הומרוס: התנ"ך האירופי המקורי
הומרוס: התנ"ך האירופי המקורי.
הומרוס עומד בראשם של אותם יוצרים
נדירים שאינם רק מספרי סיפורים, אלא מעצבי תודעה ומעמדו במסורת המערבית חורג בהרבה
מזה של משורר קדום. בעבור ההוגים האיכותיים של זמננו, הומרוס אינו רק משורר מן
העבר אלא המקור המכונן של התמות המכריעות במחשבה האירופית. עבור רבים הוא מהווה את
"התנ"ך האירופי", התשתית העמוקה שעליה נבנו התשתיות המכריעות של
המחשבה האירופית, הן בתחום הפעולה והן בתחום הידע.
הפילוסוף ואיש הלימודים הקלאסיים
הצרפתי פרנסואה ז'וליאן מאוניברסיטת פריז לשעבר, אחד המוחות החריפים של זמננו,
כונה בבית הספר יחד עם חבריו "ההומריסטים". הוא סיפר כי בחיפוש אחר
הקטגוריות המכריעות של המחשבה האירופית (קטגוריות של "פעולה" כמו גם
קטגוריות של "ידע"), עלינו לפנות להומרוס ו-הסיודוס הרבה יותר מאשר
לאפלטון. ז'וליאן ביצע השוואה בין-תרבותית מעמיקה בין המחשבה האירופית לזו של סין,
שהתפתחה באופן אוטונומי, כדי לחשוף את טבעה האותנטי של המסורת המערבית המבוססת על
האפוס ההומרי. הוא טען שאם תאחדו את האיליאדה והאודיסאה, תקבלו את קווי המתאר
היסודיים של הפילוסופיה היוונית.[1]
אכן, בעוד שמקובל לעתים לראות
באפלטון את ראשית הפילוסופיה, הבנה יסודית של מושגים כמו פעולה, גבורה, ידיעה
וזהות מחייבת חזרה אל הומרוס ואל הסיודוס, שכן באיחודן של ה"איליאדה"
וה"אודיסאה" מצויים כאמור קווי המתאר הראשונים של החשיבה היוונית. גם
אפלטון עצמו כינה את הומרוס כ"מורה של יוון" ובכך העניק ביטוי ברור
למעמדו המכונן, מעמד שהפך אותו בפועל למורה של התרבות המערבית כולה. לקדמונים לא
היה ספק במציאותו של המשורר הדגול ובכך שהוא האב של שתי היצירות גם יחד, זאת חרף
העובדה כי לא היה כנראה המחבר המקורי שלהן.
הדיון האקדמי סביב זהותו ההיסטורית
של הומרוס הוא מורכב ואינו פשוט שכן אין מידע מספק אודות חייו. עובדה וודאיות הרבה
יותר היא מה היוונים הקלאסיים עצמם אשר חיו מאות שנים לאחר חייו חשבו עליו והאופן
האפי האלוהי שבו הם ראו אותו. הם מעולם לא פקפקו בסמכותו בתור המשורר הגדול של
האיליאדה והאודיסאה.
הומרוס במידה רבה גם המורה שלנו שכן
יצירתו שרדה כשלושת אלפים שנה. היא שרדה מלחמות, ונדליזם, תאונות, אסונות,
צנזורות, ההרס התרבותי של הג'יהאד ואפילו בּוּרוּת. כל כך מעט עבודות שרדו ועדיין
את האיליאדה והאודיסאה אנו זוכים לקרוא במלואן. לצד התנ"ך, אלו מן היצירות
המוכרות לנו ממספר המקורות הגדול ביותר ומתועדות ביותר מבחינת ריבוי המקורות
ששרדו, עובדה המעידה על ההערצה העצומה שליוותה את עבודתו של המשורר הדגול לאורך כל
התקופות ועל מעמדן יוצא הדופן של היצירות. השירה הועברה תחילה לאורך הדורות בעל
פה, לכל הפחות מהמאה ה-8 לפנה"ס. 200 שנים מאוחר יותר, שלושה מדינאים
אתונאים, בעיקר פייסיסטראטוס, ייסדו את המהדורה הכתובה הראשונה סביב המאה ה-6
לפנה"ס. מאוחר יותר, בין המאות ה-3 ל-2 לפנה"ס, היה הומרוס המחבר הנלמד
ביותר בספריית אלכסנדריה. הוא אף היה הראשון בהיסטוריה לזכות במהדורה ביקורתית
אמתית. המהדורה הביקורתית החלה עם זנודוטוס איש אפסוס במחצית הראשונה של המאה ה-3
לפנה"ס, מלומד הומרי וספרן ראשי בספריית אלכסנדריה, והגיעה לשיאה במחצית
הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס עם אריסטרכוס מסמותרקיה. החל מהמאה ה-2
לפנה"ס החלה אחידות ולמעשה גרסה אחת של הטקסט. העבודות של מלומדי אלכסנדריה
הפכו לסטנדרט עבור כל שאר העולם, כאשר המהדורה של פייסיסטראטוס היוותה את הבסיס
המרכזי שלו.
