גד סעד - אמפטיה אובדנית

גד סעד - אמפטיה אובדנית

ספרו של פרופ' גד סעד "אמפתיה אובדנית"[1] מהווה תרומה משמעותית וחשובה לשיח הציבורי והאינטלקטואלי של זמננו. הספר, שיצא לאור בשנת 2026, ממשיך את המסע האנליטי שהחל סעד בספרו הקודם משנת 2020 "המוח הפרזיטי" (תורגם לעברית על-ידי הוצאת סלע מאיר כ"פרזיטים – כיצד איבד המערב את ההיגיון הבריא" [2024]) ומעמיק את הבחינה של מנגנונים פסיכולוגיים, תרבותיים ופוליטיים המאיימים על יציבותן של חברות מערביות. סעד, פסיכולוג אבולוציוני בעל שם בינלאומי, כיהן שנים רבות כמרצה באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול וכיום הוא חוקר במרכז לחקר החירות האמריקאית באוניברסיטת מיסיסיפי. הוא מביא לכתיבתו שילוב נדיר של ידע מדעי מעמיק, ניסיון אישי כפליט מלבנון ומחויבות בלתי מתפשרת לאמת ולרציונליות. מתוך שילוב זה צומח טקסט חד, מעמיק ומעורר מחשבה, המציע מסגרת מושגית ברורה להבנת תופעה שסעד מכנה אותה "אמפתיה אובדנית" - רגש אמפתיה שהפך לקיצוני עד כדי כך שהוא מסכן את החברה המפגינה אותו.

המושג המרכזי הזה של הספר מוגדר בבהירות ובדיוק רב. סעד אינו מתנגד לאמפתיה כשלעצמה. להפך, הוא מדגיש כי אמפתיה המופעלת במידה מבוקרת, המותאמת להקשר האבולוציוני ולצרכיו של מין חברתי כמו האדם, היא תכונה חיונית והכרחית. אמפתיה קוגניטיבית, כלומר היכולת להבין את כאבו של האחר, ואמפתיה רגשית, היכולת לחוש את הכאב הזה, מאפשרות שיתוף פעולה, בניית אמון וקיום חברתי תקין. הבעיה מתחילה כאשר האמפתיה מאבדת את הגבולות האבולוציוניים שלה: כאשר היא מופנית לעבר יעדים שגויים, כאשר היא מופעלת בלי התחשבות בתוצאות ארוכות הטווח, או כאשר היא הופכת לעיקרון מוחלט ובלתי מתפשר. במצב כזה חדלה האמפתיה להיות כלי הישרדותי והופכת למנגנון של הרס עצמי. סעד מדגים זאת באמצעות שורה ארוכה של דוגמאות מהמציאות העכשווית: העדפת אינטרסים של מהגרים בלתי חוקיים על פני אלה של אזרחים ותיקים, הקלה קיצונית על עבריינים חוזרים על חשבון ביטחון הציבור, תמיכה בלתי מסויגת ברעיונות של זהות מגדרית למרות הראיות הביולוגיות הברורות והתעלמות מקונפליקטים ערכיים עמוקים בשם "סובלנות אינסופית".

אחרי הדוגמאות הפרטיות עובר סעד באופן טבעי אל המישור הציבורי ומראה כיצד אמפתיה אובדנית אינה נשארת ברמת הרגש האישי בלבד. היא מתורגמת במהירות למדיניות שעלולה לערער את יסודות החברה כולה. דוגמה בולטת לכך היא מדיניות ההגירה הפתוחה: הרצון להעניק הזדמנות לכל אדם בעולם לחיות במדינה מערבית נתפס כמעשה מוסרי עליון, אך מתעלם לחלוטין ממגבלות המשאבים, מקונפליקטים תרבותיים ומעלויות חברתיות ממשיות. סעד מצטט את פרופ' תומאס סואל באומרו כי "אין פתרונות, רק פשרות" ומדגיש כי האמפתיה הקיצונית מסרבת להכיר בקיומן של פשרות אלה. באופן דומה הוא מנתח את הגישה הרכה כלפי פשיעה חוזרת: הרצון להעניק "הזדמנות שנייה" אינסופית לעבריינים מתעלם מהקורבנות ומהנזק המצטבר לחברה. במקרים כאלה הופכת האמפתיה כלפי העבריין לאכזריות כלפי הקורבן - תופעה שסעד מכנה אותה במדויק "אמפתיה אובדנית".

