אדוארד גיבון - שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית

אדוארד גיבון - שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית

אדוארד גיבון (1737-1794), ההיסטוריון הבריטי הגדול, נחשב לאחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר בתקופת ההשכלה. יצירתו המונומנטלית "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" (1776-1789) מייצגת שיא של היסטוריוגרפיה מודרנית. הספר, שמתפרש על פני שישה כרכים ומעל 3,000 עמודים, משלב עומק מחקרי, סגנון ספרותי מרהיב, אירוניה חדה וביקורת פילוסופית. גיבון לא רק תיעד את שקיעתה של האימפריה הרומית על פני 1,500 שנה, אלא גם הציג ניתוח מקיף של כוחות חברתיים, דתיים ופוליטיים שמעצבים היסטוריה. חשיבותו טמונה ביכולתו ליצור מטא-נרטיב שמדבר אל דורות רבים, תוך שימוש במקורות ראשוניים ובגישה "פילוסופית", דהיינו הסברת מאורעות באמצעות טבע האדם והחוקים הטבעיים.

גיבון נולד בפאטני, אנגליה, ב-8 במאי 1737, והיה השורד היחיד מבין שבעה אחים שכן חמשת אחיו ואחותו מתו כולם בינקותם. ילדותו החולנית והבודדה עיצבה אותו כקורא נלהב ועיצבה את עולמו הפנימי ואת יכולתו להתעמק במחקר עצמאי לאורך שנים. לימודיו באוקספורד הובילו אותו להתנסות קצרה בקתוליות בגיל 16, אך הוא שב במהרה לפרוטסטנטיות תחת לחץ אדיר ואיומי נישול של אביו והשפעתו של הכומר הקלוויניסטי דניאל פביליארד ב-לוזאן. חוויה זו חיסנה אותו מפני "התלהבות" דתית קיצונית והעניקה לו מרחב ביקורתי כלפי דתות מאורגנות.

לוזאן הייתה מכוננת עבור גיבון משתי סיבות נוספות: שם הוא רכש שליטה מוחלטת בשפה הצרפתית, ששימשה אותו בכתיבתו המוקדמת, ושם גם פגש את אהבתו היחידה, סוזן קורשוד (לימים אשתו של שר האוצר הצרפתי ז'אק נקר). אך אביו שוב התנגד ואיים, ואדוארד נאלץ לעזוב, החלטה שהותירה אותו רווק לאורך כל חייו, מה שהבטיח את מסירותו הטוטאלית והבלעדית למפעל חייו ההיסטורי.

בשנת 1764, בעת ביקור ברומא, חווה גיבון את הרגע המכונן ביותר בחייו: "כשישבתי מהרהר בין חורבות הקפיטול, בעוד נזירים שרו תפילות ערב בבזיליקת פטרוס הקדוש, עלתה במוחי המחשבה לכתוב את שקיעתה ונפילתה של העיר". השילוב בין הרומנטיקה של החורבות לבין החשיבה הרציונלית של ההשכלה יצר את הבסיס ליצירתו. גיבון, בהשפעת דייוויד יום - המנטור הרוחני והמודל ההיסטוריוגרפי המרכזי שלו - ראה בהיסטוריון "פילוסוף" שחוקר את טבע האדם: תשוקותיו, טעויותיו והישגיו כחלק מהעולם הטבעי.

מתודולוגיית "ההיסטוריה הפילוסופית" שאימץ גיבון הושפעה ישירות מכתביו של יום, ובמיוחד מחיבוריו על הטבע האנושי וההיסטוריה הטבעית של הדת. בניגוד לכרוניקה פשוטה, היסטוריה פילוסופית מנסה להסביר את פעולות העבר על בסיס תיאוריה קבועה של טבע האדם, הנתפס כחלק מהעולם הטבעי הכפוף לחוקים קבועים. אילוצים מתודולוגיים נטורליסטיים אלה הציבו את גיבון במסלול התנגשות ישיר עם תפיסות דתיות על-טבעיות של ההיסטוריה. גיבון לא הסתפק בתיעוד יבש; הוא בנה את פסקאותיו בצורה ארכיטקטונית ומאוזנת, לעיתים קרובות מתוך שימוש באירוניה מעודנת והומור שחור. דוגמה מובהקת לכך היא תיאורו את השבטים הקניבליים בצפון בריטניה (האטקוטי) בתקופת הקיסר ולנטיניאנוס, אשר בחרו בקפידה את החלקים הבשרניים ביותר של קורבנותיהם. גיבון העיר על כך באירוניה, כי העובדה שבאותו חבל ארץ שבו שגשגה השכלה מודרנית בזמנו (כמו בגלזגו) חיו בעבר קניבלים, מעוררת את התקווה המשעשעת שניו זילנד עשויה להצמיח בעתיד את ה"דייוויד יום של חצי הכדור הדרומי".