עם תחילתם של ימי הביניים המוקדמים
וניתוק הקשר למזרח ספגה השירה ההומרית ירידה בפופולריות, אם כי כמובן שנותרה חלק
מהזיכרון הקולקטיבי ושמו של המשורר וגיבוריו נותרו נערצים. קרל הגדול נהג להקשיב
לשירה בזמן ארוחותיו ואין ספק ששירותו של היווני העתיק הושמעה יותר מפעם. הומרוס
המשיך להשפיע בעקיפין על הדמיון של אנשי ימי הביניים באמצעות המשוררים הלטיניים
המסורתיים וירגיליוס, אובידיוס, סטאטיוס, התקצירים הלטיניים של האיליאדה, הספרים
האפוקריפיים של דארס איש פריגיה ו-דיקטיס איש כרתים, הרומנים המדייוואליים כגון
"הרומן של טרויה" (Roman de Troie) מאת בנואה דה סנט-מור הצרפתי בן המאה ה-12 והאדפטציה שלהם לפרוזה.
הגיבורים והדמויות של היצירות האפיות נותרו מוכרים מאוד לאוכלוסייה המשכילה של ימי
הביניים עד לתקופת הרנסנס שבה שוב גילו במערב אירופה את האיליאדה והאודיסאה
ביוונית המקורית אשר השתמרו באימפריה הרומית המזרחית.
חרף התנצרותה של האימפריה המזרחית
היוונית, ה"ביזנטים" בכל זאת ראו חשיבות לשמר את הסופרים העתיקים. לפיכך
השתמרה המסורת הקלאסית במזרח, ובין השנים 425 ל-1453 היו אסכולות קונסטנטינופול
לעמוד התווך שלהן. כאשר החל הרנסנס במערב, באימפריה המזרחית הוא כבר היה התקיים
מאות שנים. במערב, לעומת זאת, הייתה לכתבי הומרוס ביוונית המקורית השפעה גדולה
מאוד על אנשי הרוח ההומניסטים האיטלקיים.
לפי בקשתו של איש הרנסנס ו"אבי
ההומניזם" פרנצ'סקו פטרארקה הופיע ב-1365 התרגום הראשון של האיליאדה ללטינית.
גם לנפילתה של קונסטנטינופול לג'יהאד ב-1453 הייתה השפעה הגדולה שכן מלומדים
יוניים מזרחים רבים ברחו ומצאו מקלט במערב ובמיוחד באיטליה. בזכות הפליטים הללו
הופיעה לראשונה ב-1488 בפירנצה המהדורה הראשונה של האיליאדה והאודיסאה ביוונית.
ב-1577 התפרסם התרגום הראשון של האיליאדה לצרפתית של המשורר איג סלֶל.
האיליאדה והאודיסאה חושפים מידה
גבוהה של תרבותיות במובן של עידון של נימוסים. השירה ההומרית מכילה את התמצית של
נעורים נצחיים. הם מקור הספרות שלנו וחלק חשוב מהדמיון שלנו. במבט ראשון או קריאה
ראשונה יכול הסגנון של הכתיבה להיראות מוזר, כגון החזרה על התיאורים שנותרה כמסורת
כתובה מגרסת הבעל פה שלה. אולם ברגע שמתרגלים ללא ספק נשאבים לתוך העולם האפי הזה.
עוצמתו של הומרוס אינה נובעת רק מן
השרידות ההיסטורית של יצירותיו, אלא מן האופן שבו הוא מציג את האדם. הוא אינו בונה
שיטה פילוסופית ואינו מנתח באופן מופשט; הוא מראה. הוא מעמיד דמויות חיות, מעשים,
תנועות, מבטים, רגעים של פחד, זעם, חמלה ואובדן. האדם ההומרי איננו מושג מופשט;
הוא גוף חי, עם רצון, שם, זיכרון ומוות.
