"אופנהיימר" של כריסטופר נולאן.
"אופנהיימר"
של כריסטופר נולאן.
עד לכישלון היצירתי (חרף ההצלחה
בקופות) של "האודיסאה" ב-2026, נחשב כריסטופר נולאן ללא ספק לאחד הבמאים
הגדולים בהיסטוריה. בעבר אף שוחחנו על סרטו הנהדר "דנקרק" מ-2017, שהוא
רק דוגמה אחת מהרזומה המרשים שלו. רוב סרטיו, כגון "התחלה", "בין
כוכבים" או טרילוגיית גיבורי העל הם כולם מחזות הוליוודיים אדירים, אולם כל
אחד מהם גם ייחודי ושונה. הסרטים ללא ספק מאוד יצירתיים, עוסקים בנושאים רציניים,
יש להם קונפליקטים דרמטיים מרתקים ולעתים קרובות הם גם מרגשים. עד
"האודיסאה" נולאן לא היה ידוע בתור במאי תקין פוליטית, ובזמן שגם סרטו
"טנט" (2020) היה מאוד מאכזב, בסרטו מ-2023 "אופנהיימר" הוא
חזר למספר שנים לגדולתו.
"אופנהיימר"
מתהדר בתסריט מלומד מאוד בעל רעיונות חשובים וסיטואציות דרמטיות עוצמתיות, כמו גם
בויזואליות מרשימה ללא עיוותים דיגיטליים וביצועים מעולים של צוות שחקנים עצום. השחקן
האירי קיליאן מרפי, אשר הופיע בחמישה מסרטיו האחרים של נולאן, מציג את משחק חייו.
רוברט דאוני ג'וניור נהדר גם הוא בתפקיד האדמירל לואיס סטרוז. הדבר נכון גם לגבי
ג'וש הארטנט, קנת בראנה, מאט דיימון ו-אמילי בלאנט. ניתן אולי לבקר את ההופעה
הפחות טובה של גארי אולדמן בתפקיד הנשיא הארי טרומן, אם כי במקרה הזה הבעיה היא
בעיקר עם התסריט, הדיאלוג הגרוע והרצון להציג את טרומן בצורה שלילית. המוזיקה של
לודוויג גורנסון נהדרת גם כן, ברמה שאינה נופלת מהנס צימר הגדול.
הסרט מתאר את קורות חייו של ג'וליוס
רוברט אופנהיימר (1904-1967), פיזיקאי יהודי אמריקאי שניהל את פרויקט מנהטן אשר
פיתח את הפצצה האטומית האמריקאית.
אופנהיימר הוא לא גיבור מושלם וגם
לא קדוש מעונה. הוא דמות מורכבת. הגאונות שלו חמקמקה. פיזיקה אטומית היא תחום
מורכב דיו והניסיון להמחיז אותו על המסך הגדול בקטעים קצרים מורכב גם הוא. ניתן
לומר עם זאת בוודאות כי היה אופנהיימר אדם נוירוטי, נרקיסיסטי, מגלומני, רודף
שמלות ובמקרה הטוב בעל אמביוולנטיות מוסרית. בתחילת הסרט הוא אף מנסה לרצוח את אחד
המורים שלו עקב השפלה מינורית שחווה מצדו. נקיפות המצפון מופיעות רק למחרת בבוקר.
לאחר הירושימה נראה שאופנהיימר
מרוצה מהשבחים של עמיתיו. הוא נושא נאום קצר, שאותו הוא פותח בצורה זהירה שכן זה
עדיין מוקדם מדי להבין את ההשלכות של הפלת פצצת אטום על עיר מאוכלסת אולם אין לו
ספק כי "היפנים אינם אוהבים זאת"; הוא מוסיף כי חבל מאוד שלא ניתן היה
להטיל אותה על הגרמנים. אין ספק כי נולאן משתמש בשיטות קולנועיות מתוחכמות לשדר כי
היו לאופנהיימר וצוותו נקיפות מצפון קשות על כל שעשו, אם כי ניתן לדון לגבי
המציאות ההיסטורית של כך. נולאן מנסה לפעול כאן במסגרת המוסריות המקובלת, בזמן
שהוא לא היה עדיין בצד של התקינות הפוליטית. בשלב זה היו עדיין לרוב בסרטיו מעט
דמויות שחורות שלוהקו בניגוד ל"טייפקאסט" הקבוע. ב"אופנהיימר"
הן נראות שלא במקום בעולם המוצג וכל הדמויות הראשיות הן אמריקאים ויהודים.
