ג'. ר. ר. טולקין - ההומרוס האנגלי.
ג'. ר. ר. טולקין - ההומרוס האנגלי.
"מתוך ספקות, מאפלות אל לב הנהרה
יצאתי מזמר לשמש, שולף חרבי מתערה.
אל קץ-תקוה רכבתי, לכאב שלא ידום;
עתה - לזעם, לחורבן, אל שער-ליל אָדֹם!"
- ג'.ר.ר. טולקין
(מתוך תרגומו של אוריאל אופק, הוצאת זמורה-ביתן, 1991)
יגאל אלון אמר כי "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ניתן להרחיב ולומר כי עם ללא שורשים אינו עם כלל. הנטייה לעיוותים היסטוריים אינה מוגבלת רק לאקדמיה אלא נפוצה מאוד גם בתרבות הפופולרית כגון סרטים היסטוריים, סרטים תיעודיים ואמנות. נראה כי הנטייה הזאת לשינויים בתפיסת המציאות ההיסטורית היא מכוונת ומתבצעת בידי אלו להם יש את היכולת לעשות זאת. הדבר נכון גם לאגדות ומיתוסים, שכן אגדות עם אירופאיות, לדוגמה, מוצגות כסיפורים אוניברסליים השייכים לכולם. "ניכוס תרבותי" הוא ללא ספק חד כיווני.
אחת הזירות המרכזיות של הזהות הקבוצתית היא יצירתו האדירה של הסופר הבריטי פרופ' ג'.ר.ר. טולקין (1892-1973) "שר הטבעות" וכן ספריו האחרים אשר ריתקו את הקוראים על פני מספר דורות. אין ספק שסיפורים המעודדים אנשים להזדהות עם עמם ותרבותם ולהילחם למענם מערערים את האורתודוקסיה המודרנית ועל כן אף נתפסים כ"מסוכנים". כאשר ג'ורג'ה מלוני, אשר נתפסת לכאורה כ"לאומנית", "שמרנית" ו"ימנית", הפכה לראש ממשלת איטליה ב-2022, דאג הניו יורק טיימס להזהיר כי היא ופעילים אחרים רואים ב-שר הטבעות "לא רק סדרה של רומנים אלא טקסט קדוש".[1]
הסיבה לכך היא שטרילוגיית הסרטים והספרים הזאת של טולקין משמשת עבור מערביים רבים המבקשים לקדם שימור מורשתי. הטרילוגיה הקולנועית נוצרה עוד בשנים שלפני שהחליטה הוליווד לבטל כל חשיבות למוצא של הדמויות ההיסטוריות והעממיות בסרטיה ובסדרות הטלוויזיה שלה והמפיקים והיוצרים ייחסו חשיבות רבה למקורות הכתובים והמורשתיים. הארגון הפרוגרסיבי "המרכז המשפטי לדרום העני" (SPLC) התלונן כי גיבורי הסרטים היו "בעיקר גברים לבנים יותר מלבנים" עם "הילה שמימית של כל מה שהוא אירוצנטרי וטוב".
המרכז המשפטי לדרום העני מאמין למעשה שהטרילוגיה הקולנועית היא יצירה שלילית שכן הינה משקפת את הסטריאוטיפים הגזעיים והפטריארכליים,[2] במידה רבה של אמת. זאת משום ש"הסטראוטיפים" הללו[3] הם חלק בלתי נפרד מהסיפור המורכב של המאבק הציוויליזציוני אותו סיפר טולקין, סיפור אותו הרב-תרבותיות המודרנית הייתה מעדיפה להעלים כי מדובר גם בסיפור הציוויליזציה האמתית שלנו.
הסיבה לכך שזהו סיפורה של הציוויליזציה המערבית היא שהמלכים, הלוחמים והגיבורים שהובילו אותנו תמיד היו גבריים מאוד ואירופאיים, מה שייתכן מאוד תרם גם לניצחונם על אויביהם, בין אם בתקופת ימי הביניים או התקופה המודרנית. כיום התרבות הפופולרית המרכזית כבר אינה טובה בהרבה מהמרכז המשפטי לדרום העני בכל הקשור לפגיעה ומחיקת המורשת המערבית. העיוות של המורשת התרבותית המערבית הפך כבר לנפוץ כל כך שזה הפך עתה לפרודיה וקלישאה.[4]
בשנת 1958, בתגובה לתסריט מוצע של "שר הטבעות", כתב טולקין: "הקנונים של אמנות הסיפור, בכל מדיום שהוא, אינם יכולים להיות שונים לחלוטין; וכישלונם של סרטים גרועים נובע לעיתים קרובות דווקא מהגזמה, ומהחדרה של חומר בלתי מוצדק, משום שלא הבינו היכן מצויה ליבת היצירה המקורית."