ייחודו הגדול של הומרוס טמון בהעמדת
האינדיבידואליות במרכז, דבר שאינו מצוי במסורת של כמעט שום ציביליזציה אחרת.
דמויותיו אינן טיפוסים כלליים אלא ישויות חד-פעמיות וייחודיות, שכל אחת מהן מקבלת
חיות דרך מחווה אחת או מילה אחת. מאות לוחמים מתים באיליאדה, וכל אחד מקבל חיים
ייחודיים ברגע מותו. כך למשל דמותו של דיורס (Διώρης) הנופל לאדמה כשידיו מושטות לחבריו - מחווה קטנה המבטאת את אהבת
החיים.
הומרוס מציע תיאורי מוות ריאליסטיים
ומצמררים המדגישים את הפיזיות של הקיום: למשל, הרפליון (Ἁρπαλίων) הטרויאני, אדם אמיץ שנתקף אימה ומתואר ברגע פגיעתו כשהוא נופל
ומתפתל על האדמה "כמו תולעת". הומרוס אינו מייפה את המוות; הוא מציג
אותו במלוא שבריריותו הפיזית. המוות מתואר כהתפרקות פיזית מוחלטת והשורות שלו אינן
חוסכות בפרטים גרפיים כדי להראות את סופיות החיים.
ערך היסוד שהוא מנחיל הוא השאיפה
למצוינות - ארטה (ἀρετή). כפי שפלאוס (Πηλεύς) אמר לבנו אכילס: "היה תמיד הטוב ביותר, טוב יותר מכל
השאר". אין מדובר ב"אינדיבידואליזם" מנוכר, אלא באינדיבידואליות
מושרשת הכוללת כבוד ליריב ו"חוקי אבירות", וגם בלב המאבק בלתי
מתפשר.ערכים אלו הם הבסיס למסורת המערבית, מהפיסול היווני ועד למוסדות הפוליטיים
והמשפטיים.
רוב הדמויות באיליאדה למעט הזקנים
הן לוחמים, אך אומץ הלב שלהם שונה זה מזה בתכלית. איאס (Αἴας), בנו של טלאמון (Τελαμών), שני רק לאכילס, מייצג אומץ קר ומעורר יראה, כמעט כמו אראס אל
המלחמה. בדו-קרב המפורסם מול הקטור, איאס מתקדם "כמו מגדל" והשניים
נלחמים בדו-קרב נוקשה עד רדת החשיכה. כאן באים לידי ביטוי "חוקי
האבירות": הגיבורים מסכימים להשעות את הלחימה ואף מחליפים ביניהם מתנות - כלי
נשק - כמחווה של הוקרה הדדית.
מנגד, דיומדס (Διομήδης) הצעיר מייצג את להט הנעורים ואת "האבירות". הוא אינו
מתעייף לעולם ואף מתנדב למשימות לילה מסוכנות יחד עם אודיסאוס הערמומי.
