סימור איצקוף - שקיעתה של מנת המשכל האמריקנית
סימור איצקוף - שקיעתה של מנת המשכל האמריקנית.
פרופ' אמריטוס סימור איצקוף ממכללת סמית' הוא פסיכולוג יהודי
אמריקני שהתמודד במהלך הקריירה הארוכה שלו עם מספר רב של שאלות קשות אך חיוניות.
הוא מחברה של סדרת ספרים בת ארבעה כרכים על התפתחות האינטליגנציה האנושית, כתב על
הזהות והאינטליגנציה היהודית ותמך בתפיסה כי התורשה ממלאת תפקיד מרכזי בהתנהגות
האדם. כבר ב-1994 הוא פרסם ספר בשם "השקיעה של האינטליגנציה באמריקה",[1] שעסק לטענתו במגמות הרסניות אך הפחות מדוברות הזאת של האומה.
תזת הספר פשוטה ופרובוקטיבית: האנשים בעלי האינטליגנציה הנמוכה
מתרבים בקצב מהיר בהרבה מהאינטליגנטים. במקביל, ההגירה מהעולם השלישי מביאה כמויות
גדולות של אנשים שרמת האינטליגנציה הממוצעת שלהם נמוכה מזו של האמריקאים. התוצאה
היא ירידה מתמדת באינטליגנציה הממוצעת של האמריקאי הממוצע - ירידה שמאיימת על עתיד
האומה ואף על הציוויליזציה כולה.
את בעיית שיעורי הילודה ממחיש היטב המחקר הלאומי הארכי של הנוער (NLSY) - אותו מאגר נתונים מקיף שבו השתמשו צ'רלס מוריי וריצ'רד הרנשטיין
בספרם השנוי במחלוקת "עקומת הפעמון". כפי שמציין פרופ' איצקוף, המחקר
עקב אחר מדגם מייצג של אמריקאים שסיימו תיכון ב-1972; כאשר מחלקים אותם לחמש רמות
אינטליגנציה, הפערים בשיעורי הילודה צועקים לשמיים.
ארבע שנים בלבד לאחר סיום התיכון, ל-30% מהאמריקנים בעלי היכולות
הנמוכות ביותר ו-49% מהשחורים ברמה זו כבר היו ילדים. לעומת זאת, בקרב בעלי
האינטליגנציה הגבוהה ביותר, היה זה נכון רק עבור 6% מהשחורים ו-10% מהאמריקנים.
האינטליגנטים אינם רק דוחים את הילודה, הם פשוט מולידים בסופו של דבר הרבה פחות
ילדים. כמעט ללא יוצא מן הכלל, מי שמתחיל להביא ילדים לעולם בגיל צעיר יותר, ממשיך
ומוליד את המספר הגדול ביותר לאורך חייו.
פרופ' איצקוף מדגיש כי הפער אצל השחורים זה בולט במיוחד - הילודה
מרוכזת בקרב האנשים הפחות אינטליגנטיים והפחות מוכשרים. לטענתו, מכיוון שכל
התפלגות האינטליגנציה של השחורים נמוכה בכ-15 נקודות, ריכוז הילודה אצל האימהות
השחורות הפחות כישרוניות יוצר דור גדול של ילדים שייחשבו, על פי הסטנדרטים האמריקאים,
כבעלי פיגור שכלי. כתוצאה מכך, הפער הממוצע באינטליגנציה בין האוכלוסיות צפוי
להתרחב. דור חדש זה לא יהיה מסוגל, ברובו, לשום עבודה מורכבת יותר מעבודת כפיים.
איצקוף כותב שהחברה האמריקאית כמעט ואין לה צורך באנשים כאלה. יתרה מכך, רבים מהם
אינם מוכנים או מסוגלים לעבוד אפילו בעבודות הצנועות ביותר שהם יכולים לבצע.
התוצאה הבלתי נמנעת היא פשיעה, עצלות והתרבות פרועה נוספת.
איצקוף מצביע על כך שמדיניות הרווחה תרמה תרומה מכרעת לאסון הזה.
אנשים אחראיים ומשלמי מסים מממנים את יצירתו של צבא שלם של טפילים. הבטחת תמיכה
ממשלתית לילודה חסרת אחריות הסירה את כל הרסנים האחרונים אפילו מהזוגות הפחות
מתאימים. כך, תכניות חברתיות שנועדו לכאורה לצמצם אי-שוויון כלכלי, יצרו בסופו של
דבר אי-שוויון גנטי קשה ובלתי הפיך - מסוכן בהרבה.