סעד אינו מסתפק בתיאור התופעה ובדוגמאותיה. הוא מציע ניתוח מעמיק של שורשיה וטוען כי האמפתיה האובדנית אינה מופיעה בחלל ריק. היא צומחת על רקע של "רעיונות טפיליים" - מושג שפיתח בספרו הקודם - כגון פוסטמודרניזם, יחסיות תרבותי, פוליטיקת זהויות וביופוביה, כלומר הפחד משימוש בהסברים ביולוגיים להתנהגות האנושית. הפוסטמודרניזם, הטוען כי אין אמת אובייקטיבית, מערער את היכולת לשפוט ערכים ותרבויות. היחסיות התרבותית מונעת כל ביקורת על פרקטיקות מזיקות כמו השחתת איבר המין הנשי או אנטישמיות. פוליטיקת הזהויות מחלקת את החברה לקבוצות של קורבנות וקבוצות מדכאות, ומעניקה לגיטימציה לאמפתיה סלקטיבית בלבד. יחד יוצרים רעיונות אלה מעין "מכה כפולה": תחילה הם הורסים את עמודי התווך של הרציונליות ואחר כך הם מציפים את החברה באמפתיה חסרת גבולות.

לניתוח התיאורטי מצטרף ממד אישי המעניק לספר עומק ואותנטיות. יליד ביירות בשנת 1964, סעד נמלט עם משפחתו היהודית ממלחמת האזרחים בלבנון והשתקע במונטריאול. החוויה של קריסת מדינה שנראתה יציבה תחת לחצים אידאולוגיים ועדתיים מעצבת את מבטו באופן עמוק. לכן, הוא אינו מתבונן במשברים המערביים ממרחק בטוח אלא הוא ראה מקרוב כיצד חברות מתפרקות כאשר הן מאבדות את היכולת להגן על עצמן. עובדה זו מעניקה משקל נוסף לטענותיו ומגבירה את תחושת הדחיפות העולה מהספר. יתר על כן, כמי שחי שנים ארוכות באקדמיה הקנדית, סעד מכיר מקרוב את האווירה של צנזורה עצמית, תרבות הביטול וקבוצתיות אינטלקטואלית. הוא מתאר כיצד רעיונות קיצוניים מתפשטים במהירות דרך מוסדות החינוך והתקשורת ויוצרים מעין "מגיפה" תרבותית שקשה מאוד לעצור.

מתוך ההקשר האישי והתרבותי עובר הדיון אל ניתוח של מקרים קונקרטיים. סעד בוחן את תופעת הטרנסג'נדריות, את מדיניות ה-DEI (גיוון, שוויון והכלה), את היחס לווטרנים של מלחמה לעומת מהגרים ואת הגישה לטרוריסטים. בכל אחד מהמקרים הוא מראה כיצד האמפתיה מופנית לעבר קבוצה אחת תוך התעלמות מוחלטת מהנזק הנגרם לקבוצות אחרות. לדוגמה, הדרישה להכליל אנשים עם מוגבלויות חמורות בתפקידים קריטיים כמו טייסים או שופטים אינה רק אבסורדית מבחינה מעשית, אלא גם מסוכנת. סעד אינו טוען נגד חמלה כלפי אנשים עם מוגבלויות; הוא מתנגד לעיוורון מוחלט לתוצאות האפשריות. באופן דומה הוא מבקר את הנטייה להעדיף את רגשותיהם של פושעים או מחבלים על פני ביטחון האזרחים. הדוגמה של נשים שנאנסו ואינן מדווחות על התוקף מחשש "לפגוע" בקבוצה מסוימת ממחישה היטב את המחיר האנושי הכבד של האמפתיה האובדנית.

לאחר הצגת הבעיה והשלכותיה עובר סעד אל הצעת פתרונות. הוא אינו מסתפק בביקורת; הוא מציע רשימת עקרונות מעשיים להתמודדות עם התופעה. בין העקרונות: התנגדות ל- "The cheap empathy hit" - יש לשקול תמיד את התוצאות לפני כל פעולה אמפתית; הימנעות מקוצר רואי - יש לבחון גם את ההשפעות מן הסדר השני; דחיית singular-exemplar bias - אין לבנות מדיניות שלמה על מקרים חריגים ובודדים; הבחנה ברורה בין שוויון בפני החוק לבין שוויון בתוצאות; דרישת הדדיות - אמפתיה חד-צדדית הופכת במהירות ליחסים טפיליים; ובחירה מושכלת של יעדי האמפתיה. סעד מסכם את הדברים במילים חדות: "חברה מתה כאשר היא דואגת יותר להפגנת סובלנות ואמפתיה אינסופיות מאשר להפעלת אינסטינקט ההישרדות שלה. זה פשוט כל כך."