"אבירותו" מתגלה כשבשיא הקרב הוא מזהה את יריבו גלאוקוס (Γλαῦκος) כבן למשפחה
הקשורה בקשרי ידידות עתיקים לאביו; הוא נועץ את חניתו באדמה, מברך את יריבו ושני
הלוחמים לוחצים ידיים ומסכימים להיות חברים. האינדיבידואליות ההומרית אינה
אינדיבידואליזם מנוכר, אלא כזו הנטועה בשורשים, בכבוד ליריב ו"בחוקי
אבירות". הומרוס אינו מנתח מושגים באופן מופשט אלא מראה אותם דרך דוגמאות
חיות ומלמד מה הופך את האדם ל-קלוס קאגתוס - καλὸς κἀγαθός - אציל ויפה. העיקרון המנחה הוא להיות הטוב ביותר:
כפי שכתוב במזמור האחד-עשר של
האיליאדה: "פלאוס ... דרש מאכילאוס [בנו] להיות תמיד הראשון ולהצטיין מעל
ומעבר לכולם". במזמור השישי: "ואני [גלאכוס] בנו של היפולוכוס ... והוא
זה ששלח אותי לכאן והפציר בי לא פעם אחת שאשאף להיות תמיד הראשון לפני כולם; כדי
לא להמיט חרפה על דור האבות...". [תרגום לעברית מאת יוסף האובן (נבו), הוצאת
ירון גולן, 1995]
אכן, אחד הרעיונות היפים ביותר
העולים מן הטקסט הוא שהאדם ההומרי נמדד לפי הטוב היפה, ולא רק לפי
ה"טוב" המופשט. המושג הקלאסי קלוס קאגתוס מייצג אחדות
בין מראה, התנהגות, אומץ, נאמנות, נדיבות ומידה. אין זה אידיאל של שלמות סטרילית,
אלא של הרמוניה בין מה שהאדם הוא ובין מה שהוא עושה. הומרוס יוצר סוג של אתיקה
אסתטית, שבה יופי וגבורת-מעשה אינם מנותקים זה מזה. אדם אינו נמדד רק לפי
כוונותיו, אלא לפי סגנונו המוסרי, לפי האופן שבו הוא נוכח בעולם, לפי נאמנותו,
מעשיו, יכולתו לא ליפול לבזות. לכן גם אין זה מקרה שהאיליאדה והאודיסיאה נחשבו
למעין יסוד של החינוך: הן מציגות לא רק מה קרה, אלא מה ראוי לאדם להיות.
ההקשר הגיאוגרפי ההומרי הוא מרכזי:
טרויה, או בשמה הנוסף והפחות מוכר איליון (Ἴλιον), ממוקמת בכניסה לדרדנלים, בצד האסייתי של ההלספונטוס (Ελλήσποντος) - הגבול הנצחי בין המערב למזרח.
האיליאדה מונה כ-16,000 חרוזים
(ב-24 ספרים או מזמורים), והספינות האכאיות המתוארות בהכנות למלחמה מושוות מבחינת
מהירותן ועיצובן לספינות הוויקינגים המאוחרות יותר. האיליאדה אינה רק שיר על מלחמת
טרויה, אלא פואמה על הגורל כפי שנתפס על ידי אבותינו הקדמונים. היא מספרת על
אצילות מול מגפת המלחמה, על הקרבת המגנים על מולדתם ועל צערן של הנשים, אך גם על
התשוקה לתהילה המעלה את האדם לדרגת אלים.
במרכז ה"איליאדה" עומד
זעמו של אכילס, המהווה את ציר העלילה. לאחר שחווה עלבון מצד אגממנון, אכילס פורש
מן הקרב והיעדרותו מובילה לתבוסות קשות עבור האכאים ומדגישה את עוצמתו הייחודית.
המהפך הדרמטי מתרחש עם מותו של חברו הקרוב פאטרוקלוס (Πάτροκλος), המעורר בו כאב עמוק וצמא לנקמה כנגד הקטור שהרג אותו. אכילס מייצג
את הטרגיות שבבחירה: הוא ידע מראש שגורלו למות בקרב ובחר בחיים אינטנסיביים וקצרים
על פני חיים ארוכים וחסרי תהילה. הוא אינו נכנע לגורל באופן פסיבי בסגנון
אוריינטלי, אלא מתעמת איתו.
אכילס הוא דמות של עוצמה כמעט
על-אנושית, אך הגיבור ההומרי לעולם אינו חד-ממדי. מתוך מודעות חריפה לסופיותו הוא
בוחר לא להיכנע לאילוזיה של קיום ארוך וחסר עוצמה, אלא לחיים עזים וקצרים ומלאי
תהילה. כאן טמונה אחת מן ההבחנות החשובות ביותר של האיליאדה: גבורתו של אכילס
איננה רק כוח פיזי, אלא קבלת הטרגיות של החיים. הוא אינו בורח מן הגורל, אלא
מתייצב מולו. גם כאשר הוא שקוע בזעם, וגם כאשר הוא מחריב בשל כך את עצמו ואת
סביבתו, אין הוא דמות של רוע שטחי; הוא כוח אדיר החי עד הקצה. מותו של פאטרוקלוס
מחזיר אותו לקרב לא מתוך שיקול קר אלא מתוך כאב שאין לו מרפא. ואז שוב מתברר
שבהומרוס החיים והמוות כרוכים זה בזה: רק מי שאוהב חיים עד כאב מסוגל גם לבחור
בתהילה במקום בהימנעות.