אחת הדוגמאות הטיפוסיות לכך היא סדרת הטלוויזיה של אולפני אמזון "טבעות הכוח". אמזון הוציאה מעל למיליארד דולר עבור הפקת סדרת הטלוויזיה היקרה ביותר בהיסטוריה,[5] אולם היא מייצגת יותר מהכל את המאפיינים "המודרניים" של תעשיית הבידור. אכן, נראה שהיה כאן ניסיון מגושם "לגוון" את הכל, לרבות שחקנים שאינם מערביים או אירופיים בתפקידים בולטים. הדמויות גם עוותו במטרה להתאים אותן לרעיונות "מודרניים" של "כוח" ו"עוצמה". דמותה של גלדריאל, למשל, מוצגת בספריו של טולקין כ-אלפית שמימית ונשית שיופיה הוא כה אדיר שהוא אף מאיים ומסוכן. כשהיא משתעשעת ברעיון לקחת את הטבעת-האחת, היא מבטיחה ש"כולם יאהבו אותי וייאושו!".[6] ב"טבעות הכוח", לעומת זאת, היא "גירלבוסית" - דמות כוחנית וחד־ממדית - שחצנית והיסטרית שמשתמשת בכוח גס להבסת אויביה, תוך כדי קבלת החלטות טיפשיות שמובילות לאסון. הגבר המערבי החזק נחשף בפרק האחרון של העונה הראשונה בתור הדמות הרעה.
במקרה נדיר יחסית, הן המבקרים והן הצופים התאחדו בהטלת ביקורת חסרת תקדים על הסדרה הנוראית הזאת. חרף העלות הגבוהה שלה והניסיונות הנואשים של התקשורת לתמוך בהפקת ההפליה המתקנת הזאת, הסדרה זכתה ברייטינג מאכזב והשפעתה התרבותית הייתה מעטה.[7]
אחד האספקטים המעניינים שלה היה חזון נפילת נומנור, הציוויליזציה האנושית האדירה.[8] חרף העובדה שהמיתולוגיה הטולקינית מציגה את העיר היפהפייה של נומנור בעלת הארכיטקטורה המסורתית כסוג של תעלומה ומסתוריות, הסדרה הורסת זאת במטרה לדחוף בכוח את המסרים הפוליטיים שלה. נומנור של אמזון מלאה בשנאת זרים אשר מודאגים מכך ש"אוהבי-האֶלְפים" גונבים את מקומות העבודה שלהם.[9] עבור טולקין, לעומת זאת, הייתה נומנור מסגרת סיפורית סמלית חשובה אודות עם אשר בוחר לנטוש את הדת האמתית שלו למען סגידה לכוח בר חלוף. במכתביו, קשר טולקין עצמו את הסיפור הזה של ציוויליזציה שהתמוטטה לים ל-אטלנטיס. הוא הודה שהוא נרדף בידי "האגדה או המיתוס או הזיכרון העמום של היסטוריה עתיקה כלשהי".[10]
השאלה האם טולקין כתב "למען" המערביים נועדה לדיון נרחב יותר. במקרה מוכר מאוד מ-1938, הוא סירב לעבוד עם הוצאה לאור בגרמניה של הנאציונל-סוציאליסטים לאחר שהתבקש על ידה להוכיח מוצא ארי ולמנוע כל פרסום מצד אדם בעל אפשרות למוצא יהודי. תשובתו של טולקין הייתה:
"תודה לך על מכתבך. אני מצטער שלא ברור לי מה אתה מתכוון על ידי 'ארי'. אני לא ממוצא ארי: כלומר הודו-איראני; למיטב ידיעתי אף אחד מאבותיי לא דיבר הינדוסטנית, פרסית, צוענית או כל דיאלקט קשור. אבל עלי להבין שאתה שואל אם אני ממוצא יהודי, אני יכול רק להשיב שאני מצטער שנראה שאין לי אבות קדמונים מאותו עם מחונן. סבא רבא שלי הגיע לאנגליה במאה השמונה עשרה מגרמניה: עיקר המוצא שלי הוא אפוא אנגלית גרידא, ואני משתייך לאנגליה - מה שאמור להספיק. בכל זאת התרגלתי להתייחס לשמי הגרמני בגאווה, והמשכתי לעשות זאת לאורך כל תקופת המלחמה המצערת המאוחרת, שבה שירתתי בצבא האנגלי. עם זאת, איני יכול להבליג אלא להעיר שאם פניות חצופות ובלתי רלוונטיות מסוג זה יהפכו לכלל בענייני ספרות, אז לא רחוק היום שבו שם גרמני כבר לא יהיה מקור לגאווה."[11]
באחד ממכתביו כינה טולקין את היטלר "בּוּר" והאשים אותו ב"עיוותים, יישום שגוי, והפיכתה לארורה לעד של הרוח הצפונית האצילית ההיא, שתרמה עילאית לאירופה, שפעם אהבתי, וניסיתי להציגה באורה האמתי".