זאת הסיבה לטענתו שכל מדדי ההידרדרות עלו בחדות בדיוק כאשר הגיעו
לבגרות הגלים הראשונים של "דור הרווחה". כפי שמציין איצקוף, בין 1960
ל-1990 שיעור מקרי הרצח הוכפל, שיעורי האונס הוכפלו פי ארבע ושיעור מקרי השוד זינק
פי חמישה. באותה תקופה, הסיכוי של אמריקאי להיות קורבן של תקיפה חמורה עלה ב-700%.
זה רק טעימה מהגיהינום הדיסגני (הידרדרות גנטית) שמבטיח לנו איצקוף אם המדיניות לא
תשתנה.
כמובן שהתופעה לא משפיעה רק על קבוצה גזעית כזאת או אחרת. ההשפעה
הדיסגנית של הפערים בילודה נכונה עבור כולם. ההידרדרות בציוני הפסיכומטרי השנתיים
הפכה כבר לתופעה מוכרת. בין 1967 ל-1982 הציונים ירדו בכמות השקולה לכ-1.25 שנות
לימוד - ירידה חסרת תקדים.
רבים מניחים שהסיבה העיקרית היא עלייה במספר הנבחנים בקרב
המיעוטים, אך אין זה הסבר מספק. הציונים הגבוהים ביותר - אלה שמשקפים את ביצועיהם
של החכמים ביותר - ירדו אפילו מהר יותר מהממוצע. ב-1962, 19,099 תלמידים קיבלו
ציון מעל 700 בחלק המילולי; עשרים שנה לאחר מכן, למרות ש-50,000 נבחנים נוספים
ניגשו לבחינה, רק 9,392 הגיעו לציון זה - ירידה של יותר ממחצית.
באותה התקופה, הציונים הגבוהים בחלק המתמטי ירדו מ-40,644 ל-32,469
- ירידה מתונה יותר. אצל הלבנים הירידה הייתה חדה בהרבה, אך היא הוסוותה על ידי
עלייה במספר המזרח-אסיאתיים בעלי הציונים הגבוהים.
האמריקאים מופיעים פחות ופחות טוב בהשוואות בינלאומיות. במחקר
המתמטיקה הבינלאומי השני (1982), דורגה ארה"ב אחרונה מבין המדינות המפותחות.
באופן מדהים, תלמיד תיכון יפני ממוצע מצליח ברמת מתמטיקה השקולה ל-95% העליונים של
האמריקאים.
איצקוף מדווח גם על תחרות מתמטיקה בינלאומית שבה תלמידים קוריאנים
הביסו את האמריקאים. באופן אירוני, שני שלישים מהאמריקאים חשבו שהם טובים
במתמטיקה, לעומת פחות מרבע מהקוריאנים.
הביצועים הגרועים בבתי הספר גוררים השלכות כלכליות כבדות משקל.
איצקוף כותב כי כאשר חברה יפנית אחת הקימה מפעל בארה"ב, היא נאלצה להעסיק
סטודנטים לתואר שני כדי לבצע חישובים סטטיסטיים לבקרת איכות - משימה שביפן מבצעים
אותה בוגרי תיכון. ב-1992 דיווח נשיא חברת הטלפונים Pacific
Telesis כי רק 40% מבוגרי
התיכון שהגישו מועמדות לעבודות התחלתיות עברו את מבחן הקבלה, שהיה ברמת כיתה ז'.
משרד החינוך האמריקאי קובע כי 47% מהמבוגרים האמריקאים הם בקושי
בעלי אוריינות, אף על פי שרובם טוענים שהם קוראים וכותבים "טוב" או
"טוב מאוד".
כל זאת במקביל לכך שארה"ב אינה חוסכת בהוצאות על חינוך - היא
מוציאה 7.5% מהתמ"ג עליו (בעת כתיבת הספר ב-1994). קוריאה מוציאה 4.5%
וטייוואן 3.6%, אחוזים קטנים יותר של תמ"ג קטן בהרבה (במונחים מוחלטים
ולנפש), אך התוצאות של המזרח-אסיאתיים טובות בהרבה. ביפן, מורה ממוצע למתמטיקה
בתיכון מלמד 40–43 תלמידים בכיתה, בעוד שבארה"ב המורה מלמד 20-26 תלמידים.
איצקוף מציין כי חלק ניכר מהבעיה בארה"ב נובע מהגיוון הגזעי.