אך האיליאדה איננה רק שירו של
אכילס. היא גם שירתו של הקטור, ואולי דווקא דרכו מתגלה רובד עמוק יותר של גבורת
האדם. הקטור הוא התגלמות האומץ הסטואי והפטריוטיות. בניגוד לאכילס המונע מזעם
ותשוקה, הוא אינו חסין מפני פחד, אך כובש אותו ונלחם עבור ארצו. הוא אינו בן אלמוות,
אינו זוהר באור אלוהי ואינו מסוגל לכפות את רצונו על הכול. הוא מודע לאבדון
המתקרב, ובכל זאת ממשיך להגן על עירו, על אשתו ועל בנו. גבורתו היא גבורה של
אחריות. אין זו גבורה של תהילה לשמה, אלא גבורה של נאמנות. כאשר הוא נפרד
מאנדרומאכה (Ἀνδρομάχη) ומבנו אסטיאנקס (Ἀστυάναξ), האפוס מגיע לאחד מרגעיו האנושיים ביותר: הלוחם שיצא להילחם אינו
מתגלה רק ככוח, אלא כאדם שאוהב, חושש, מתאבל ומבין את המחיר. גם כשהוא יודע שטרויה
נידונה לאבדון. הוא מנחם את אשתו באומרו שאיש לא ישלח אותו אל שאול לפני השעה
המיועדת ואצילות זו כמעט ואינה מצויה בספרים מקודשים של תרבויות אחרות. הסצנה הזו
מעניקה אנושיות לטרויאנים לא פחות מאשר ליוונים. הומרוס מציג את הגיבורים משני צדי
המתרס כדמויות מופת. הוא אינו מעניק כבוד רק למנצחים; הוא מעניק כבוד גם למי שעומד
להפסיד, אם רק יש בו מידה של אצילות. אפילו יריבים כמו פולידמאס (Πολυδάμας) הטרויאני זוכים
להערכה על תבונתם. בכך הוא מבסס תפיסה של גבורה שאינה מנותקת מן החמלה, ושל
פטריוטיות שאינה סיסמה אלא נאמנות לגורל הקולקטיב.
הקטור אינו מסתיר את פחדו שכן אהבתו
שלמולדתו שוות ערך לבנו ואשתו. כפי שהוא אומר במזמור השישי: "שכן למדתי שיש תמיד להיות עם אומץ רוי ויש תמיד להילחם בחזית
הטרויאנים ולהגן על כבוד האב (פריאמוס) הנעלה, ועל כבודי אני! בעומק רוחי ותחושתי
יודע אני לבטח שיום יבוא ותיחרב העיר המקודשה איליוס [טרויה], ועמה גם פריאמוס
עצמו וגם בני עמו של המלך, מלומדי לוחמת הכידון. ואולם, סבלם של הטרויאנים בעתיד,
אף של הקבה (אמי) עצמה, ושל פריאמוס המלך (אבי), אף לא של האחים שלי, אשר אז,
על-אף כי אמיצים ורבים הם, ינצחו את האבק כולם, מומתים מידי אויב; סבלם לא יגע עד
לבי כמו סבלך, אם איש אכאי [יווני] יגזול ממך, הבוכייה, את חירותך..." [תרגום לעברית מאת יוסף האובן (נבו), הוצאת ירון גולן, 1995]
הדמויות הנשיות באיליאדה ובאודיסיאה
ממלאות תפקיד מכריע בהבנת רוחו של הומרוס. הלנה אינה רק סיבת המלחמה; היא אישה
מורכבת, נבונה, מודעת, קרועה בין יופייה, גורלה והכוחות שהובילו אותה אל טרויה.
אנדרומאכה מגלמת אהבה זוגית עמוקה, יראה מפני העתיד ואבל שכבר נוכח בהווה. הקובה (Ἑκάβη) מלכת טרויה היא
קול האם והאבל ובריסאיס (Βρισηΐς) אינה רק שלל אלא עדות למערכת היחסים הכאובה שבין מלחמה, כוח
ותשוקה. באודיסיאה, פנלופה מתרוממת אל דמות כמעט מופתית של נשיות מכובדת, נאמנה
וחכמה. היא מנהלת את ממלכת איתקה בהיעדרו של בעלה, תוך שהיא משתמשת בתחבולות כמו
פרימת התכריכים כדי להערים על המחזרים ושומרת על הבית ועל סדרו עד שובו של
אודיסאוס. דווקא משום שהיא אינה מחקה את הגברים, אלא פועלת בדרכה, היא נעשית דמות
של כוח מעודן. היא פועלת דרך קסם נשי, חיוך ותבונה, ואפילו לאחר שובו של אודיסאוס
היא בוחנת אותו כדי להוכיח את זהותו. זהו ייצוג של נשיות קורנת שקשה למצוא לו
מקבילות רבות. הומרוס מקדיש מקום רב לתיאור הצניעות והנאצלות של נשים כמו נאוסיקה (Ναυσικᾶ) ורואה בהן שותפות
מלאות לסדר החברתי.