בסרטו "דנקרק" מציג נולאן
את האויב רק בתור "האויב" ואינו מציין את הגרמנים או את הנאצים. נראה
שהוא מעוניין היה לשים דגש על הפטריוטיזם של הבריטים החוזרים לביתם, אולם חשוב היה
בכל זאת להבהיר כי האויב אמתי, קיים ואכזרי ואינו המצאה של אנשים קונספירטיביים.
ב"אופנהיימר" השפעתם של הנאציונל-סוציאליסטים מורגשת יותר ברקע, אולם
עדיין גם כאן לא במידה מספקת. כאשר מציין אופנהיימר כי הנאציונל-סוציאליסטים
מתעללים בבני עמו היהודים במחנות שלהם, אין הרחבה או דיון נרחב יותר על כוונתו, אם
כי אין ספק כי הצופים יודעים בדיוק במה מדובר. מצד שני, הערות אחרות ניתנות
לפרשנות; כאשר אופנהיימר מציין כי הוא מקווה שהאנטישמיות תעכב את המחקר האטומי
הגרמני, כוונתו יכולה להיות שהיטלר הבריח את מיטב הגאונות הפיזיקאית של היהודים,
או שהיטלר האמין שפיזיקה אטומית היא תחום יהודי ולכן לא קידם אותו בזמן שבקלות היה
יכול בזכות מוחות אדירים לא יהודיים שהיו בגרמניה כגון ורנר הייזנברג.
ללא ספק, לא יהיה זה אפשרי מבחינה
היסטורית להפיק סרט אודות אופנהיימר ופרויקט מנהטן ללא התייחסות רחבה למעורבות
היהודית. אופנהיימר, אדוארד טלר, איזידור אייזק רבי, רוברט סרבר, לילי הורניג,
ריצ'רד פיינמן ולאו סילארד כולם היו יהודים. כך גם אחיו של אופנהיימר פרנק, אלברט
איינשטיין והאדמירל לואיס סטרוז. קיימת אף רמיזה כי פרויקט מנהטן היה מעין תעוזה
יהודית נגד הגרמנים וההסתייגויות המוסריות הופיעו בעיקר בהקשר של יפן.
הסרט משאיר את המניעים שלהם
מעורפלים. נראה כי חלקם היו מעוניינים להילחם נגד גרמניה יותר מכל דבר אחר ולאחר כניעתה
של גרמניה הם איבדו עניין במלחמה. אחרים מסתייגים מהטלת הפצצה על תרבות אחרת.
פרויקט מנהטן היה רווי במרגלים
סובייטיים, כגון קלאוס פוקס, ועם כניעתה של גרמניה היה המניע הראשי שלהם להאט את
תכנית הגרעין האמריקאית עד שהסובייטים ישיגו אותה. אופנהיימר עצמו קיבל את ההסבר
של הפנטגון להפצצת הירושימה ונגסאקי: הפעולה תסיים את המלחמה מהר יותר, תציל חיים,
תחזיר את החיילים למשפחותיהם וכו'. הוא סירב לחתום על עצומה נגד ההפצצה של יפן
וטען כי אין זה מקומם של המדענים לדרוש כיצד להשתמש בנשק שהם יצרו. לא היו לו
סיבות אישיות להפצצה של יפן. הוא כבר ביצע ניסוי בפצצה האטומית בניו מקסיקו, הוכיח
הן את היעילות של הנשק והן של מנהיגותו. אלא אם כן היה סקרן כמובן לנסות את נשקו
על בני אדם. אולם לאחר המלחמה התעורר אצלו המצפון בפתאומיות, הוא התנגד לפיתוח
פצצת המימן וקידם שיחות על בקרת נשק ותוכניות ממשלתיות גלובליות.