מכיוון שהבירוקרטיה החינוכית מסרבת להכיר בהבדלים, מושקעים סכומי עתק בניסיון
להעלות את רמתם של תלמידים חלשים (רבים מהם "מוצרי רווחה") לרמה שאינם
מסוגלים להגיע אליה. כתוצאה מכך, כמעט ולא נשארים משאבים לתוכניות מצטיינים,
תכניות שמכילות מעט מאוד שחורים והיספנים ולכן מוקעות כ"גזעניות" ממילא.
ברחבי ארה"ב מנסים מחוזות חינוך רבים לצמצם את הפער הגזעי
בהישגים. הדרך היחידה לעשות זאת היא להוריד את הרמה הכללית עד כדי כך שכל הילדים
יהיו בורים באותה מידה. המצטיינים הם אלה שסובלים כאשר מורידים את הסטנדרטים כדי
שהאחרים יוכלו לעמוד בהם. לכן, הירידה בביצועים אינה תמיד משקפת ירידה ביכולות
הפוטנציאליות.
חלק מהספר מוקדש לספקולציות על הסיבות לכך שהאינטליגנטים מולידים
כל כך מעט ילדים. איצקוף מציין כי לאורך ההיסטוריה, בתקופות של שפע והתנונות, נשים
ממעמד גבוה לעיתים קרובות הפסיקו ללדת כדי שיוכלו להתפנות לתענוגות. עוד ביוון
העתיקה וברומא היו אנשים נבונים שהתריעו על ההתרככות והעקרות של צאצאי המשפחות
המייסדות. כפי שהתלונן הסטיריקן הרומי יובנאליס: הפאר אכזרי יותר ממלחמה.
בזמננו, הפמיניזם פגע קשות בפריון של האינטליגנטים. חלק מהנשים
החכמות ביותר בוחרות בקריירה במקום במשפחה. איצקוף מצטט מחקר מ-1986 שלפיו השכר
הממוצע של נשים בכירות היה 117,000 דולר (ללא אופציות למניות), ו-54% מהן - כנראה
כבר בשנות השלושים או הארבעים לחייהן - לא היו להן ילדים כלל.
"איבדנו את ילדיהן של כמעט שתי דורות של נשים
משכילות ומשוחררות", הוא כותב. "ההשפעה דומה כמעט לאפקט של רצח
עם". לדעתו, הן "צעקו 'לא' קולקטיבי לעתיד החברה שלהן". זוגות
אינטליגנטים ומשכילים שאינם מולידים ילדים הם, בעיניו, "טפילים" - הם
נהנו מהציוויליזציה שנבנתה במשך מאות דורות, אך מסרבים לתרום את הגנים שלהם להמשכה.
גם נשים שכן יולדות מושפעות לעיתים קרובות מתעמולה פמיניסטית
ומחפשות קריירה מיותרת. ב-1960, פחות מ-20% מהנשים עם ילדים מתחת לגיל שש עבדו.
ב-1992 המספר עלה ל-60%. נשים עובדות יולדות בדרך כלל פחות ילדים והילדים שכן
נולדים מקבלים פחות התייחסות.
איצקוף סבור גם כי כל חברה שמסרבת לגנות הומוסקסואליות, דוחפת חלק
מהגברים ל"סוף דרך רבייתי". רק כמחצית מהתאומים הזהים של הומוסקסואלים
הם בעצמם הומוסקסואלים, מה שמעיד על גורם גנטי חזק אך לא מוחלט. אם לסביבה ולתרבות
יש בכלל השפעה כלשהי על הנטייה המינית, אז חברה שלא מקדמת במרץ את המשפחה המסורתית
תאבד את ילדיהם של גברים ש"נודדים" להומוסקסואליות ללא צורך.
כפי שהליברליזם טוען שאין חשיבות למי שמוליד ילדים, כך הוא גם טוען
שהמשפחה הגרעינית המסורתית היא רק אחת מתוך אפשרויות רבות ושוות ערך. כל מבוגר,
בין אם רווק או נשוי, הטרוסקסואלי או הומוסקסואלי, חכם או טיפש, עובד או מקבל קצבה
- יכול להיות הורה ראוי. תפיסה זו מובילה לטענת איצקוף לא רק לרעיונות מופרכים כמו
אימוץ ילדים על ידי זוגות לסביות או אימהות של בעלי פיגור שכלי, אלא, ובעיקר,
להיעלמות ההדרגתית של הנישואין.
