטרמטר יאמבי עם חריזה פנימית מורכבת, העוקבת אחר סיפור אברהם, שרה, הגר וישמעאל מהתנ"ך, ומשתמש בזה כמפתח להבנת הסכסוך הנצחי בירושלים. קיפלינג אינו כותב שיר שנאה, אלא תיאור ריאליסטי, כמעט אנתרופולוגי, של דינמיקה היסטורית-ביולוגית-תרבותית עמוקה. הוא רואה בסכסוך היהודי-ערבי (צאצאי יצחק מול צאצאי ישמעאל) לא מאבק פוליטי זמני, אלא מאבק שורשי, עתיק יומין, שמקורו בטרגדיה משפחתית ראשונית שלא טופלה כראוי.

קיפלינג משתמש בסיפור המקראי כמשל מכונן. אברהם, שמסר את הגר לידי שרה ("הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ"), לא עמד כגבר מול הסכסוך המשפחתי. התוצאה: גירוש הגר וישמעאל, ומריבה נצחית בין שני העמים. קיפלינג רואה כאן אמת גזעית-תרבותית עמוקה: זהות קולקטיבית, דם, מסורת ומאפיינים תרבותיים אינם נמחקים בקלות. היהודים הם בעלי דם אוּר (העיר בדרום מסופוטמיה) ללא חמץ ששומרים על זהותם העתיקה בכל גלות ורדיפה, ומצליחים תמיד. כפי שכתב בשיר: "לא משתלם להתערב עם כהן מירושלים". הערבים-מוסלמים, כצאצאי ישמעאל, מוצגים כ"שודד אמיץ" (robber bold) שתופס את מקומו במדבר:

וגוי נושא על גבו, מעבר לים,
את משא שנאת ישראל יישא,
כי לא הושב עוד בשׂשון
אל ירושלים.

ואולם הוא אשר זרע את ריב הנצח,
ולא היה אמיץ דיו להציל
את השפחה מיד האישה הזועמת -
הוא חולל את אסונך, ירושלים.

 

תרגומו הספרותי יותר של צור ארליך:

וְגוֹי גָּדוֹל נוֹשֵׂא בָּעֹל:

לִסְפֹּג סָרָה מִבֶּן שָׂרָה

שֶׁאֶת נַפְשׁוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁאֹל

לָשׁוּב גֵּאֶה לִירוּשָׁלַיִם.

 

כָּל הַסִּכְסוּךְ הַזֶּה נִבְרָא

מֵרִפְיוֹנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם

מִפְּדוֹת אַמָּה מִמְּרִי גְּבִירָה:

הוּא אֲסוֹנֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם!

 

השיר אינו אנטישמי ושטחי. קיפלינג מכיר בכוחם, בעמידותם וביכולתם של היהודים, אך גם רואה את המתח שלהם עם העולם הסובב. "משא ירושלים" הוא הנטל שמוטל על הלא יהודים והלא מוסלמים - לשאת את שנאת שני הצדדים, להתערב, לשלם מחירים ולספוג את התוצאות של סכסוך שורשי שלא הם יצרו.

השיר נבואי באופן מאיים: הוא חזה את עומק הסכסוך היהודי-ערבי בירושלים עוד לפני מלחמות ישראל-ערב, לפני חלוקת הארץ ולפני חזרתו של האסלאם הקיצוני. קיפלינג, כמי שהבין לעומק זהויות קולקטיביות והבדלים תרבותיים, כפי שמופיע גם ברומן שלו "קים", לא ניסה "לתקן" את המציאות באשליות ליברליות. הוא תיאר אותה כפי שהיא.

הצנזורה המקורית של השיר - גם מצד אלמנתו, גם מצד המו"לים וגם מצד האליטות האנגלו-אמריקאיות - מוכיחה בדיוק את מה שקיפלינג תיאר: יש אמיתות ש"לא משתלם" לומר אותן בגלוי. צ'רצ'יל ורוזוולט החזיקו עותקים בסוד כי הבינו את עוצמתו, אך גם את הסכנה הפוליטית שבפרסומו בעידן של "תיקון עולם" ושלילת זהויות.

בניגוד לשירים "מתונים" יותר של קיפלינג, כאן הוא נוגע בלב ליבו של אחד הקונפליקטים העמוקים ביותר בהיסטוריה האנושית - לא כפוליטיקה, אלא כטרגדיה ביולוגית-תרבותית שאינה ניתנת לפתרון פשוט. זהו שיר של משקיף חד-עין, שמסרב להתכחש למציאות גם כשהיא לא נעימה. בדיוק כמו "משא האדם הלבן", גם כאן קיפלינג משלם מחיר על כנותו - והמחיר הוא השתקה.

השיר מחזק את דמותו של קיפלינג כנביא ריאליסט: מי שראה את כוחן של זהויות, של דם ושל מסורת, ולא ניסה לייפות אותן באידיאולוגיה. בימינו, כשהסכסוך סביב ירושלים ממשיך להבעיר את העולם, "משא ירושלים" נשמע רלוונטי ומדויק יותר מתמיד אל מול פנטזיות ה"שלום".

 

משא האדם הלבן

ועדיין השיר השנוי ביותר במחלוקת של קיפלינג, כמו גם החשוב ביותר בהקשר זה ואחד המפורסמים והמושמצים ביותר בהיסטוריה, הוא "משא האדם הלבן" משנת 1899. קיפלינג כתב אותו כדי לעודד את ארצות הברית לקחת אחריות אימפריאלית על הפיליפינים לאחר מלחמת ארצות הברית - ספרד. זהו שיר גאווה תרבותית, חובה מוסרית וכנות גזעית ללא פחד. קיפלינג אינו מתנצל: הוא קורא לאדם הלבן - הגזע שפיתח את המדע, החוק, הדמוקרטיה, הטכנולוגיה והתרבות הגבוהה ביותר - לשאת בנטל הכבד של שלטון על עמים "פראיים", "עצלים" ו"ילדותיים" שזקוקים להדרכה נוקשה.