הסגנון שבו נכתב הספר תורם רבות לכוחו. סעד אינו כותב טקסט אקדמי יבש; הוא נגיש, חד ומלא בהומור שנון. הוא יודע להשתמש במטאפורות חזקות - "בריכת האינסוף של האמפתיה האובדנית", "תזמורת מושלמת של שטויות", "דלת עצירה ארעית" - מבלי לאבד את הדיוק המדעי. הוא מצטט הוגים כמו תומאס סואל, סי. אס. לואיס ואחרים, ומשלב תובנות מתחומי האבולוציה, הכלכלה ההתנהגותית והפילוסופיה המוסרית. התוצאה היא טקסט שמושך אליו גם את הקורא המשכיל וגם את הציבור הרחב. סעד אינו מתנשא; הוא מזמין את הקורא לחשוב יחד איתו, לבחון מחדש הנחות יסוד ולשקול מחדש עמדות שהפכו למקובלות.

השוואה לספריו הקודמים מדגישה את התפתחותו כהוגה. "המוח הפרזיטי" התמקד בזיהוי הרעיונות הטפיליים עצמם - פמיניזם רדיקלי, פוסטמודרניזם, נרטיבים של קורבנות ועוד. ספרו "האמת העצובה [Saad] על האושר" (2023) עסק בצד החיובי: כיצד לחיות חיים טובים על בסיס עקרונות רציונליים ואבולוציוניים. "אמפתיה אובדנית" מחבר בין שני הספרים הקודמים: הוא מראה כיצד הרעיונות הטפיליים מובילים להתנהגות רגשית הרסנית ומציע דרך חזרה לרציונליות ולהישרדות. יחד מהווים שלושת הספרים טרילוגיה קוהרנטית על מצבו של המערב בעידן הנוכחי.

סעד אינו מתעלם גם מהביקורת האפשרית. הוא מודע היטב לכך שטענותיו עלולות להיתפס כחסרות חמלה או כשמרניות מדי. אך הוא עומד בתוקף על כך שהחמלה האמתית דורשת הכרה בגבולות ובפשרות. אמפתיה ללא גבולות אינה חמלה; היא נרקיסיזם מוסרי או כלי ציני להשגת כוח. מתוך כך הוא מבקר גם את האליטות - אנשי אקדמיה, עיתונאים ומנהיגים פוליטיים - שמקדמים אמפתיה אובדנית תוך שהם עצמם מוגנים מתוצאותיה. הוא מצביע על הפער העמוק בין האליטות לבין האזרחים הרגילים: הרתך, הנהג והסוהר אינם סובלים מאמפתיה אובדנית; אלה המנהיגים והאינטלקטואלים. תובנה זו מעניקה לספר ממד פוליטי וסוציולוגי חשוב.

הרלוונטיות של הספר מתחדדת במיוחד לנוכח המציאות העכשווית. עליית האנטישמיות, משברי ההגירה, גלי הפשיעה והקיטוב התרבותי - כל אלה מקבלים הסבר עמוק יותר דרך עדשת האמפתיה האובדנית. סעד אינו מציע פתרונות פשוטים או קסמים. הוא קורא לשינוי תרבותי ארוך טווח, להשבת האמון ברציונליות, בזכותה של החברה להגן על עצמה ובחשיבותה של האמת האובייקטיבית. הוא רואה בנשיא טראמפ מעין "דלת עצירה" זמנית, אך מדגיש כי ללא שינוי עמוק יותר הגל יימשך.

מבחינה ספרותית ומקצועית, הספר כתוב היטב, מאורגן בבהירות ומגובה בדוגמאות רבות. סעד מצליח לשלב ניתוח מדעי עם נרטיב אישי ועם קריאה לפעולה. הוא אינו מסתיר את דעותיו, אך מציג אותן באופן מנומק ומבוסס. הקורא יוצא מהספר עם כלים מושגיים חדשים ועם תחושה של דחיפות מוסרית ואינטלקטואלית.

ניתן לבחון גם את המבנה הפנימי של הספר ואת האופן שבו סעד בונה את הטיעון לאורך הפרקים. הספר נפתח בהגדרה מדויקת של האמפתיה האבולוציונית "התקינה", וממשיך לתיאור הדרגתי של הסטייה ממנה. סעד משתמש במושגים מתורת המשחקים כדי להראות מדוע פציפיזם דאונטולוגי מוחלט הוא אסטרטגיה מפסידה: חברה שמוותרת על כוח ההגנה שלה תיכבש במהירות על ידי חברות שאינן חולקות את אותה מחויבות. תובנה זו, הפשוטה לכאורה, מקבלת משקל עצום כאשר היא מוחלת על מדיניות הגירה, על יחסי חוץ ועל מדיניות פנים.