גם הדימוי של המגן של אכילס תופס
מקום מכריע בהבנת היקף היצירה. על המגן נפרשת מעין מפת עולם זעירה: עיר בשלום, עיר
במלחמה, חיי עבודה, משפט, ריקוד, שדות, עדרים, שמים וים. המגן הזה איננו רק פריט
אגדתי, אלא תמצית של תפיסת עולם. העולם אינו רק שדה קרב; הוא מארג של חיים
משותפים, מוסדות, מנהגים, יצירה, קצב עונתי וסדר חברתי. האפוס מצביע בכך על ההבנה
שהחיים האנושיים זקוקים למסגרת יציבה, למסורת, ללכידות קהילתית ולזיקה בין בני
אדם. המודל החברתי מושתת על יחידה אתנית וכיבוד חוקים המובטחים על ידי המסורת. חברה
טובה אינה חברה המתיימרת לברוא את עצמה מחדש בכל רגע, אלא חברה היודעת לשאת את
מורשתה, את דרכיה ואת הקצב שהותווה לה. התפרקות הסדר מביאה מלחמה; השבת הסדר מביאה
שלום. אבל גם השלום אינו מושג של פסיביות, אלא של התאמה בין חוק, מנהג, זיכרון
ואחריות.
האודיסאה, המונה כ-12,000 חרוזים
(ב-24 ספרים או מזמורים), משלימה את תמונת העולם ההומרית דרך מסע השיבה של
אודיסאוס. היא מביאה את הצד השני של העולם ההומרי: לא רק מלחמה, אלא שיבה; לא רק
התנגשות, אלא התאמת האדם אל הסדר הקוסמי; לא רק מוות, אלא שימור החיים באמצעות
תבונה, סבלנות ותחבולה. אודיסאוס איננו גיבור של כוח גולמי, אלא של תושייה, התאמה
ואיפוק. מסעו הארוך הביתה הוא מסע דרך כאוס, מפלצות, פיתויים ואובדן דרך. הוא עובר
אצל פוליפמוס, קירקה, קליפסו, הסירנות, סקילה וכריבדיס ודרך כל אלו מתברר שהאדם
מוכרח להיאבק כדי לחזור אל מקומו בעולם. בשונה מן האיליאדה, שבה השדה פתוח אל
עוצמת הקרב, האודיסיאה בוחנת את הגיבור במרחב אחר: מרחב של סבל מתמשך, של הישרדות,
של המתנה ושל חכמה מעשית. אודיסאוס נעשה סמל לא רק לשיבה אל הבית, אלא לשיבה אל
הסדר, אל המשפחה, אל השלטון החוקי ואל הקשר שבין הדורות.
הפואמה מהללת גם דמויות משנה כמו
האומנת אוריקליאה (Εὐρύκλεια) המזהה אותו לפי צלקת ישנה מציד חזיר בר כדוגמאות לנאמנות ותבונה.
שיבת הגיבור מסתיימת בטבח המחזרים ובאיחוד עם פנלופה, שאותו מאריכה האלה אתנה על
ידי עיכוב השחר.
אחת התובנות העמוקות ביותר של
הומרוס היא השחרור מרגשות אשם טרנסצנדנטיים. הגיבורים אינם מושלמים, הם טועים
ומשלמים את המחיר, אך הם אינם נשפטים לפי קוד זר לחיים המודרניים: האלים אינם
מערכת מוסרית במובן העכשווי, אלא ביטוי לכוחות טבע ודחפים והומרוס לא תמיד לוקח
אותם ברצינות גמורה. המלך פריאם אומר להלנה במילים מלאות עדינות כי אינה אשמה
במלחמה וכי האלים הם האחראים לה. כפי שכתוב במזמור השלישי: "לא את אשמה בכל
זה; האלים הנצחיים הם אלה אשר שלחו לי לכאן את מלחמתם הנוראה של האכאים!"