השיר פותח בתיאור ברור:

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם
אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת
לִדְאֹג וּלְרַחֵם
(תרגומו של צור ארליך)

זו שפה של שליחות ושירות, לא של ניצול. האדם הלבן חייב לשלוח את בניו הטובים ביותר לגלות, לבנות כבישים, בתי חולים, בתי ספר, מערכות משפט ומינהל - הכל כדי להעלות את העמים החדשים והפראים שזה עתה "נכבשו". קיפלינג מדבר בגלוי על "עמים סוררים" ("sullen peoples") "חצאי שדים וחצאי ילדים"("half-devil and half-child") שצריך לנהל אותם בסבלנות אך בתקיפות, כי הם אינם מסוגלים לשלוט בעצמם. הביטויים הקשים הללו משקפים את המציאות התרבותית-טכנולוגית של אותה תקופה, לא שנאה גזענית שרירותית אלא מציאות ביולוגית-תרבותית כפי שראה אותה קיפלינג בעקבות מאות שנות ניסיון אימפריאלי.

בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית
אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד
וְגַאֲוָה תַּצְמִית;

בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד
וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,
שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת
וְרֶוַח לַזּוּלַת.

(תרגומו של צור ארליך)

השיר ממשיך ומזהיר מפני אי הכרת התודה: העמים הכבושים יקללו את הלבן, יאשימו אותו בגזענות, ימרדו, אך בכל זאת חובה עליו להמשיך: אִשּׁוּם מִפִּי כְּפוּי-חֶסֶד, שִׂנְאָה מֵעַם גָּאוּל. זהו נטל אמתי - לא כבוד ריק, אלא עבודה קשה, מחלות, מוות, בדידות. קיפלינג רואה בכך שליחות אלוהית כמעט: להביא את "חוק האדם הלבן" - חוק, סדר, ניקיון, עבודה - לעולם שבו שלטו שבטיות, עריצות, רעב ומנהגים ברבריים כמו שריפת אלמנות (סאטי) או עבדות. השיר משקף ריאליזם תרבותי עמוק: היו הבדלים משמעותיים ביכולת של חברות שונות לבנות ולשמור על מדינה מודרנית, שלטון חוק ומדע. האימפריה הבריטית בנתה בהודו רשת רכבות ענקית, מערכת משפט אנגלית, דואר, חינוך מודרני ומינהל יעיל - כל אלה שרדו והיוו בסיס להודו העצמאית. באפריקה היה זה ביטול סחר עבדים פנימי, בניית תשתיות והפחתת מגפות.

האימפריה הבריטית, כפי שקיפלינג חגג אותה, בנתה את הרכבות, הכבישים, מערכת הדואר, המשטרה והחינוך המודרני בהודו. ללא "משא האדם הלבן" הודו הייתה נשארת מקבץ של נסיכויות לוחמות, עוני, מגפות ודיכוי מוסלמי או הינדואי פנימי. אותו דבר באפריקה כמו באסיה: הגזע הלבן, עם כל חולשותיו, היה הגזע המתקדם ביותר בהיסטוריה והיה חייב לשאת בנטל כי איש אחר לא היה עושה זאת. ההאשמות בגזענות נגד השיר הן הוכחה בדיוק למה שהוא תיאר - העמים "המשופרים" אינם מודים, אלא שונאים את מי שהרים אותם.

כאמור, קיפלינג כתב את השיר ב-1899 כקריאה לארצות הברית לקחת אחריות אימפריאלית על הפיליפינים. הוא פנה לאמריקאים כ"אח צעיר" שצריך ללמוד מהניסיון הבריטי. השיר אינו קריאה גסה לכיבוש, אלא תיאור כן ומפוכח של מה שקיפלינג ראה כחובה מוסרית-תרבותית כבדה: תרבות מתקדמת חייבת לשלוח את מיטב בניה כדי להרים עמים אחרים.

קיפלינג מדגיש שוב ושוב את המחיר שמשלמים הלבנים: גלות, מחלות, בדידות, מוות, חוסר הכרת תודה ואף שנאה. זהו נטל אמתי, לא כבוד ריק.

קיפלינג לא היה תמים. הוא ידע את הקשיים, את האלימות ואת חוסר ההכרת תודה. אבל הוא האמין שמישהו חייב לשאת בנטל אם רוצים קידמה. בימים של רפיון תרבותי ואשמה לבנה, "משא האדם הלבן" מזכיר לנו עיקרון אוניברסלי: תרבויות מתקדמות חייבות להיות כנות, אחראיות ואמיצות - לא מתנצלות. זו לא עליונות גזעית, אלא אחריות היסטורית.

השוואה היסטורית מלמדת שמדינות שהיו תחת שלטון קולוניאלי ארוך ואיכותי (כגון סינגפור, הונג קונג, בוטסואנה) הצליחו הרבה יותר אחרי העצמאות מאשר מדינות שהשתחררו מוקדם מדי או לא היו קולוניאליות כלל. קיפלינג ידע שהעמים "המשופרים" יקללו את מי שהרים אותם - בדיוק כפי שקרה במאה ה-20 עם האשמות בגזענות נגד המערב.

בימינו, רעיון ה"נטל" עדיין רלוונטי: חברות מתקדמות (מערביות ומזרח-אסיאתיות) חייבות להפיץ שלטון חוק, מדע ומוסדות יציבים - דרך סיוע מותנה, דרישה לרפורמות וחירות. ההכחשה המודרנית של הבדלים תרבותיים והאשמת "הלבן" בכל כישלון גרמה לנזק רב לעולם השלישי.