דייוויד יום, שהיה מבוגר מגיבון ב-26 שנים, הספיק לקרוא את הכרך הראשון של היצירה לפני מותו בשנת 1776, ושלח לגיבון מכתב ברכה נלהב שבו שיבח את כבוד הסגנון, עומק החומר והיקף הלמידה. שבח זה, כפי שהצהיר גיבון בגאווה, פיצה אותו על עמל של עשר שנים. היה זה יום שדחק בגיבון בשלבי כתיבתו המוקדמים לחדול מלכתוב בצרפתית ולעבור לאנגלית ולמנוע מסגנונו להפוך לציורי מדי עבור כתיבה היסטורית.

"שקיעה ונפילה" אינה ספר היסטוריה רגיל אלא יצירה סינתטית. גיבון מתחיל בתיאור תור הזהב של האימפריה תחת הקיסרים האנטונינים (מאה 2 לספירה), תקופה של שלום, שגשוג וסובלנות דתית. הוא ממשיך דרך המשברים הצבאיים, הכלכליים והדתיים, חלוקת האימפריה, עליית הנצרות, הפלישות הברבריות, האימפריה הרומית המזרחית ועד נפילת קונסטנטינופול ב-1453.

החשיבות של גיבון טמונה בכמה חידושים:

- שימוש במקורות ראשוניים: הוא הסתמך על כתבי היסטוריונים עתיקים, מסמכים כנסייתיים ומקורות ערביים, תוך ביקורת שיטתית.

- סגנון ספרותי: הפרוזה שלו ארכיטקטונית, עשירה באירוניה ובאפיגרמות חדות, מה שהופך את הקריאה לחוויה אינטלקטואלית מרתקת. וינסטון צ'רצ'יל הודה שהושפע ממנו רבות.

- גישה פילוסופית: גיבון הסביר היסטוריה דרך "סיבות משניות" - גורמים אנושיים כמו תשוקות, מוסדות ודת - ולא דרך התערבות אלוהית.

- היקף גיאוגרפי: הוא כיסה שלוש יבשות, לידת שתי דתות עולמיות והשפעתן על הציוויליזציה המערבית.

"ההשפעה הגיבוניסטית" על צ'רצ'יל ניכרה לא רק בסגנונו הרטורי והאדריכלי, אלא גם באופן שבו תפס את ההיסטוריה המודרנית כהמשך של המאבקים האימפריאליים הגדולים. אך בעוד שצ'רצ'יל השתמש ברטוריקה מפוארת כדי לחזות לאימפריה הבריטית קיום של אלף שנים, המציאות הגיבוניסטית הראתה כי כניסתה של ארצות הברית למערכה (תחת רוזוולט) סימנה דווקא את קצה של אותה אימפריה, כחלק מתהליך קבוע של חילופי משמרות גלובליים.

"שקיעה ונפילה" הפך לאבן דרך. הוא עורר מחלוקות, במיוחד בפרקים XV-XVI על הנצרות ובאופן שבו השלטון הרומי התייחס אליה, אך גם זכה לשבחים על עומקו. גיבון הראה כיצד שגשוג ארוך טווח יכול להוביל להתנוונות - "רעל איטי וסודי" שמשטח את הרוח האנושית. בפרקים אלו יישם גיבון את המבחן הספקני של דייוויד יום בנוגע לאמינותן של עדויות על נסים, וציין כי צליבתו של ישוע, שהיה אמור לעורר את פליאתו של המין האנושי, עבר ללא שום אזכור מצד חוקרי הטבע הגדולים של התקופה, כמו סנקה ופליניוס הזקן, שתיעדו בקפדנות כל ליקוי חמה, מטאור או רעידת אדמה בזמנם. שתיקה זו של המקורות הפגאניים שימשה את גיבון כדי להטיל ספק היסטורי עמוק בתשתית האפיסטמולוגית של הנסים.

גיבון ראה בדת גורם מרכזי בהיסטוריה, אך גישתו הייתה ביקורתית. הוא הבחין בין "היסטוריון פילוסוף" לבין "תיאולוג" - הראשון חושף את "התערובת הבלתי נמנעת של טעות ושחיתות" שהדת סופגת עלי אדמות, בעוד השני מתאר אותה כ"יורדת מהשמיים בטוהרה".