[תרגום לעברית מאת יוסף האובן (נבו), הוצאת ירון גולן, 1995] אכן, רק האלים אשמים
בגורלות הפוקדים את בני האדם. חכמה זו משחררת את האדם מאשמה מוחלטת ומאפשרת מבט
מפוכח וצלול על הקיום.
חיים יפים, המטרה האולטימטיבית של
המצוינות בפילוסופיה היוונית, לה הומרוס היה הביטוי העליון, מניחה את הסגידה לטבע,
כבוד לצניעות (נאוסיקה או פנלופי), נדיבות של החזק כלפי החלש (חוץ מאשר בקרב), בוז
לנבזות וכיעור, והערצה לגיבור מוכה הגורל. הטבע איננו רק רקע אלא קוסמוס חי. בני
האדם דומים לעלי היער - דור נולד ודור נושר במחזור העונות הנצחי - אך המחזור נמשך
והחיים מתחדשים.
מתוך כל זה עולה הטריאדה
ההומרית:
1. הטבע כיסוד: הטבע הוא מקודש
ובלתי נברא, והאדם אינו נפרד ממנו. כפי שציין הרקליטוס (Ἡράκλειτος) שלמד בבית ספרו של הומרוס: "הטבע אוהב ניגודים: דרכם הוא
מייצר הרמוניה".
2. המצוינות
(אָרֶטֶה) כמטרה: המצוינות היא ייעודו של האדם. "היה תמיד הטוב ביותר, טוב יותר
מכל השאר". הגבורה אינה דורשת סיוע אלוהי תמידי; "האות הטוב ביותר הוא
להילחם עבור המולדת" (הקטור). המצוינות מתבטאת בחיפוש אחר מעשה גדול שייזכר לדורות.
3. היופי כאופק: האדם נמדד ביחס
ליפה ולמכוער, לאציל ולנבזי. המצוינות היוונית מניחה את סגידת הטבע, כבוד לצניעות
ונדיבות של החזק כלפי החלש.
הומרוס אינו רק מבשר הפילוסופיה;
הוא מציג חכמה שהייתה קיימת לפני אפלטון. אם התבוננות בטבע לימדה את היוונים לרסן
את יצריהם ולהגביל את תשוקותיהם, הרי שהם היו חכמים עוד לפני הדיאלוגים
האפלטוניים. חכמה זו קשורה להרמוניות שנולדו מתוך התגברות על ניגודים: זכרי ונשי,
אלימות ועדינות, אינסטינקט ותבונה. בניגוד למערכות מוסריות המטילות אשמה, הומרוס מעניק
מרחק מן המסתורין של הקיום.
בסופו של דבר, הומרוס אינו רק משורר
של היוונים, אלא משורר של אפשרות אנושית רחבה. הוא משמר עולם שבו האדם טרם נותק מן
הטבע, מן המסורת, מן האלוהי ומן הגוף; עולם שבו הגבורה עדיין כרוכה במידה, והיופי
עדיין קשור לטוב; עולם שבו הלוחם יכול לבכות, האישה יכולה לשלוט בחכמה, הזקן יכול
לדבר ברוך, והאויב יכול להיות נערץ. מן הסיבה הזאת האיליאדה והאודיסיאה אינן רק
מונומנטים עתיקים, אלא מראות חיות. הן מחזירות לנו את השאלה מהו אדם, מהו בית, מהו
כבוד, מהי נאמנות, מהי תבונה, ומהי היכולת לעמוד מול גורל בלי להישבר. אולי בכך
טמון סוד כוחן: הן אינן מציעות בריחה מן העולם, אלא דרך להביט בו נכונה. והן עושות
זאת בלשון של יופי, עוצמה וצלילות שכמעט אי אפשר להשתוות אליהן. כפי שחשו חוקריו
הגדולים בסוף ימיהם כגון ז'קלין דה רומיי: "אין דבר מלבד הומרוס".[2]
[1] François Jullien, Thierry Marchaisse (intervieweur), Penser
d'un dehors (la Chine): entretiens d'Extrême-Occident, Seuil, 2000. (Non vidi)
[2] Jacqueline de Romilly, Homère (Que Sais-je?), PUF, 1985.
(Non vidi)