 

ג'ורג' אורוול

ג'ורג' אורוול, עצמו בן הראג' הבריטי, כתב על קיפלינג מאמר מפורסם ב-1942 ("Rudyard Kipling") שבו הוא מודה בגדולתו למרות חילוקי דעות אידיאולוגיים.[4] אורוול מודה שקיפלינג אינו פשיסט, אלא קול של אימפריאליזם ישן, כן ויעיל, לעומת הצביעות של השמאל. אורוול כותב שקיפלינג הבין את "משא האדם הלבן" כחובה אמתית, בעוד שהאינטלקטואלים השמאלנים מתנגדים לאימפריה אך נהנים מפירותיה - הם חיים על חשבון הקולוניות אך מתביישים להודות בכך.

אורוול מעריץ את כנותו של קיפלינג: "קיפלינג הוא אימפריאליסט ג'ינגואיסטי; הוא חסר רגישות מוסרית ומעורר סלידה מבחינה אסתטית." אך מיד מוסיף שהוא בכל זאת דגול, כי הוא מדבר אמת על כוח, משמעת וחובה. אורוול עצמו, למרות ביקורתו על "גזענות" ו"ברוטליות", מודה שקיפלינג תיאר את חיי החיילים, הפקידים והמהנדסים בצורה מדויקת יותר מכל סופר "מתקדם". ההבדל העמוק: קיפלינג גאה בגזע הלבן ובאימפריה ללא בושה, בעוד אורוול, כמי שהגדיר עצמו כסוציאליסט, מנסה להתנער מהמורשת אך נשאר שבוי בה. קיפלינג מנצח כי הוא לא התבייש - הוא חגג את עליונות התרבות המערבית, את הצורך בשלטון נוקשה על "גזעים פחות מפותחים" ואת חובת ההקרבה. אורוול כתב נגד טוטליטריות אך העריץ את כוחו הספרותי של קיפלינג, אפשר כי האמין שהאמת של קיפלינג חזקה יותר מהאידיאולוגיה שלו.

 

קים

ספרו הגדול "קים" (1901) הוא יצירת המופת של קיפלינג, שיר הלל אדיר להודו, לרוח האימפריאלית ולגאונותו של הגזע הלבן לשלוט, להבין ולהוביל. הרומן מספר על קים, ילד אירי-בריטי יתום שגדל כהודי ברחובות לאהור, שולט בשפות, במנהגים ובתרבויות המקומיות עד כדי כך שכמעט איש אינו מזהה אותו כ-סאיב (לבן). קים מצטרף ללמה טיבטי קדוש במסע חיפוש "נהר החץ" - מסע רוחני - והופך למרגל ב"משחק הגדול" בין בריטניה לרוסיה.

"קים" חוגג את המגוון העצום של הודו ללא שום תקינות פוליטית: פאתנים סוחרים חזקים וגאים, בנגלים שמנים ומתחכמים, נזירים בודהיסטים, הינדואים, מוסלמים, סיקים - כולם מוצגים כפי שהם, עם חולשותיהם, כוחותיהם והבדליהם הביולוגיים-תרבותיים. קיפלינג אינו מציג שוויון בין כולם; הוא מראה בבירור שהבריטים, עם משמעתם, ארגונם והאינטליגנציה שלהם, הם אלה שמסוגלים לאחד, לשלוט ולקדם את כל הכאוס הזה. קים עצמו, כסמל, משלב את הטוב משתי העולמות: הוא אוהב את הודו בכל לבו, אך נאמנותו העמוקה היא לאימפריה ול"משחק הגדול" - הריגול, הדיפלומטיה והשליטה הבריטית שהביאו יציבות למזרח.

בספר יש תיאורים עשירים וחיים של הדרך הגדולה (Grand Trunk Road) של ריחות, צבעים, דתות ומנהגים. קיפלינג מראה אהבה עמוקה להודו, אך אהבה ריאליסטית: הוא יודע שהודים זקוקים לשלטון זר חזק כדי להתקדם, כי ללאו הם שוקעים בקונפליקטים שבטיים, עוני ודיכוי. "קים" הוא רומן הרפתקאות מרתק, חינוכי ופוליטי - הוא מלמד שהאדם הלבן יכול להבין עמים אחרים, לשלוט בהם בחמלה אך בתקיפות, ולהפיק מהם את המיטב. הספר נכתב חלקית בורמונט, ארה"ב, והוא משקף את החזון האימפריאלי הגלובלי של קיפלינג: בריטניה ואמריקה כשותפות בשליטה על העולם הפראי. "קים" נשאר אחד הרומנים הגדולים ביותר כי הוא כנה - הוא לא מסתיר הבדלים גזעיים, תרבותיים ודתיים, אלא חוגג את יכולתו של המערב לנווט ביניהם.

 

אלי מחברות בית הספר

"אלי מחברות בית הספר" (The Gods of the Copybook Headings) משנת 1919 הוא אחד השירים הנבואיים והחזקים ביותר של קיפלינג. זו היא למעשה התקפה ישירה וללא רחמים על האשליות הפרוגרסיביות, הסוציאליזם, הפציפיזם והשוויוניות המודרנית. השיר משווה בין "אלי מחברות בית הספר" - חוקי המציאות הנצחיים, הפשוטים והבלתי ניתנים לשינוי, לבין "אלי השוק" - ההבטחות הריקות של המודרניות.

האלים העתיקים של מחברות בית הספר (כמו "המים הרטובים", "האש השורפת") תמיד חוזרים, גם אם בני האדם מנסים לשכוח אותם. הוא לועג לרעיונות כמו שוויון מלאכותי, ביטול גבולות, פציפיזם ו"שלום נצחי" - רעיונות שמובילים לקריסה. השיר מנבא את כישלונם של הניסיונות לשנות את טבע האדם, את ההבדלים בין עמים ואת הצורך בכוח ובמשמעת.