בפרקים על הנצרות הוא הדגיש כיצד היא תרמה לשקיעה על ידי הפניית האנרגיה הרוחנית מהאימפריה אל "עיר האלוהים", פיצול פנימי והחלשת הרוח הצבאית. עם זאת, גיבון לא היה אתאיסט קיצוני; הוא העריך אלמנטים של מוסר נוצרי אך ביקר את ההתלהבות והחוסר סובלנות הדתית.

בפרק XVI הרחיב גיבון את הניתוח הנטורליסטי והציג פרדוקס נוסף: כיצד קרה שהאימפריה הרומית, שהצטיינה בסובלנות דתית מוחלטת כלפי אלפי פולחנים פוליתאיסטיים, בחרה לרדוף דווקא את הנוצרים? הוא הסביר זאת בכך שהפגאניזם הרומי ראה בכל הדתות אמתיות באותה מידה עבור העם, שקריות באותה מידה עבור הפילוסוף, ושימושיות באותה מידה עבור הממשל. בעוד שהיהודים זכו למידה מסוימת של סובלנות משום שהיו "אומה" בעלת חוקי אבות קבועים, הנוצרים נתפסו כ"כת" רדיקלית וחתרנית, שפרקה את קשרי המנהג והחינוך, ובזה לאלוהי משפחותיהם ומולדתם.

הקנאות המונואיסטית הנוצרית ראתה באלי רומא שדים ורוחות רעות, והאיצה מאבק פוליטי פנימי שפגע בלכידות האזרחית. גיבון החמיר עם ההיסטוריונים הכנסייתיים והאשים אותם בהסתרת פגמיהם של הקדושים ובזיוף ההיסטוריה לצרכים דידקטיים. החיבור ששרטט בין "דת וברבריות" הראה כיצד הכנסייה, עם קריסת המערב, העדיפה לכרות בריתות עם הפולשים הברברים (כמו אלאריק הגותי שחס על הכנסיות בעת ביזת רומא בשנת 410) כדי להבטיח את הישרדותה המוסדית שלה, על חשבון המדינה הרומית. בשל תובנות אלו, עוד לפני השלמת היצירה, נכלל חיבורו של גיבון בשנת 1783 ברשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית (Index Librorum Prohibitorum) ותומאס באודלר אף טרח לפרסם מהדורה "מטוהרת" שלו כדי להגן על צעירים מפני השפעותיו האנטי-דתיות.

אחד ההיבטים המעניינים והרלוונטיים ביותר ביצירתו של גיבון הוא טיפולו באסלאם, בעיקר בפרק L ואילך (כרכים 5-6). גיבון ראה בעליית האסלאם באמצע המאה ה-7 את "אחת המהפכות הזכורות ביותר שהטביעו חותם חדש ונצחי על אומות העולם". הוא תיאר את מוחמד כדמות מורכבת - גאון ערבי ששילב כריזמה, כוח שכנוע וחרב.

גיבון ביקר בחריפות היבטים מרכזיים באסלאם:

- התלהבות דתית ואלימות: הוא ראה בהפצת האסלאם "בחרב ביד אחת ובקוראן ביד השנייה" דוגמה קלאסית להתלהבות ("enthusiasm") שגיבון, בהשפעת יום, ראה כסכנה. מוחמד לא הסתפק בתפקיד "נביא" רוחני טהור כמצופה מנביאים, "הפר את תביעות הנביא" ("pretensions of the prophet") והשתמש בהתגלות כדי לאחד שבטים ערביים תחת דגל דתי-פוליטי. גיבון הדגיש כיצד האסלאם, בניגוד לפוליתאיזם הרומי הסובלני, דרש כניעה מוחלטת והפיץ את דתו בכוח.

- דוקטרינות וגן עדן: הוא תיאר את גן העדן המוסלמי כ"גן עדן גופני" ("carnal paradise") שמבטיח הנאות גופניות, מה שמשקף התאמה לתרבות ערבית מדברית אך נופל מסטנדרטים רציונליים. "הגוף האנושי מוקם מחדש כדי להשלים את אושרו של בעל החיים הכפול, האדם המושלם". "בעל החיים הכפול" הוא אדם שיש בו שני טבעיים/חלקים: החלק החייתי-גופני - הנאות גופניות, מיניות, אוכל, שתייה, תענוגות - והחלק החלק האינטלקטואלי-רוחני. גיבון טען למעשה שבגן העדן האסלאמי, בניגוד לתפיסות אסקטיות (שמדגישות את הנשמה בלבד), הגוף והנשמה מתאחדים באופן מושלם כדי לתת לאדם אושר שלם, גם גופני וגם רוחני. הוא רואה באסלאם דת שמתאימה היטב לטבע האנושי החושני, בניגוד לנצרות שדורשת דיכוי של החלק הגופני.

