"טרויה" ממיתוס לאנטי-מיתוס: על דעיכת התרבות באמנות הקולנוע וגיבורים בצל הדקונסטרוקציה.
"טרויה" ממיתוס לאנטי-מיתוס: על דעיכת התרבות באמנות הקולנוע
וגיבורים בצל הדקונסטרוקציה.
אחד השקרים הגדולים כיום הוא שאנחנו חיים ב"חברה פתוחה". בפועל אנחנו נמצאים בתרבות המופצצת ביותר בתעמולה בהיסטוריה האנושית, שבה כל מוסד מרכזי - ציבורי או פרטי - נותר לכוד באורתודוקסיה שוויונית. כל אדם הוא הקומיסר גם של שכנו. כל המיתוסים חייבים לעבור דה-קונסטרוקציה - כל התרבות במערב חייבת להתמוסס לדייסה אפורה אחידה. אנחנו שקועים במערכת הזו עד כדי כך שאיננו מסוגלים אפילו לזהות אותה ונדרשים שיצביעו לנו עליה מבחוץ. לכן נדרשת הייתה עיתונאית סינית כדי לשאול את כריסטופר נולאן, במאי הסרט "אודיסיאה" משנת 2026, את השאלה המובנת מאליה: האם הוא משורר ונביא של ציוויליזציה בדמדומיה. נולאן הסכים למעשה שהוא כזה וטען שיש להתנצל על גדולה כדי להישאר נאמן לערכים דמוקרטיים.[1]
אך
זהו רק השלב האחרון בשקיעה. המערב לכוד בנתיב הזה מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה
ובמיוחד מאז שנות ה-60. רבים מאתנו לא הכרנו עולם אחר, ולכן אנו נוטים להאמין
שהדרדרותנו רק התחילה, ש"הווקיזם" הופיע איפשהו במהלך כהונתו השנייה של
ברק חוסיין אובמה ומאז אנחנו בתרבות תקועה. אולם האמת היא שהרעלים תוססים זה זמן
רב, אך עדיין לא התפשטו בכל הגוף. בסרטים מהתקופה שקדמה ל-2008 (לערך) יש תחושת
חיים, צבע ואנרגיה שהתרבות של היום כבר מזמן העלימה. אך בבחינה מדוקדקת יותר,
הריקבון היה שם כבר אז.
הסרט
"טרויה" (2004) של וולפגנג פיטרסן זכה למבט שני בעקבות "אודיסיאה"
של כריסטופר נולאן. בעת יציאתו לאור הוא נתפס כבידורי ונשכח. לאחר יציאתה של
"אודיסיאה" ב-2026 הוא כבר נראה כמו יצירת מופת. יש לזכור שסביב 2004
יצאו סרטים כמו "גלדיאטור" ו"שר הטבעות" ולכן הסטנדרטים היו
גבוהים יותר. ל"טרויה" היה צוות מרשים: ברד פיט כאכילס, פיטר או'טול
כפריאם, בריאן קוקס כאגממנון, שון בין כאודיסאוס, אריק בנה כהקטור ברנדן גליסון
כמנלאוס ואורלנדו בלום כפאריס. שחקניות עדיין היו אמורות להיות מושכות ולכן דיאן
קרוגר גילמה את הלנה מטרויה - אישה שאפשר היה לדמיין באופן סביר כיצד מישהו הורס
את חייו בגללה.
מה
שבולט ביותר ב"טרויה" גם עשרות שנים מאוחר יותר הם בדיוק הדברים שנראו
אז כל כך לא יוצאי דופן. הצבעים חיים ותוססים במובן של חיים אמתיים עם דחפים
ותשוקות. הסרט מכניס אותנו לעולם הים-תיכוני כפי שהיה תרבותית-דמוגרפית פעם והשונה
מהתקופה המודרנית, עם ימים כחולים עמוקים, שמש חמה, מפרשים צבעוניים ושלטי אצולה
גאים. יש חדרי כס עתיקים ועוצמתיים, חומות ערים ומקדשים שמעניקים לכל פיסת אדמה
משמעות עמוקה. גם התלבושות עשירות ומפורטות - מהגלימות הזורמות שלבושים האזרחיים
ועד לסטים של שריון שמעניקים לכל צבא מרקם אמתי ותחושת זהות. המירמידונים השחורים
נראים אצילים ומאיימים, אגממנון נראה כמו מנהיג יהיר והטרויאנים הם
"זרים" אך לא מאוד שונים מהיוונים. אין שום נגיעה מגושמת באוריינטליזם
או סנטימנטליזם.