בשורות כמו "בְּעוֹד אֵלֶּה בְּקֶצֶב אָחִיד הִשְׂתָרְכוּ בְּלִי כַּנְפֵי הָרוּחַ שֶׁל אֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד, אַךְ תָּמִיד הֵם הִדְבִּיקוּ אוֹתָנוּ" (תרגומו של צור ארליך) קיפלינג טוען שהמציאות הביולוגית, הגזעית והתרבותית אינה משתנה לפי אופנה פרוגרסיבית. האלים של מחברות בית הספר - עבודה קשה, משמעת, גבולות, אי-שוויון טבעי, כוח - תמיד מנצחים. השיר הוא ביקורת חריפה על העולם שלאחר מלחמת העולם הראשונה, על רוח השמאל ועל הניסיון לשכוח את חוקי הטבע. קיפלינג, שראה את עליית הנאציזם והקומוניזם, ידע שהרפיון מולם יוביל לאסון. זהו שיר גאווה קלאסית, ריאליסטית, אנטי-מודרנית - אחת היצירות הגדולות ביותר נגד האשליות הליברליות.

 

"ספר הג'ונגל" (1894) וספרי הילדים האחרים של קיפלינג הם יצירות גאוניות שחוגגות את החוק, המשמעת וההרפתקה. מוגלי, הילד בין הזאבים, לומד את "חוק הג'ונגל" - משמעת, נאמנות, כוח. זהו מסר נצחי לגבריות אמתית. קיפלינג הבין את חשיבות החינוך לגאווה, לאחריות ולכוח. שיריו על חיילים, כמו הסדרה "בלדות הצריפים הצבאיים" (Barrack-Room Ballads) (1890-1892) חוגגים שירים כגון "טומי אטקינס" - החייל הפשוט, הגיבור האמתי "גונגה דין", "דני דיוור" ו"מנדליי" אלו הם שירים מלאי חיים, הומור וכבוד. הם מציגים את החייל כמי שסובל, נלחם ומקריב למען האימפריה, ולא כקורבן.

קיפלינג היה כן גם לגבי הבדלים. כאמור, הוא ראה את היהודים כעם בעל זהות חזקה, עתיקה, ששורד ומצליח בכל מקום, אך גם שנמצא במתח עם אחרים. הוא ראה באסלאם כוח שונה, לעיתים אגרסיבי. שירו "Fuzzy-Wuzzy" משבח את הלוחם האפריקני כ"לוחם מעולה", אך בתוך ההקשר האימפריאלי כפראי. הוא לא התבייש במושג "גזע" - לא כגזענות ביולוגית צרה, אלא כתחושת שייכות, משכיות וחובה. שירו "מזמור הסיום" (Recessional) (1897) מזהיר מפני היבריס אימפריאלי, אך מבטא אמונה עמוקה בכוחם של הבריטים. שירו הגדול "אם" (1910) הוא שיר מופת של חוכמה גברית: סבלנות, אומץ, איזון, כבוד עצמי. מיליונים, לרבות כותב מאמר זה, קוראים אותו כתנ"ך של גבריות.

כאמור, "אלי מחברות בית הספר" הוא שיר נבואי שמבקר את האשליות הפרוגרסיביות - השוויון המלאכותי, הפציפיזם, הרפיון - ומזכיר את חוקי המציאות הנצחיים: עבודה, משמעת, גבולות, כוח. קיפלינג חזה את עליית הכוחות האפלים באירופה והזהיר מפני פציפיזם. הוא ראה במלחמה, כשצריך, חובה, אך חגג את השלום שהיא מביאה. מות בנו ג'ון במלחמת העולם הראשונה הכה בו קשות, אך חיזק את מחויבותו לזיכרון הגיבורים. הוא שירת בוועדת הקברים האימפריאלית וכתב אפיטפים מרגשים.

ג'ורג' אורוול, חרף ביקורתו, העריץ את קיפלינג כמי שתיאר את המציאות האימפריאלית בכנות. ג. ק. צ'סטרטון ראה בו משורר שמחזיר לפואזיה את החיים האמתיים - העבודה, המאמץ, המשמעת. קיפלינג הבין שהתרבות היא לא רק יופי, אלא חלוקת עבודה, משמעת ואחריות. הוא לעג לאליטה הרדודה והמנותקת - "flannelled fools at the wicket". הוא דרש גבריות אמתית, עבודה קשה, נאמנות.

יצירתו הושתקה חלקית אחרי המלחמה בגלל רוח חדשה של אשמה לבנה, אך היא שורדת. מהדורות מלאות מחזירות את שיריו. "קים" נותר רומן אהוב, "ספר הג'ונגל" קלאסיקה. קיפלינג מלמד אותנו להעריך את המורשת האימפריאלית כהישג: כבישים, רכבות, חוק, חינוך. הודו המודרנית שומרת על מורשת זו. תפיסתו הריאליסטית של הבדלים תרבותיים, הצורך במשמעת וגאווה - רלוונטית היום יותר מתמיד.

קיפלינג היה הומניסט אמתי: הוא אהב בני אדם כפי שהם - חיילים, מהנדסים, נזירים, ילדים. הוא ראה יופי במגוון, אך ידע שצריך סדר עליון. הוא לא התנצל על היותו אנגלי, על אמונתו באימפריה, על ראיית העולם כפי שהוא. זו גדולתו. יצירתו מלאה באופטימיות, הומור, קסם. שירים כמו "מנדליי" (Mandalay) מעבירים את הקורא להודו הקסומה. הוא היה משורר של העם, של ההרפתקן, של הגאווה.