אחד המהלכים המלוכלכים ביותר שביצעו המרקסיסטים היה לנסות ולזהות את הנאציונל-סוציאליזם עם התרבות המערבית או אף "האדם הלבן". התנגדותו של טולקין לאידאולוגיה זו לא נבעה בוודאי מהיותו אנטי-מערבי. גם העימות והתנגדותם של סר וינסטון צ'רצ'יל או שארל דה גול להיטלר לא הופך אותם לסוג של פעילים חברתיים או מתנגדים לגזענות; ובטח ובטח שלא לאנטי-מערביים. דבר זה לא היה שונה מהתנגדותם של לאומנים גרמנים רבים לגרסה הלאומנית של הסוציאליזם.
בכל מקרה, אין ספק כי טולקין היה דוחה את הרעיון שרק לאנשים מסוימים מותר לקרוא או לפרש סיפורים מסוימים, אבל כמובן שגם היה בז לתפיסה הקיימת כיום שרק למערביים ואירופאים בלבד אין כל תרבות להתגאות בה.
טולקין מאוד אהב את הספרות והמיתולוגיה של אירופה, במיוחד זו של האנגלו-סקסונים והוא אף היה פרופסור ללימודים אנגלו-סקסיים באוניברסיטת אוקספורד, בשנים שבהן זאת הייתה עדיין אוניברסיטה אובייקטיבית מדעית.[12] למרות שמשרה כזאת עדיין קיימת, דאגה האגודה הבינלאומית של אנגלו-סקסונים (ISAS) לשנות את שמה רק על מנת למנוע כל האשמה בדבר "גזענות",[13] בזמן שאוניברסיטת קיימברידג' מנהלת מסע עיקש נגד עצם הרעיון של האנגלו-סקסוניזם.[14] כמובן שכל מי שיצהיר כיום בדבר אהבתו ל"אותה הרוח הצפונית האצילית" לא ישרוד זמן רב במה שנותר מהאקדמיה המערבית המודרנית. ניתן כמובן להתנחם בעובדה כי יצירתו של טולקין הפכה לקבועה ומבוססת וניתן רק לבטלה או לעוותה, לא למחוק אותה לחלוטין. כפי שטולקין עצמו כתב: "הצל שאימץ אותם, יש בו כוח משחית אך אין בו כוח יוצר." (תרגומה של רות לבנית). כתיבתו של טולקין היא אחת היצירות התרבותיות המעטות המודרניות יחסית אשר נובעות בכללותה מהמיתולוגיה האירופית, וחרף ניסיונות החתרנות ואפילו העיוות, עדיין שומרת על יופייה.
"לא כל הזהב יש לו זוהר,
לא כל תועה-דרך יאבד.
גם בא בימים יש לו תואר
ושרש עמק לא ישמד.
מרמץ תצא אש ותרב,
מאפל האור יגבר;
גם להב נשבר יהיה חרב
וההלך ישוב ויכתר."
הקוראים הצעירים חייבים ללמוד מדוע הפכה יצירתו של טולקין לכל כך חשובה. ואת ההסבר ניתן למצוא בספרו של הסופר הצרפתי ארמנד ברגר: "טולקין, אירופה ומסורת".[15]
זו היא עובדה ידועה שטולקין היה אובססיבי לשפות ואף כתב שירים ופואמות עבור גזעיו השונים בשפות הארץ התיכונה שהמציא. ברגר מראה גם שהוא התעניין במיוחד בשפה ה-גותית אשר כבר אינה קיימת ואפילו המציא מילים חדשות כדי להשלים את החסר ולאחר מכן לכתוב שירה ב"ניאו-גותית". הוא המציא כ-40 שפות אשר "שאבו את השראתן מהשפות האירופיות העתיקות שלנו."