סצנות
הקרב מרתקות ובעלות סגנון כוריאוגרפי עשוי היטב, במיוחד הקרב בין אכילס להקטור.
החלק המשובח ביותר במשחקו של ברד פיט אינו שום דבר שהוא אומר או מראה בפניו, אלא
הדרך שבה הוא נע. כל דקירה וחסימה באמצעות מגן או חרב מדויקת להפליא, מחושבת
ויעילה. אנחנו באמת מאמינים שאכילס פועל ברמה אחרת לגמרי מכולם, שהוא צודק
ו"אין בריתות בין בני אדם לאריות". אין ניסיון להתחמק ממציאות הקרב או
מהמצור. כשטרויה נופלת, אנחנו רואים נשים נאנסות, תינוקות נהרגים, גברים נתלים. זה
נעשה בלי רגשנות מוגזמת - זה פשוט מה שקרה במציאות ההיסטורית של עיר שנכבשת.
היוונים לא מוצגים כמפלצות וזו פשוט מלחמה.
אך
הסיפור שונה בדרכים יסודיות מכתיבתו של הורמרוס והשינויים נעשו במתכוון. האלים
נעדרים לחלוטין. אף שהדמויות מזכירות אותם מדי פעם, הם אינם מעורבים בפעולה וכנראה
בכלל אינם קיימים - שינוי כה משמעותי שהוא מרוקן מתוכן רבים מנושאי
ה"איליאדה" המקוריים. כשאכילס כמעט לבדו כובש את חוף טרויה, הוא עורף את
ראשו של פסל אפולו ואז מכה בחזהו ומביט לשמיים כמאתגר, כמו מוסוליני כשאתגר את
אלוהים להכותו במהלך הקריירה שלו כסוציאליסט מהפכני. המלך פריאם וחלק מיועציו
מבטאים כל הזמן את אמונם באלים וזה מוביל ישירות להחלטות הרות אסון רבות שעולות
לטרויה במלחמה. אנחנו מוזמנים לגחך על הזקנים הטיפשים שנצמדים לדת שלהם וקשה לא
לראות בזה מכה הוליוודית בנצרות האוונגליסטית הדומיננטית אז של עידן ג'ורג' וו.
בוש.
גם
גורלן של דמויות מפתח שונה בסרט. אנדרומאכה אינה נלקחת לשפחה, ואסטיאנקס בנו של
הקטור אינו מושלך אל החומות - ככל הנראה משום שהקהל המודרני לא היה עומד במחזה
כזה. מנלאוס (ברנדן גליסון) אינו מקבל את הלנה בחזרה אלא נהרג מוקדם בסרט. אגממנון
לעולם אינו נלחם, לעולם אינו זוכה ל"רגע המצוינות" (ἀριστεία) שלו
ולעולם אינו חוזר הביתה. היחס של הסרט לשני האחים המלכותיים הוא בזוי לחלוטין:
שניהם מוצגים כגסים, חמדנים וצבועים, כמעט בלי כל ערך. הדאגות שלהם לכבוד אינן רק
מגוחכות, אלא בלתי מוסריות. גיבור אמתי מורד במנהיגיו, כפי שאכילס אומר כשהוא
מזהיר את בן דודו פאטרוקלוס לא "לבזבז את חייו בציות להוראות של איזה
שוטה". כמובן שאכילס עצמו עדיין מצפה שההוראות שלו (שלעיתים קרובות אינן
הגיוניות) ימולאו בלי שאלות וההוראות (גם הן לא הגיוניות) של פריאם מוצגות כאצילות
ואידיאליסטיות, גם אם מושפעות מדי מאמונותיו הדתיות הפרימיטיביות.