בימים של רפיון תרבותי, קיפלינג מזכיר לנו: גאווה, חובה ומורשת הם ערכים נצחיים. הוא ראה את העתיד והזהיר. יצירתו תמשיך להאיר, לשעשע ולהעצים. רודיארד קיפלינג הוא לא רק סופר - הוא נביא, משורר וגיבור תרבות. חייו ויצירתו הם עדות לכוחה של כנות, גאווה ואמונה במשימה גדולה. האימפריה שהוא חגג בנתה עולם טוב יותר, והוא נשאר קולו הנצחי.

נסיים עם השיר הדגול "אם" של קיפלינג. צור ארליך מסיים אותו כך: "זֹאת וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה: אָדָם אַתָּה, בְּנִי!" גם בתרגומים נוספים לעברית מופיעה המילה "אדם", ואילו באחרים "איש". אולם אין אלו מציגים נאמנה את המשמעות האמתית אליה התכוון קיפלינג - על האופן שבו נכון להיות גבר בעולם הזה. לפיכך, באופן אירוני, נכון יותר יהיה להשתמש דווקא בתרגום של ויקיעורכים, שאומנם פחות ספרותי אך קרוב יותר לכוונתו של המשורר:

 

אם תוכל לשמור על ראשך כשכולם סביבך
מאבדים את שלהם ומאשימים בכך אותך,
אם תוכל לבטוח בעצמך כשכל האנשים מפקפקים בך,
אך להתחשב גם בספקותיהם;

אם תוכל להמתין ולא להתעייף מההמתנה,
או אם שישקרו אודותיך, אל תעסוק בשקרים,
או להיות שנוא, אל תיכנע לשנאה,
ועדיין לא להראות טוב מדי, או לדבר בחכמה מופרזת:

אם אתה יכול לחלום – ולא לעשות את חלומותיך לאדוניך;
אם תוכל לחשוב – ולא לעשות את המחשבות למטרתך;
אם תוכל לפגוש בניצחון ובאסון,
ולשני המתחזים הללו להתייחס אותו דבר;

אם תוכל לשאת לשמוע את האמת שדיברת,
מעוותת בידי נבלים לשמש מלכודת לשוטים,
או לראות את הדברים שנתת את חייך עבורם שבורים,
ולהתכופף לבנותם שוב בכלים שחוקים;

אם את כל זכיותיך תוכל לאסוף לערימה,
ולסכנם בהטלה אחת של מטבע,
ולהפסיד, ולהתחיל שוב מההתחלה,
ולעולם לא לדבר על הפסדך;

אם תוכל להכריח את ליבך ועצביך וגידיך,
לשרת את מטרתך זמן רב אחרי שאבדו לך,
וכך להחזיק מעמד כשדבר אין בתוכך,
לבד מהרצון שלך שאומר להם:"החזיקו מעמד!"

אם תוכל לדבר להמונים ולשמור על יושרתך,
או להלך עם מלכים – בלא לאבד את המגע הפשוט,
אם אויבים או חברים אוהבים לא יוכלו בך לפגוע,
אם כל האנשים נחשבים בעיניך, אך אף אחד לא יותר מדי;

אם תוכל למלא את הדקה שלא סולחת,
בשישים שניות של ריצה למרחק –
שלך היא הארץ וכל אשר בה,
וגם – וזה יותר – בני, תהיה גבר!

 

תרגומיו של ארליך ניתן למצוא בספר:

רודיארד קיפלינג, מבחר שירים, תרגום: צור ארליך, דחק, 2019.

[1] https://www.westminster-abbey.org/abbey-commemorations/commemorations/rudyard-kipling

[2] http://docs.fdrlibrary.marist.edu/psf/box37/a334ee05.html

[3] http://docs.fdrlibrary.marist.edu/psf/box37/a334ee03.html

[4] https://www.george-orwell.org/Rudyard_Kipling/0.html

נספח: תרגומיו של צור ארליך

(סופקו באדיבות המחבר עצמו)

משא האדם הלבן

רודיארד קיפלינג

נוסח עברי: צור ארליך

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם

אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת

לִדְאֹג וּלְרַחֵם

וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד

כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –

עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,

קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן

בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית

אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד

וְגַאֲוָה תַּצְמִית;

בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד

וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,

שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת

וְרֶוַח לַזּוּלַת.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

קְרַב פֶּרֶא שֶׁל שָׁלוֹם

אֲשֶׁר רָעָב יַשְׂבִּיעַ

וּמַגֵּפוֹת יִבְלֹם.

וּבְקָרְבְכֶם לַיַּעַד,

כְּשֶׁחֶסֶד תֶּאֱצְלוּ,

תִּרְאוּ אֵיךְ מְחַבְּלוֹת בּוֹ

הַשְּׁטוּת וְהָעַצְלוּת.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

הַחְזִיקוּ בַּמַּטֶּה:

לֹא שַׁרְבִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,

כִּי מוֹט שֶׁל מַטְאֲטֵא.

נָמָל וּכְבִישׁ תַּחְצֹבוּ –

אַתֶּם אֲשֶׁר תִּחְיוּ

וּמֵתֵיכֶם, בְּצַוְתָּא –

אַךְ לֹא לָכֶם יִהְיוּ.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן

וּדְעוּ גַּם אֶת הַגְּמוּל:

אִשּׁוּם מִפִּי כְּפוּי-חֶסֶד,

שִׂנְאָה מֵעַם גָּאוּל.

שַׁוְעַת אֲשֶׁר פָּדִיתָ

אֶל אֶרֶץ מִבְטָחִים:

"זָכַרְנוּ אֶת מִצְרַיִם,

אֶת הָאֲבַטִּיחִים..."

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

גַּם גְּרָם אַל יִגָּרַע.