- השפעה על האימפריה הרומית המזרחית: גיבון טען שהאסלאם ניצל את החולשה הפנימית של המזרח הרומי - זרמים נוצריים (נסטוריאנים, מונופיזיטים), מלחמות עם פרס והתנוונות. "בזמן שהמדינה הייתה מותשת ממלחמה פרסית והכנסייה הייתה מוסחת על ידי זרמים, מוחמד הקים את כסאו על חורבות הנצרות ורומא".

חוסר סובלנות הדתית והתפשטות טריטוריאלית: הוא ביקר את הג'יהאד כמנגנון הרחבה טריטוריאלית, את היחס ל"כופרים" ואת הדיכוי של חופש מחשבה. גיבון השווה זאת לבעיות דומות בנצרות אך הדגיש את האופי המיליטנטי הייחודי של האסלאם המוקדם.

עם זאת, גיבון, כהיסטוריון הוגן, הכיר גם בהישגים: סובלנות יחסית כלפי "אנשי הספר" (יהודים ונוצרים) בתקופות מסוימות ויכולת לאחד שבטים מפוזרים. אך הביקורת השלטת היא על כך שהאסלאם, כמו נצרות קיצונית, קיפח את החופש האינטלקטואלי והוביל להתנוונות ארוכת טווח באזורים שכבש.

בפרקים על מסעות הצלב, גיבון ביקר את שני הצדדים אך הדגיש כיצד האסלאם שמר על "מנהגים פרימיטיביים" והשתמש בכוח צבאי כדי לשמור על שליטה. ניתוח זה רלוונטי במיוחד כיום, כאשר אנו עדים להתחדשות כוחות אסלאמיסטיים. גיבון מלמד אותנו לראות דת ככוח היסטורי שיש לבחון בשיקול דעת, ללא אשליות רומנטיות.

חרף ביקורתו על הנצרות, גיבון היה שמרן בהשקפתו הפוליטית. הוא התנגד למהפכה הצרפתית, ראה בה רדיקליזם מטאפיזי, והעריץ את אדמונד ברק. הוא העדיף סדר, חירות רציונלית ו"אמצע הדרך" על פני התלהבות מהפכנית או דתית. "חירות הפכה לאם המאושרת של טעם ומדע", כתב, בהתייחסו לרוח חופשית שמאפשרת יצירה.

גיבון ראה במהפכנים הצרפתים (היעקובינים) את יורשיהם הרוחניים של הנוצרים הקנאים המוקדמים, בכך שהם מונעים על ידי דת מטאפיזית חדשה של דמוקרטיה ושוויון, המנותקת מהניסיון ההיסטורי. במכתביו ללורד שפילד משנת 1789 ו-1791, הוא הגדיר את הרדיקליזם הצרפתי כ"מחלה צרפתית" ושיבח את ספרו של אדמונד ברק כטרקטט מצוין נגדה, תוך שהוא מציין כי הוא מוכן לסלוח לברק אפילו על האמונות הטפלות שלו למען הגנת הסדר והחירות. הוא תיאר את מנהיגי האספה הלאומית בפריז כקבוצה של חולמים חזיוניים פראיים, שדיוניהם על זכויות פרימיטיביות ושוויון יובילו בסופו של דבר לחלוקה אלימה של קרקעות וכספים. השמרנות של גיבון, בדומה לזו של יום, שילבה פילוסופיה ספקנית ומהפכנית מבחינה תיאורטית עם אידיאולוגיה פוליטית ממסדית ויציבה. הוא דחה בבוז את האתאיזם של בני זמנו הצרפתים וטען שהם מטיפים לאתאיזם בקנאות ומדברים על פילוסופיה ברודנות קפריזית, בעודם לועגים לספקנות המתונה של יום.

גיבון הזהיר מפני "שוויון" שמוביל להתדרדרות: תקופות שלום ושגשוג ארוכות משטחות את הרוח, מכבות את "אש הגאונות" ומכינות את הקרקע לפלישות "ברבריות". ניתוח זה מהדהד בימינו - הגירה המונית, שחיקת זהות תרבותית והתפשטות אידיאולוגיות קיצוניות.