מדוע
נעשו השינויים האלה? המטרות האידיאולוגיות של הסרט ברורות. ראשית, עם הסרת האלים
והפיכת עצם רעיון האמונה לעלבון, כבר אין שאלה של גורל. הדמויות אינן לכודות בדרמה
קוסמית בגלל כוחות שמעבר לשליטתן, אלא הן כלי בידי אנשים שאפתניים שמשתמע שאפשר
פשוט להיפטר מהם ואחר כך נוכל לחיות בשלום לנצח.
שנית,
הרצון לתהילה וכבוד הוא פשוט גרסה מעט פחות בלתי מוסרית של אותה תשוקה לשליטה.
אכילס רדוף על ידי אינסופיות הנצח ומחפש אלמוות דרך ניצחון כדי להתגבר עליה, אך
הסרט אומר לנו שהוא היה צריך להסתפק בלהתיישב עם בריסאיס - שכבר אינה הזרז לקרב על
מעמד מול אגממנון אלא אהבת החיים האמתית של אכילס. היא אהבתו האמתית בדיוק משום
שהיא גורמת לו לא לרצות להילחם יותר ולכן הוא כבר לא יהיה מיוחד, בדומה למה שהדמות
של קייט מארה מציעה לדמות של ג'יימס פיורפוי בסרט הבריטי "איירונקלאד" (2011).
שלישית,
מכיוון שאיננו עוד כלי משחק בידי האלים - או, אם ננקוט בגישת דקונסטרוקציה
נטורליסטית, איננו עוד צעצועים המונעים על ידי יצרים רגשיים או דחפים בסיסיים,
האהבה אינה עוד סוג של טירוף אלא הדבר היחיד שיש בו היגיון. אפרודיטה אינה מזיזה
את פאריס והלנה לרומן נדון לכישלון ובעייתי שמוביל להרס (ושממילא אינו עובד).
במקום זאת הם מצאו בסרט אהבה אמתית, בדיוק משום שפאריס שחרר את הלנה מנישואיה
המאורגנים למלך הרשע שמצפה ממנה באופן פשיסטי שלא תברח עם נסיך זר במהלך משא ומתן
לשלום. "הייתי צל של עצמי", אומרת הלנה על חייה לפני פאריס, ומגנה על
הניאוף שלה. עכשיו זו ההחלטה המודעת של הלנה ופאריס להסתכן במלחמה, גם אחרי שהקטור
אומר ישירות לפאריס לא לעשות זאת. המלך פריאם, בינתיים, פשוט מזלזל ואומר בקלות
דעת שמלחמה למען אהבה אינה כל כך חסרת הגיון.
החלטתה
של הלנה לעזוב את מנלאוס מוצדקת חלקית כשמציגים בסרט את מלך ספרטה מתנשק ומתחטא עם
נשים אחרות במהלך המשא ומתן לשלום ומציע נערה להקטור (שמסרב בנאמנות). הוא מדבר
בזלזול על תפקיד הנשים ובכך הופך את בחירתה של הלנה למובנת. המלך-לוחם מתקופת
הברונזה פשוט אינו מכבד נשים. אך הלנה אינה רק בוגדת בו; הסרט מרמז שהיא כנראה
הייתה יכולה להמשיך לחיות עם זה. היא מבזה אותו בכך שהיא בורחת בפומבי - עניין אחר
לגמרי ששווה ערך לכך שמנלאוס יסיר אותה ממעמד המלכה וייקח מישהי אחרת במקומה. אף
אחד אינו נראה מוטרד מכך; כבודו של גבר נדחה כמשהו לא רציונלי ופרימיטיבי לגמרי
ונראה שמנלאוס היה צריך פשוט לקבל את הנבגדות שלו כמעשה של צדק חברתי.
באופן
דומה, הקרב בין מנלאוס לפאריס נועד להראות את חוסר התוחלת של כל קוד הלוחמים.
פאריס מדבר שוב ושוב ובאומץ על כך שהוא יילחם על הלנה כדי לחסוך לטרויה מלחמה.