אַל תִּתָּלוּ בַּחֹפֶשׁ

בִּשְׁחֹק אֶתְכֶם שִׁגְרָה.

בְּכָל מֶחְדָּל אוֹ מַעַשׂ

עַם קְשֵׁה עֹרֶף זֶה

אֶתְכֶם וְאֶת צוּרֵנוּ

גַּם יַחַד יְנַסֶּה.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;

יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת

וּתְהִלָּה קַלָּה.

תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,

עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים

בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,

כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.

 

 

רודיארד קיפלינג

משא ירושלים

נוסח עברי: צור ארליך

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ, עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ. וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.

בראשית טז, ו

בִּימֵי עָבָר בְּאֶרֶץ בַּר

קָם רִיב אֲשֶׁר עוֹד לֹא הֻדְבַּר

בֵּין בֶּן שָׂרָה לְבֶן הָגָר,

וְלֵב הָרִיב יְרוּשָׁלַיִם.

(בֵּינְתַיִם נִמְנְמוּ הוֹרֵי

שְׁנֵי הַנִּצִּים בֵּין הָעֵצִים

הֲלֹא הֵם אַלּוֹנֵי מַמְרֵא

וְלֹא חָלְמוּ יְרוּשָׁלַיִם).

כְּשֶׁיִּשְׁמָעֵאל גָּדַל הוּא דָּר

עוֹד שָׁם, בְּאָהֳלֵי קֵידָר

בֵּין צֹאן, גָּמָל וְקוֹץ דַּרְדָּר

מִנֶּגֶב לִירוּשָׁלַיִם.

אַךְ יִשְׂרָאֵל מֻרְעָב נָסַע

אֶל פַּרְעוֹנִים, אֶל פַּרְנָסָה,

עַד שֶׁפַּרְעֹה שִׁלַּח זַרְעוֹ

בְּגִדּוּפִים לִירוּשָׁלַיִם.

חָצוּ מִדְבָּר, צָלְחוּ נָהָר,

וְעַם יָבֵשׁ הֵחֵל כּוֹבֵשׁ:

בְּדָם וָאֵשׁ עָלָה בָּהָר

אֶל יְבוּסֵי יְרוּשָׁלַיִם.

שׁוֹפְטִים שָׁפְטוּ, וְאָז שְׁמוּאֵל,

וּמְלָכִים – כְּצִיץ נוֹבֵל,

עַד שֶׁגֵּרְשָׁה מַלְכוּת בָּבֶל

אֶת יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם.

וְכוֹרֶשׁ קָם וֶהֱבִיאָם

שׁוּב מֵחָדָשׁ לִבְנוֹת מִקְדָּשׁ –

עַד טִיטוּס שֶׁקָּרַע נִזְעָם

אֶת מַאֲרַג יְרוּשָׁלַיִם.

אֶל יָם נָפוֹצוּ וְצָפוֹן.

וְצַלְבָּנִים רָאוּ פָּנִים

אֶת בֶּן הָגָר שֶׁפַּרְצוּפוֹ

עַל מַחֲמַדֵּי יְרוּשָׁלַיִם.

בְּאַרְצוֹתָיו, צִיָּה בְּלִי צֵל,

הוּא דָּת גִּלָּה, דָּת יְעִילָה.

"אַלְלָה הוּ אַכְּבַּר!", הוּא סִלְסֵל

עַל פְּנֵי הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

וּבְנֵי שָׂרָה, בַּאֲשֶׁר שָׂרוּ,

אִם מֵאֵימָה אוֹ מַשְׂטֵמָה

עֻנּוּ, בֻּתְּרוּ וְנִצְרְרוּ –

מְשֻׁלְּחֵי יְרוּשָׁלַיִם.

הָעָם נִרְדַּף – נָבִיא וָעֶבֶד –

אַךְ דּוֹר וָדוֹר, עַל פִּי הַתּוֹר,

לִוָּה אֶת מַשְׂטִינָיו אֶל קֶבֶר,

וְעַל שְׂפָתָיו יְרוּשָׁלַיִם.

סָפֵק הוּא מָה הָאֵל כִּוֵּן

בָּעָם הַהוּא הַלֹּא-אָהוּב

עַל רְוָחָיו אֲשֶׁר הִוֵּן

מֵרִיגָה עַד יְרוּשָׁלַיִם;

אֲבָל הַזְּמַן וְהַהֶשֵּׂג

הֶרְאוּ לַכֹּל (חוּץ מִמּוֹנְגּוֹל)

שֶׁלֹּא כְּדַאי לְהִתְעַסֵּק

עִם כֹּהֲנִים מִירוּשָׁלַיִם.

כִּי תַּחַת שְׁטְרַיימֶל כַּשִּׁעוּר

(אוֹ, כָּךְ בְּסֶרֶט, זְהַב עֲטֶרֶת)

זוֹרֵם עוֹד דָּם קָדוּם מֵאוּר

כַּשְׂדִּים אֶל לֶב יְרוּשָׁלַיִם.

שָׁם בֶּן הָגָר גְּבוּלוֹ מַרְחִיב,

גַּזְלָן נוֹעָז כְּמִנִּי אָז.

עוֹדוֹ שׁוֹכֵן עַל פְּנֵי אָחִיו

הַמְנֻדֶּה מִירוּשָׁלַיִם.

וְגוֹי גָּדוֹל נוֹשֵׂא בָּעֹל:

לִסְפֹּג סָרָה מִבֶּן שָׂרָה

שֶׁאֶת נַפְשׁוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁאֹל

לָשׁוּב גֵּאֶה לִירוּשָׁלַיִם.

כָּל הַסִּכְסוּךְ הַזֶּה נִבְרָא

מֵרִפְיוֹנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם

מִפְּדוֹת אַמָּה מִמְּרִי גְּבִירָה:

הוּא אֲסוֹנֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם!