מתוך כך מקדיש סעד תשומת לב מיוחדת לתופעת ה"מגיפה" התרבותית. הוא מתאר כיצד רעיונות של אמפתיה אובדנית מתפשטים במהירות דרך מוסדות החינוך, התקשורת והתרבות הפופולרית. הדוגמה של התפשטות רעיונות הטרנסג'נדריות משמשת לו כמקרה בוחן מובהק: תוך שנים ספורות עברו רעיונות קיצוניים משולי האקדמיה אל מרכז השיח הציבורי, תוך שינוי נורמות, חוקים ואף התערבות רפואית בגופם של קטינים. סעד אינו מכחיש את קיומם של אנשים הסובלים מדיספוריה מגדרית; הוא מתנגד לעיוורון כלפי הראיות הביולוגיות ולמחיר החברתי הכבד של מדיניות "gender-affirming care" בלתי מסויגת.

בפרקים העוסקים במדיניות ציבורית מצטיין סעד ביכולתו לחשוף את הפער בין הכוונות המוצהרות לבין התוצאות בפועל. מדיניות של "צדק חברתי" או של שחרור מוקדם של עבריינים נתפסת כאמפתית, אך מובילה לעלייה בפשיעה ולפגיעה בקורבנות. מדיניות של קליטת מהגרים ללא הגבלה נתפסת כהומנית, אך יוצרת עומס כבד על שירותים חברתיים, קונפליקטים תרבותיים ואובדן אמון ציבורי. סעד חוזר ומדגיש כי האמפתיה האמתית דורשת התחשבות בכל הצדדים, כולל אלה שמשלמים את המחיר של המדיניות.

הספר מצטיין גם בניתוח של המניעים העומדים מאחורי האמפתיה האובדנית. סעד מצביע על מספר מנגנונים מרכזיים: הרצון להרגיש מוסרי וטוב, הפחד מהאשמה בגזענות או בשנאה והשתייכות לקבוצת האליטה. הוא מצטט את תומאס סואל על "חזון המשוחים"[2] - האליטות שמקדמות מדיניות המעניקה להן תחושת עליונות מוסרית מבלי לשאת בתוצאותיה. סעד מוסיף לכך את האפשרות של ציניות פוליטית מובהקת: שימוש באמפתיה ככלי לגיוס תמיכה ולהשגת כוח. ניתוח זה מעמיק את הבנת התופעה ומסביר מדוע היא כה עמידה בפני ביקורת רציונלית.

מבחינת הסגנון, סעד מצליח לשמור על איזון בין חדות לבין כבוד. הוא אינו מהסס להשתמש בשפה ישירה ואף פרובוקטיבית, אך תמיד מגובה בטיעונים מוצקים. הוא מצטט מקורות רבים, מביא נתונים ומציע דוגמאות היסטוריות ועכשוויות. הקורא מבין כי הוא נמצא בידיים בטוחות של חוקר רציני, שאינו מעוניין רק לנצח בוויכוח אלא להבין את המציאות ולהציע דרך לתיקון.

הספר רלוונטי במיוחד לקוראים ישראלים ולקוראים יהודים. סעד, כיהודי לבנוני שחווה על בשרו את סכנות הקיצוניות והאנטישמיות, מביא פרספקטיבה ייחודית. הוא מצביע על האופן שבו אמפתיה אובדנית מופנית לעיתים כלפי ארגוני טרור או כלפי אידאולוגיות אנטישמיות, תוך התעלמות מהסכנה הממשית. תובנות אלה מקבלות משנה תוקף בהקשר הישראלי והיהודי העולמי.

לסיכום "אמפתיה אובדנית" הוא ספר חשוב, מעמיק ומעורר מחשבה. הוא מציע מסגרת מושגית להבנת אחת התופעות המסוכנות ביותר של זמננו - הפיכת האמפתיה מכלי הישרדותי למנגנון של הרס עצמי. סעד מצליח לשלב בין פסיכולוגיה אבולוציונית, ניתוח תרבותי וקריאה מוסרית והתוצאה היא טקסט שראוי לקריאה ולדיון רחב. הספר אינו רק ביקורת; הוא הזמנה לחשיבה מחודשת על ערכים, על גבולות ועל עתיד המערב. בעידן שבו רגשות גוברים לעיתים קרובות על רציונליות, סעד מזכיר לנו כי חברה בריאה זקוקה לשניהם - לאמפתיה מבוקרת ולתבונה בלתי מתפשרת. זהו ספר שראוי למקום מרכזי על מדף הספרים של כל מי שמתעניין בעתיד החברה המערבית והשפעתו בהחלט צפויה להיות משמעותית בשנים הקרובות. סעד מוכיח שוב כי הוא אחד ההוגים החשובים והאמיצים של דורנו וכי ספריו הם כלי חיוני להבנת האתגרים של המאה העשרים ואחת.

[1] Gad Saad, Suicidal Empathy: Dying to be Kind, Broadside Books, 2026.

[2] Thomas Sowell, The Vision of the Anointed: Self-congratulation as a Basis for Social Policy,‎ Basic Books, 1995.