מנלאוס מקבל את האתגר אך מבטיח לאחיו אגממנון שהוא עדיין יכול לתת את הפקודה לתקוף
את טרויה בכל מקרה ובכך מראה שהוא שקרן חסר כבוד. מנלאוס מנצח בקלות את פאריס,
שזוחל משם כמו פחדן, מה שגורם למנלאוס לצרוח לכיוונה של הלנה: "בשביל זה עזבת
אותי?" הוא מוחה שזו אינה התנהגות הראויה לבני מלוכה ואכן קשה שלא להסכים
איתו. אף על פי כן, הקטור הורג את מנלאוס כדי להציל את אחיו, מה שגורם להלנה
להראות הקלה ואפילו שמחה. נראה שהיא אינה מסוגלת לחוש בושה – ייצוג שלילי מאוד של
"אישה מודרנית ומשוחררת".
ב"איליאדה"
האמתית של הומרוס הלנה נגעלת מהפחדנות של פאריס ואפילו אומרת שהיה עדיף לו היה מת.
אך מסר כזה אינו מתאים לערכים ההוליוודיים המודרניים. הפחדנות של פאריס וסירובו
להילחם מראים שהוא מוסרי יותר ממנלאוס, כאשר קוד הכבוד הפרימיטיבי של היווני נחשף
כמזויף. פאריס "גואל" את עצמו אחר כך כשהוא הורג מאוחר יותר את אכילס
בחצים, גם כשבריסֵאִיס צועקת עליו שלא לעשות זאת.
הנבל
האמתי של הסרט הוא ללא ספק אגממנון. הוא רע משום שהוא מאמין שהוא מעל האנשים שהוא
מוביל. "תארו לכם מלך שנלחם בקרבות שלו", לועג אכילס כשהוא הולך לנצח
בקרב לבדו למען אגממנון. ב"איליאדה", אף שאינו הלוחם הגדול ביותר,
אגממנון נלחם טוב יותר מרובם ונלחם באומץ. בסרט הוא בעיקר מצווה על אחרים להילחם,
בניגוד לאכילס, איאס, אודיסאוס ומנהיגים אחרים.
אולם
אגממנון מקבל מניע מעבר לתהילתו שלו. הוא מאחד את יוון. "בניתי אומה מתוך
סוגדי נחשים ואוכלי אש", הוא אומר באחת הסצנות. התלונה העיקרית שלו על אכילס,
מלבד חוסר הכבוד של הלוחם כלפיו, היא שהוא "לא נאמן לשום מדינה".
אגממנון הופך את הממלכות הקטנות השונות לעם. הסרט נראה אמביוולנטי לגבי זה, משום
שגבר אירופאי שמאחד אומה הוא מטבעו רע בתפיסה ההוליוודית. "שלום הוא לנשים
ולחלשים", הוא אומר לאחיו. "אימפריות מחושלות על ידי גברים".
המלחמה נגד טרויה היא יצירת מופת של ממלכתיות, דומה להחלטתו של ביסמרק לאחד את
המדינות הגרמניות במלחמה נגד צרפת. "שום דבר אינו מאחד עם כמו אויב
משותף", אומר אגממנון. אך בגלל הדרך שבה זה מוצג לנו, זה נראה ציני.
גם
לדמויות אחרות יש תחושה אינטואיטיבית ותמימה של פטריוטיות. איאס דוחק באנשיו לחתור
מהר יותר כדי להצטרף לקרב הראשון כי "יוונים נהרגים". אודיסאוס דוחק
באכילס להצטרף למלחמה כי "יוון צריכה אותך". אכילס מזלזל ברעיון של
אחדות יוונית ומעיר בניהיליזם שיוון הסתדרה יפה בלעדיו ושעד לא מזמן הם בעיקר
נלחמו זה בזה (מן הסתם עד שאגממנון איחד אותם). לעומת זאת, פטרוקלוס מאשים אחר כך
את בן דודו בבגידה ביוון. מותו בידי הקטור, הזרז שמחזיר את אכילס למלחמה, הוא סוג
של מות קדושים לאומני. אכן, הסרט אינו לועג במלואו לרעיון הפטריוטיזם; הקוד הפשוט
של הקטור להגן על ארצו מוצג כאציל לגמרי. אולם לגבי היוונים, "טרויה"
אינה יכולה שלא לקשר את רעיון האחדות הלאומית לתשוקתו המבישה לכאורה של אגממנון
לכוח.