 

אִם

רודיארד קיפלינג

נוסח עברי: צור ארליך

אִם כְּשֶׁכֻּלָּם מִסְּבִיבְךָ מְאַבְּדִים אֶת רֹאשָׁם,

וּמְבַקְּשִׁים אֶת רֹאשְׁךָ וְתוֹלִים בּוֹ אָשָׁם,

עוֹד עַל כְּתֵפֶיךָ זָקוּף רֹאשׁ אֵיתָן וּפָקוּחַ:

גַּם מִתְחַבֵּט וּמַסְכִּית, גַּם סָמוּךְ וּבָטוּחַ;

אִם הַמְתָּנָה אֲרֻכָּה הִיא לְךָ מַתָּנָה,

אִם תִמָּנַע מִשִּׂנְאָה גַּם מוּל גַּל שֶׁל שִׂטְנָה,

אִם שַׁחְצָנוּת וּלְשׁוֹן-שֶׁקֶר אֵינָן בֵּין כֵּלֶיךָ

גַּם כְּשֶׁדַּרְכָּם שֶׁל דּוֹבְרֵי דִּבָּתְךָ שׁוּב צָלֵחָה;

אִם בְּרֹאשְׁךָ חֲלוֹמוֹת – אַךְ אַתָּה בָּם שַׁלִּיט,

אִם בְּרֹאשְׁךָ מַחְשָׁבוֹת – הַכְּפוּפוֹת לְתַכְלִית,

אִם בְּאוֹתוֹ זוּג יָדַיִם בּוֹטֵחַ תִּתְפֹּס אֶת

צֶמֶד הַפִּיד וְהַפְּדוּת – הֲפָכִים בְּתַחְפֹּשֶׂת;

אִם רוּחֲךָ עוֹד נוֹשֶׁבֶת רָמָה לְמִשְׁמַע

נֶתַח אֱמֶת שֶׁאָמַרְתָּ בְּפִיו שֶׁל רַמַּאי,

אִם נֹכַח שֶׁבֶר אֵינְךָ נַעֲשֶׂה כְּגוּשׁ אֶבֶן

אֶלָּא נִבְנֶה בַּשֵּׁנִית מֵרֵאשִׁית קַו הַשֶּׁבֶר;

אִם בְּעֵת צֹרֶךְ תִּצְבֹּר וְתַצִּיב לְלֹא רֶתַע

אֶת זְכִיּוֹתֶיךָ כֻּלָּן עַל גַּלְגַּל הָרוֹלֶטָה,

וּכְשֶׁתַּפְסִיד, בְּלִי תְּלוּנָה לְעוֹלָם וּבְלִי חִיל

שׁוּב תִּכָּנֵס לַמִּשְׂחָק וּמֵאֶפֶס תַּתְחִיל;

אִם גַּם אַחְרֵי שֶׁלִּבְּךָ וּבְשָׂרְךָ נְטָשׁוּךָ

עוֹד רְתוּמִים הֵם לַיַּעַד שֶׁלְּךָ הַקָּשׁוּחַ

וּמַמְשִׁיכִים בְּאֵין אוֹן גַּם אַחְרֵי שֶׁמַּחְשִׁיךְ

רַק כִּי נוֹתָר הָרָצוֹן הַמְּצַוֶּה "לְהַמְשִׁיךְ!",

אִם עִם הָעָם בָּרְחוֹב שִׂיחָתְךָ תִּיצַק גֹּבַהּ

אַךְ שִׂיחָתְךָ עִם הַמֶּלֶךְ תִּפְזֹל הָרְחוֹבָה,

אִם יוֹתִירוּךָ שְׁוֵה נֶפֶשׁ מַכּוֹת מִיָּדִיד וּמִזֵּד,

אִם כָּל אָדָם הוּא שָׁוֶה בְּעֵינֶיךָ, לֹא יֶתֶר מִזֶּה,

אִם אֶצְלְךָ מְכִילָה הַדַּקָּה הַדּוֹחֶקֶת

סָמֶ"ךְ שְׁנִיּוֹת עֲמוּסוֹת מַעֲשֶׂה עַד אֵין חֵקֶר –

אֶרֶץ רַבָּה וּמְלוֹאָהּ לָךְ, הָרִים, עִיר וָנִיר,

זֹאת וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה: אָדָם אַתָּה, בְּנִי!

 

אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר

רודיארד קיפלינג

עברית: צור ארליך

בְּעָבְרִי בֵּין קוֹרוֹת כּוּרֶיהָ

שֶׁל נִשְׁמַת הַדּוֹרוֹת בַּיָּחִיד,

אֲנִי כָּרָאוּי כּוֹרֵעַ

לְאֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד.

אֲנִי בְּיִרְאָה צוֹפֶה-בָם,

מוֹקִיר אֶת קוּמָם וְנָפְלָם,

אַךְ אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר

יַאֲרִיכוּ יָמִים מִכֻּלָּם.

עוֹד כְּשֶׁגַּרְנוּ עַל עֵץ הֵם לִוּוּנוּ

וְלִמְּדוּ אִישׁ וָאִישׁ נִבְעָר,

שֶׁהַמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּנוּ

וְהָאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר.

אַךְ רָאִינוּ שֶׁהֵם רְפֵי רוּחַ,

קְהֵי חָזוֹן וּמֹחָם חָלָל

וְאָמַרְנוּ לָהֶם – לַמְּדוּ גּוֹרִילוֹת;

הָאָדָם יְטַפֵּס אֶל עָל.