גם הסיפורים של טולקין זכו להשראה ממקורות עשירים וכבירים מאוד. ברגר מציין שהן נבעו משלוש מסורות של צפון מערב אירופה - קלטי, פיני וגרמני-סקנדינבי - כאשר המסורת הגרמנית-סקנדינבית השפיעה במידה הרבה ביותר. במובנים רבים ניתן לטעון כי הוא המציא את הפנטזיה מחדש כאשר חזר למקורות. עד לכתיבתו מה ששרד בספרות האנגלית מ"האלפים" היו יצורים דמויי פיות, אולם טולקין החזיר להם את כבודם. ברגר כותב כי "ייתכן שהאֶלְפים נקשרו להערצת אבות קדמונים, כמו גם לפולחן פריון ומוות במסורת הסקנדינבית". בארץ התיכונה של טולקין הם ניחנים בקסמים, יופי, אלמוות וכישרון אמנותי. טולקין עצמו אמר כי מחזור וולסונג (Völsung), בין הסאגות הנורדיות המוכרות ביותר, הייתה "נחותה מהומרוס ברוב המובנים", אולם הייתה לה "אמינות מסוימת שמצטיינת בה" וגם עסקה בנושא האהבה בצורה יעילה יותר. הסיפור של הסאגה הזאת, בה מופיע דרקון השומר על אוצר ארור, מוכר לכל מי שקרא את "ההוביט".
הכתיבה של טולקין הייתה יותר מאשר לייצר "מיתולוגיה עבור אנגליה"[16]. ברגר כותב כי מטרתו של טולקין הייתה "להיות שקוע לגמרי בתרבות של האדם, עד כדי כך שהתגעשות בלתי ניתנת לעצירה מתפשטת בתוך עצמך." הוא מוסיף כי זה היה "דחף רב עוצמה המבקש להעניק חיים חדשים למסורת מקוטעת, שאולי כבר אבודה. כך הייתה תכניתו השאפתנית של טולקין ליצור 'מיתולוגיה עבור אנגליה'". כיום מעטים מהחוקרים יהיו מוכנים להודות שזאת הייתה מטרתו. ב-1951 אמר טולקין עצמו כי הוא "מתאבל על העוני של המדינה האהובה שלי", שהסיפורים שלה היו קשורים ב"אגדות של ארצות אחרות".
אין זה סוד כי טולקין כתב מחדש מיתוסים אותם הוא אהב, לרבות כמה מהמסורת הארתוריאנית והסאגות הנורדיות, אך גם האפוס הפיני הסיפור של קולרבו (Kullervo). אלמנטים של המיתוסים הללו נפוצים בשר הטבעות וספריו האחרים והם הפכו לחלק מהמבנה של הסיפור - ביטוי חדש של רעיונות ומוטיבים עתיקים. באמצעות כך, הטיל טולקין זרקור בהיר על "מורדות הדמיון היצירתי שלנו ובסופו של דבר על המבנים העמוקים ביותר של התרבות שלנו". ברגר מוסיף כי מיתוסים "שורדים ברסיסים ומדי פעם מצליחים להתערבב ברגשות נוצריים המקנים להם חיוניות חדשה בדיוק כפי שהם מעניקים להם עוצמה אפילו יותר דרמטית, כוח לא ידוע." כך מציג טולקין "לאדם המודרני פרסקו עצום של ימי קדם באמצעות מסורות משופצות."