גיבון הניח את היסודות להיסטוריוגרפיה מודרנית. הוא השפיע על הוגים, סופרים ומדינאים. למרות ביקורות מאוחרות על אי-דיוקים מסוימים (שנובעים ממגבלות המקורות של זמנו), יצירתו נותרה קלאסיקה בשל הסגנון, העומק והרלוונטיות. היא מזכירה לנו ששקיעה אינה גורל בלתי נמנע, אלא תוצאה של בחירות אנושיות - חולשה פנימית, אובדן חירות מחשבתית והתמכרות להתלהבות.

גיבון הציע ניתוח מרתק של בעיית הירושה הפוליטית והתערערות החוסן הצבאי של רומא מול האיומים החיצוניים. הוא תיאר כיצד הפולשים הגותים, שנמלטו מאימת ההונים במאה הרביעית, חצו את הדנובה כפליטים מורעבים וחסרי כל. הרומאים קיבלו אותם מתוך תחושת עליונות וסיפקו להם מזון ותנאי רווחה, אך שכחו כי בכך הם מכניסים אל לב האימפריה המוני אויבים פוטנציאליים. כאשר הגותים הבינו שרומא פועלת מתוך חולשה, הם חדלו להסתפק במזון ותבעו אדמות וזהב. תהליך היחלשות זה הגיע לשיאו בקרב אדריאנופוליס (378 לספירה), שבו הושמד הצבא הרומי על ידי פרשים גותים. קרב זה שבר את תדמיתה של רומא ככוח צבאי כל-יכול בלתי מנוצח, בדומה למפלות המודרניות של נפוליאון ברוסיה ב-1812 או של הוורמאכט בסטלינגרד.

לקראת סוף ימיו, תהה גיבון אם המערב עלול לחוות שקיעה ונפילה שנייה. בזמנו, הוא העריך כי הדבר אינו סביר בזכות חלוקתה של אירופה למדינות רבות המאזנות זו את זו, ובזכות פיתוחם של כלי נשק מודרניים. הוא האמין כי פיצולה הפוליטי של אירופה מהווה יתרון, שכן אדם הנרדף במדינה אחת יכול למצוא מקלט באחרת - בניגוד לאוניברסליזם של האימפריה הרומית שלא הותיר מקום מסתור. תובנה זו מהדהדת באופן אירוני מול מבני כוח ריכוזיים מודרניים במערב כגון האיחוד האירופי, המייצרים לעיתים סטגנציה מנהלתית ומנטרלים יוזמה אישית, בדיוק כמו ברומא המאוחרת. גיבון מותיר אותנו עם תפיסת עולם שלווה המלמדת כי האנושות כבר חוותה משברים קטסטרופליים, ירדה לתהומות, אך תמיד ידעה לשרוד ולמצוא את דרך המלך של התבונה והאיזון.

בישראל ובמערב של המאה ה-21, קריאת גיבון חיונית. היא מציעה פרספקטיבה ארוכת טווח על אתגרים כמו קונפליקטים דתיים, שקיעת אימפריות והצורך בשמירה על חירות רציונלית. גיבון מלמד אותנו להיות היסטוריונים פילוסופים: לבחון את העבר ללא אשליות, להעריך הישגים ולהזהיר מפני סכנות.

אדוארד גיבון הוא דוגמה מופתית לגאונות הומניסטית. "שקיעה ונפילה" אינה רק כרוניקה של נפילה, אלא חגיגה של התבונה האנושית שמנסה להבין את עצמה. בביקורתו על האסלאם - כדת ששילבה כוח פוליטי, התלהבות דתית ודרישות אוניברסליות - הוא סיפק כלים אנליטיים רבי עוצמה להבנת דינמיקות עכשוויות. גיבון נשאר רלוונטי כי הוא האמין בחופש המחשבה כערך עליון. קריאתו מעשירה, מאתגרת ומעוררת תקווה: גם בתקופות שקיעה, הרוח האנושית יכולה להתחדש.

גיבון, כפי שהציג עצמו, היה "היסטוריון פילוסוף" שראה בהיסטוריה מראה לאנושות. יצירתו ממשיכה להאיר את דרכנו.

תרגום הכרך הראשון לעברית:

אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, תרגום: אריה ענבי, הוצאת ספרי זהב, תל אביב, 1955.