עָלִינוּ, אָכֵן, לַגֹּבַהּ

בְּעוֹד אֵלֶּה בְּקֶצֶב אָחִיד

הִשְׂתָרְכוּ בְּלִי כַּנְפֵי הָרוּחַ

שֶׁל אֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד,

אַךְ תָּמִיד הֵם הִדְבִּיקוּ אוֹתָנוּ

וְקִבְּלָה הַקִּדְמָה בְּשׂוֹרוֹת

עַל אֻמָּה שֶׁנָּמוֹגָה מִקֶּרַח

אוֹ עַל כְּבוֹת בָּעִיר רוֹמָא אוֹרוֹת.

כָּל תִּקְוָה שֶׁהִנְעִימָה לָנוּ

הֵם הָיוּ מַפְרִיכִים לְאַל:

הַלְּבָנָה לֹא גְּבִינָה הוֹלַנְדִּית,

הִיא אֵינֶנָּה גְּבִינָה בִּכְלָל.

אֵין גַּלְגַּלִּים לַסַּבְתָּא,

עֲשָׂבִים לֹא צוֹמְחִים עַל כַּף –

וְעַל כֵּן לְאֵלֵי הַיָּרִיד סָגַדְנוּ,

שֶׁכָּל פֶּלֶא בְּפִיהֶם תֻּקַּף.

בַּעֲלוֹת הָעִדָּן הַקַּמְבְּרִי

הֵם הִבְטִיחוּ שָׁלוֹם נִצְחִי:

אִם נִמְסֹר לָהֶם אֶת נִשְׁקֵנוּ

הַשְּׂנָאוֹת יִמָּחוּ כִּסְחִי.

מָסַרְנוּ – וְהֵם מְסָרוּנוּ:

לְאוֹיְבֵינוּ הָיִינוּ מִמְכָּר.

שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:

"דִּבְקוּ בַּשָּׂטָן הַמֻּכָּר".

בְּבוֹא הָעִדָּן הַפֶמִינִי

הֻבְטְחָה רְאִיַּת הָאוֹר

(תְּחִלָּתָהּ אַהֲבַת רֵעֵנוּ

וְסוֹפָהּ אַהֲבַת רַעְיָתוֹ).

עַד נָשֵׁינוּ חָדְלוּ מִלֶּדֶת

וּגְבָרִים חָדְלוּ פְּנוֹת אֶל יָהּ.

שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:

"סוֹף גַּנָּב לִתְלִיָּה".

בְּתוֹר הַזָּהָב הַקַּרְבּוֹנִי

הֻבְטַח לָנוּ שֶׁפַע לַכֹּל

אִם נִטֹּל מִכִּיסוֹ שֶׁל פִּיטֶר

וּנְחַלֵּק מָמוֹנוֹ לְכָל פּוֹל;

תֵּבֵל הִתְמַלְּאָה בְּכֶסֶף

אַךְ לֹא בִּתְמוּרָה לְכַסְפָּהּ.

שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:

"רַק עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע".

אָז אֵלֵי הַיָּרִיד שָׁפָלוּ

עִם צְבָאָם, חֶבֶר מִתְחַנְחֵן

שֶׁל קוֹסְמִים, וְהָעָם נָפַל לוֹ

אֲסִימוֹן – שֶׁאוּלַי אָכֵן

לֹא הַכֹּל כָּאן הוּא זֹהַר וְזֹהַב,

וְשָׁלוֹשׁ פְּלוּס שָׁלוֹשׁ הֵם רַק שֵׁשׁ.

וְהִדְּסוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר

לְהַסְבִּיר שׁוּב שֶׁזֶּה מָה שֶׁיֵּשׁ.

כְּמוֹ בְּעֵת הִבָּרְאֵנוּ אֶל תְּכֵלֶת,

כְּמוֹ בְּעֵת עַרְפִלֵּי עָתִיד,

כָּךְ נָכוֹן גַּם מֵאָז הֵחֵלָּה

הַקִּדְמָה הַחֶבְרָתִית:

אֶל קִיאוֹ יָשׁוּב הַכֶּלֶב;

אֶל הַפֶּרֶשׁ תַּחְזֹר חֲזִירָה;

אֶצְבָּעוֹ הַכְּווּיָה הַטֶּמְבֶּל

יִדְחֹף שׁוּב לְאֵשׁ הַכִּירָה;

וּכְשֶׁהַקִּדְמָה תַּשְׁלִים פֹּה

עוֹלָם חָדָשׁ אַמִּיץ

שֶׁאֵין בּוֹ עוֹנְשִׁין, וּמְקַבְּלִים בּוֹ

שָׂכָר עַל כָּךְ שֶׁנּוֹשְׁמִים –

כְּפִי שֶׁמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּ,

כְּפִי שֶׁאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר,

אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר

יָשׁוּבוּ טוֹבְחֵי טִבְחָה!

הערת המתרגם:

רודיארד קיפלינג חיבר שיר זה ב-1919, לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה נפל בנו, ואולי רלבנטי מכך: סמוך לאחר המהפכה הסובייטית. הוא מבקש לתת בו עומק היסטורי, ואפילו פרה-היסטורי, מיתי וכמעט נצחי, למאבק בין כוחות המהפכה, הקדמה וההנדסה החברתית לבין הנטייה השמרנית להישען על חוכמת הדורות הקודמים. את הראשונים, הנוצצים והאופטימיים, מייצגים "אלי כיכר היריד"; במקור "אלי כיכר השוק", אך הביטוי שוק, market, עלול להטעותנו לחשוב שהכוונה לכלכלת השוק ולא לכלכלה המתוכננת. את הדבקות האפורה בלקחים שלימדונו הקדמונים, מנגד, מבטאים "אלי מחברות בית הספר", או במקור "אלי פנקסי ההעתקה": בבתי הספר באנגליה הוויקטוריאנית נהגו לשנן בכתיבה מימרות חוכמה כגון אלו המשובצות כאן.