ב-1950, 1.7% מהילדים האמריקנים ו-16.8% מהילדים השחורים נולדו
מחוץ לנישואין. עד 1989 המספרים עלו ל-16% ול-66%. הילודה מחוץ לנישואין תמיד
הייתה נפוצה יותר בקרב השכבות הנמוכות, והיעלמות הסטיגמה והעוני הקיצוני שהיו
קשורים בעבר ל"ממזרות" גרמה למספר שיא של ילדים שהם גם פחות
אינטליגנטיים וגם חסרי תמיכה אבהית - מתכון בטוח לפשיעה וחוסר יציבות.
איצקוף מציין שארה"ב עלולה להגיע לאסון מבלי שהדבר ייראה כך.
היא יכולה "לשוט" על הישגי הדורות הקודמים, ואז להתרסק באופן פתאומי.
ב-1989, בעיר ניו יורק עם 7 מיליון תושבים, רק כ-800,000 היו מועסקים. כל עובד תמך
בכמעט תשעה אנשים. כל עוד המגמות הנוכחיות נמשכות, זאת היא רק שאלה של זמן עד
שהמשקל של הלא-פרודוקטיביים ימעך את כולם.
גם מעמדה של ארה"ב כ"מעצמת-על" עלול להיות שבירה.
מבצע "סופת מדבר" נגד עיראק לא היה אפשרי ללא תרומות של 50-60 מיליארד
דולר ממדינות זרות למה שהיה למעשה, צבא שכיר.
ההגירה לארה"ב, משום שאינה סלקטיבית, מחמירה את הבעיות
הקיימות ויוצרת חדשות. בסיבוב אחרון של מועמדויות לעבודות נהגי מוניות בניו יורק,
70% מהמועמדים היו מהגרים חדשים שכמעט לא דיברו אנגלית. 90% מהמהגרים הנוכחיים הם
מקבוצות מיעוטים, ורק מעטים מתקבלים בגלל כישורים מיוחדים. "עלינו לעצור את
הפלישה הגנטית הלא מוזמנת הזו מהדרום", כותב איצקוף. באי-עשייה זו,
ארה"ב "בחרה להצטרף לעולם השלישי".
האם מנהיגי המדינה אינם מודעים למה שהם עושים? איצקוף סבור שלא.
"הראיות ברורות זה מכבר", הוא כותב. "פשוט, בכל תחומי ההנהגה שוררת
פחדנות". איש אינו מעז לאתגר את הדוגמה שלפיה לתורשה אין כל קשר להתנהגות
האדם. איצקוף חושד גם שרבים מה"מנהיגים" מקדמים ביודעין מדיניות הרסנית,
כי הם יודעים שהתנגדות תיענש. הם דואגים יותר לקריירה ולזכויות היתר שלהם מאשר
לעתיד האומה.
חשוב לציין כי אף שפרופ' איצקוף מזכיר הבדלים גזעיים באינטליגנציה,
הוא עדיין מתייחס בכתיבתו לכל הגזעים כשווים בכל שאר ההיבטים. הוא תומך אומנם
בהפחתה ניכרת וסלקטיבית של ההגירה, אך עדיין כותב כי "אין ספק שהמכסות המעטות
של מהגרים חוקיים ... צריכות להיבחר מכל הקבוצות הגזעיות והאתניות". זוהי
עמדה שמרנית למדי עבור אדם שנראה כי מנסה לערער על הנחות יסוד. יש לו הערכה מסוימת
להומוגניות של יפן או שוודיה (שוב חשוב להזכיר כי הספר נכתב ב-1994), אך הוא אומר
בעצם שאין זאת בעיה שהלבנים יכולים להיות מוחלפים לחלוטין - ובלבד שהבאים החדשים
יהיו בעלי אינטליגנציה גבוהה. כמו כן,
בנוסף, הוא הוא לקפוץ בכתיבתו מנושא לנושא בצורה פחות קוהרנטית ויש
לו נטייה להצהרות רחבות ללא גיבוי מספק לטענותיו.
בנוסף לכתיבתו שלו, הוא ערך גם סדרת ספרים בשם "אבולוציה
אנושית, התנהגות ואינטליגנציה". הסדרה כוללת כותרים כגון "מין וחברה וגנים, מוחות ופוליטיקה: בחירה עצמית וחיי חברה". ספר נוסף הוא " אנשים שישכונו לבד" - ניתוח של היהדות
כאסטרטגיה אבולוציונית קבוצתית, שמנסה להסביר כיצד היא מוצאת עצמה בסכסוך עם
קבוצות אחרות.
[1] Seymour Itzkoff, The Decline of
Intelligence in America, Praeger, 1994.