ללא
ספק, קשה שלא להשוות את הזלזול הזה לתמיכה הלאומנית ב"גיבור", סרט סיני
שיצא שנתיים קודם. בסרט הסיני, סמכות מרכזית, כיבוש צבאי והוצאות להורג עריצות
אינן רק מוצדקות אלא הירואיות, משום שהן הכרחיות להשגת אחדות לאומית. הגיבור חסר
השם של הסרט (ג'ט לי) מקריב את חייו למען מלך אויב רק כדי לאחד את סין. המקבילה
ב"טרויה" הייתה יכולה להיות אכילס שמקריב את עצמו כדי שאגממנון יוכל
לאחד את יוון. הבמאי קוונטין טרנטינו היה אחראי לכך ש"גיבור" יוכל בכלל
להיות מוצג באמריקה, אולם כיום יהיה זה בלתי נתפס שכל במאי מערבי בולט יעודד מדינה
מערבית לקדם פרויקט בסגנונו של ביסמרק. "טרויה" בהחלט אינה "גיבור".
גם
התהילה של המלחמה זוכה לזלזול. כשפאריס מתרברב שהוא יילחם, הקטור אומר לו שהמלחמה
מכוערת ואכזרית. אכילס אינו מתגאה במלחמה אלא פשוט מקבל את העובדה שזה מה שהוא
עושה. הוא לא בחר בכך. פטרוקלוס רעב לתהילה, אך הוא מאבד את חייו לאחר קרב עם
הקטור ואנחנו רואים אותו גוסס ונראה כמו ילד קטן, מנסה ולא מצליח לנשום דרך גרונו
השסוע. אף שהלוחמים מרגשים פחות רגשות אשמה מאשר אודיסאוס של כריסטופר נולאן הסובל
הפרעת דחק פוסט-טראומטית, "טרויה" בקושי מצליחה להסתיר את הרמיזות שלה.
אולם
עדיין, בהשוואה ל"אודיסיאה" של נולאן, "טרויה" נזכרת עשרות
שנים מאוחר יותר כתיאור יחסית מסורתי (אם כי ללא האלים), מדויק היסטורית (לתקופתו
של הומרוס), לא פרוגרסיבי והירואי של ה"איליאדה", במיוחד הודות להצגתה
של אכילס והקטור. יחד עם זאת, היא עוקרת את הנושא המרכזי מהסיפור, מערערת את
אידיאלי התהילה, ההירואיות והאומץ, מגלה אהדה לפחדנות, מצדיקה הפרת שבועות וניאוף
ומרמזת שהחלופה המוסרית לקוד הכבוד המיושן היא אהבה אמתית - שבדרך כלל יש לה סוף
שמח. זו למעשה התנערות ודחייה של ה"איליאדה" האמתית.
אולם
גם בזה הסרט נכשל; זאת מאותה הסיבה שאנתוני סוופורד - חייל חיל הנחתים האמריקני
שחיבר את ספר המלחמה "ג'ארהד" שעליו מבוסס גם הסרט משנת 2005 - אמר שאי
אפשר לעשות סרט אנטי-מלחמתי. מרבית הגברים משתכנעים מאסתטיקה, לא מנושאים או
טיעונים. ברד פיט כאכילס נראה בדיוק כמו אכילס ההומרי, ואנשים רוצים להיות כמוהו.