ללא ספק היו המניעים של אופנהיימר
מעורפלים. אולם היו ששמו לב שההמלצות שלו תאמו לאינטרסים האסטרטגיים של הסובייטים.
אחיו וגיסתו היו חברי המפלגה הקומוניסטית. גם אשתו ופילגשו היו קומוניסטיות
מוצהרות, וכך גם כמה מעמיתיו וחבריו בברקלי. אפשר שאופנהיימר, כמו גם רבים אחרים,
נגררו אחרי תומכי הקומוניזם והיו למעשה "שותפים למסע".
נולאן מתאר כנדרש את השקרים
וההתחמקויות הסטנדרטיות של הקומוניסטים ותומכיהם: הם היו אידיאליסטים; הם היו
הומניטריים; הם היו דמוקרטים של ניו דיל - הם היו כל דבר מלבד קושרים המוכנים
לפעול למען ניצחון האידיאולוגיה המטופשת, המרושעת והרצחנית ביותר במאה השנים
האחרונות. אבל נולאן מראה גם שסוכן סובייטי פנה לאופנהיימר דרך חבר בפקולטה
בברקלי; הוא לא מיהר לחשוף זאת לצבא וגם אז הוא שיקר לגבי איש הביניים. הוא גם היה
אנטגוניסטי כלפי האבטחה בלוס אלמוס.
ניתן בהחלט לומר כי אופנהיימר היה
סיכון ביטחוני. ממשלת ארה"ב סבלה אותו משום שהיה שימושי למאמץ המלחמתי. אולם
לאחר המלחמה, לאחר שכבר הפך למכשול עבור תכנית פצצת המימן, הסיווג הביטחוני שלו
בוטל והוא למעשה נדחק לשוליים.
אין ספק שהקשיים של אופנהיימר שלאחר
המלחמה הם החלק הפחות טוב של הסרט: הצגה הלוך ושוב בין שימוע הסיווג הביטחוני של
אופנהיימר לבין שימוע בסנאט על מינויו של אדמירל סטרוז (שבסופו של דבר נכשל)
לקבינט של אייזנהאואר.
מפיק סטנדרטי יותר מנולאן היה מציג
את אופנהיימר כקורבן חף מפשע של "ציד מכשפות" אנטי-קומוניסטי. בנוסף, לא
ניתן היה כמובן להציג אותו כקורבן של האנטישמיות שכן הן סטרוז והן אדוארד טלר היו
יהודים גם הם.
נולאן מרמז אודות המורכבות המוסרית
הגדולה של המצב ובזמן שהוא בהחלט מתמודד עם הכל בדינמיות רבה שעובדת, הוא בכל זאת
מנפח את משך הסרט לשלוש שעות.
ניתן לטעון כי נולאן עושה את הדבר
הנכון ביותר כאשר נצמד למקורות והעדויות ההיסטוריות האמתיות, אולם אין ספק שיהיו
כאלו שיטענו שהדבר פוגע באינסטינקטים הדרמטיים שלו. "דנקרק",
"התחלה", "בין כוכבים" וסרטי גיבורי העל כוללים כולם סוף
רגשי. אולם הסוף של אופנהיימר רפוי מבחינה רגשית. אילו נולאן היה מתמקד בסיום הסרט
בהפצצת יפן, ניתן היה למדוד את ההשפעה הרגשית בקילוטונים, אולם שוב, 40 דקות של
דרמת שימוע פוגעות באסתטיקה הדרמטית.
עדיין, אין שום ספק כי "אופנהיימר" הוא סרט רציני וטוב מבחינה היסטורית. זה אמנם לא נולאן במיטבו, אולם בכל זאת עדיף בהרבה על "אודיסאה".