עליונות אינה זקוקה להצדקה; למעשה היא מצדיקה את עצמה. הקטור קשוח, חזק, סטואי
ומכובד; פאריס חלש ומבוזה. אם לשפוט לפי תגובות הצופים ברשת האינטרנט, רובם מזדהים
עם מנלאוס במהלך ה"דו-קרב" עם פאריס, לא עם הנסיך הטרויאני. אגממנון
עדיין הרשע, אך בעיקר משום שהוא אינו נלחם בעצמו. הוא נראה קשוח יותר
ב"אודיסיאה" של נולאן, אם כי לובש שריון מגוחך. למעשה, בדיוק כמו
שהמורשת של הסרט האנטי-מערבי "ממלכת גן עדן" (2005) עשרות שנים לאחר
יציאתו היא עריכות קטעי וידאו של צלבנים ותחפושות של המלך בולדווין הרביעי, המורשת
של "אודיסיאה" עשויה להיות עריכות של אגממנון הלוחם שלא היו בסרט. עם
זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שההצלחה בקופות של "אודיסאה" תוביל
להתעניינות מודרנית גדולה ומחודשת, הן מחקרית והן פופולרית, בכתביו של הומרוס
והמחזור האפי ההומרי כולו.
השחקן
שון בין כאודיסאוס פותח וחותם את הסרט. המילים הראשונות שלו הן: "רודפת את האדם ידיעת מרחבי הנצח. ועל כן הוא שואל את עצמו:
האם מעשינו יהדהדו מבעד לדורות? האם אנשים זרים יזכרו את שמנו זמן רב לאחר לכתנו,
ויתמהו מי היינו, באיזו עוז נלחמנו ובאיזו עוצמה אהבנו?"
המילים
האחרונות שלו הן: "אם אי פעם יספרו את סיפורי, שיאמרו שהלכתי בין ענקים. בני
האדם קמים ונופלים כחיטת החורף, אך שמותיהם של ענקים אינם מתים לעולם. שיאמרו
שחייתי בימיו של הקטור, מאלף הסוסים. שיאמרו שחייתי בימיו של אכילס."
במילים
אחרות, יהיו הנושאים המפורשים אשר יהיו - אנחנו רואים גברים גדולים שעושים דברים
גדולים באומץ, במיומנות ובקסם אסתטי. המסע היה בעל ערך בפני עצמו. האנשים האלה
אולי חולקים את השקפת העולם הפגאנית שהחיים טרגיים, אך הם חיים בזעם ובתשוקה. כאן
החיים רוכשים משמעות. גישה זו אינה מקובלת עוד במערב, מבחינה חברתית ופוליטית
כאחד. ב"אודיסיאה" של נולאן אנחנו מקבלים דמויות ששונאות את עצמן,
מושפלות על ידי מעשיהן, שפועלות באופן מכני בעולם אפור ומת. הן פוסט-נוצריות, עם
מעט שאיפות מלבד לוותר על כוח ובכך על אשמה. אין למה לשאוף וזה רע לרצות.
"אודיסיאה" של נולאן היא פשוט כמה צעדים נוספים מאותו
הנתיב של "טרויה". ועדיין, ההידרדרות שהתפתחה במהלך 22 השנים הללו
מורגשת היטב. בהשוואה, "טרויה" נראית כמו אגדה שהובאה לקולנוע, והמורשת
שאחריה צפויים להיות הרבה יותר משפיעה מזו של "אודיסיאה", למעט הממים
המקוונים.
יהיה
הכוונה אשר תהיה - גברים עדיין יחקו את אכילס ואת הקטור, יקנאו בערמומיות של
אודיסאוס, יעריצו את יופייה של הלנה. האסתטיקה היא שכובשת את הלבבות במקרה הזה.
הבמאים של היום יודעים זאת ולכן הם לעולם לא יתנו לנו שוב משהו כמו "טרויה".
מבחינה
תמטית, "טרויה" מוכרת לנו את החזון של האנשים האחרונים - זמן שבו אין
עבור מה להרוג או למות, מעלינו רק שמיים והסיבה היחידה להיות בחיים היא להתמכר
לענייני אהבה סנטימנטליים עם סופים הוליוודיים. אך מבחינה ויזואלית, וחשוב מכך,
אנחנו מקבלים עולם של לוחמים אמיצים, נשים יפות ונוף עשיר ששווה להילחם עליו.
הטרגדיה והפאתוס של המלחמה אינם דוחים אלא מושכים. מה שאנחנו רוצים הוא להוכיח
שאנחנו שווים לגיבורים הגדולים האלה, או לפחות לומר שהלכנו לצדם.
[1] https://www.youtube.com/watch?v=wa4I8Ch2TRo