"המסורות המחודשות" הללו אינן מסורות מעוותות. ברגר מזהה את "מהות המסורת האפית האנגלו-סקסית" כ"נאמנות לאדם אמיץ שגורלו שותף". קבלה הרואית ובכבוד של המוות אופיינית ללוחם הצפון אירופי ההיסטורי וניתן לראות את מאפייניו בדמותו של תיאודן מלך רוהן. בסרט השלישי של הטרילוגיה מוביל תיאודן את המסע (דהירת הסוסים) של הרוהירים, במה שנחשב לאחת הסצנות הגדולות בתולדות הקולנוע והספרות.[17] דמותו של אראגורן מייצגת את המודל המלך של טולקין וברגר מקשר אותו לנסיך של דנמרק אמלת' אשר העניק השראה גם להמלט של שייקספיר. אראגורן מייצג עם זאת את הצד ההירואי יותר ובסופו של דבר זוכה בכס המלכות שלו לאחר גלות. ההוביטים, הטיפוסים הכפריים הפשוטים שבמפתיע לוקחים חלק בגבורה, מסמלים לא פחות מאשר צורה חדשה של מעשים אדירים המבוססים על יסודות מסורתיים כאשר עם "שאינו שייך להיסטוריה" תופס מקום מכובד גם כן. ברגר משווה אותם לחיילים הבריטים האלמונים ששירתו במלחמת העולם הראשונה, בה לחם גם טולקין עצמו.
"במערב לאור חמה
עולים פרחי אביב,
עצים פורחים, ברכה הומה,
דרורים שרות סביב.
אולי בלילה הבהיר
על תלתלי תדהר
כוכבי לילית כפס מזהיר
בשערם יואר.
ופה בקץ מסע אשכב
באפלה נקבר,
בצל צריחי מגדל נשגב
אל מול מדרון ההר.
מעל צללים חמה תבער
וכוכבים רוכבים;
אך לא אֹמר: היום עבר,
שלום לכוכבים."
- תרגומו של אוריאל אופק
"מתוך ספקות, מאפלות אל לב הנהרה
יצאתי מזמר לשמש, שולף חרבי מתערה.
אל קץ-תקוה רכבתי, לכאב שלא ידום;
עתה - לזעם, לחורבן, אל שער-ליל אָדֹם!"
- ג'.ר.ר. טולקין
(מתוך תרגומו של אוריאל אופק, הוצאת זמורה-ביתן, 1991)
יגאל אלון אמר כי "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ניתן להרחיב ולומר כי עם ללא שורשים אינו עם כלל. הנטייה לעיוותים היסטוריים אינה מוגבלת רק לאקדמיה אלא נפוצה מאוד גם בתרבות הפופולרית כגון סרטים היסטוריים, סרטים תיעודיים ואמנות. נראה כי הנטייה הזאת לשינויים בתפיסת המציאות ההיסטורית היא מכוונת ומתבצעת בידי אלו להם יש את היכולת לעשות זאת. הדבר נכון גם לאגדות ומיתוסים, שכן אגדות עם אירופאיות, לדוגמה, מוצגות כסיפורים אוניברסליים השייכים לכולם. "ניכוס תרבותי" הוא ללא ספק חד כיווני.
אחת הזירות המרכזיות של הזהות הקבוצתית היא יצירתו האדירה של הסופר הבריטי פרופ' ג'.ר.ר. טולקין (1892-1973) "שר הטבעות" וכן ספריו האחרים אשר ריתקו את הקוראים על פני מספר דורות. אין ספק שסיפורים המעודדים אנשים להזדהות עם עמם ותרבותם ולהילחם למענם מערערים את האורתודוקסיה המודרנית ועל כן אף נתפסים כ"מסוכנים". כאשר ג'ורג'ה מלוני, אשר נתפסת לכאורה כ"לאומנית", "שמרנית" ו"ימנית", הפכה לראש ממשלת איטליה ב-2022, דאג הניו יורק טיימס להזהיר כי היא ופעילים אחרים רואים ב-שר הטבעות "לא רק סדרה של רומנים אלא טקסט קדוש".[1]
הסיבה לכך היא שטרילוגיית הסרטים והספרים הזאת של טולקין משמשת עבור מערביים רבים המבקשים לקדם שימור מורשתי. הטרילוגיה הקולנועית נוצרה עוד בשנים שלפני שהחליטה הוליווד לבטל כל חשיבות למוצא של הדמויות ההיסטוריות והעממיות בסרטיה ובסדרות הטלוויזיה שלה והמפיקים והיוצרים ייחסו חשיבות רבה למקורות הכתובים והמורשתיים. הארגון הפרוגרסיבי "המרכז המשפטי לדרום העני" (SPLC) התלונן כי גיבורי הסרטים היו "בעיקר גברים לבנים יותר מלבנים" עם "הילה שמימית של כל מה שהוא אירוצנטרי וטוב".
המרכז המשפטי לדרום העני מאמין למעשה שהטרילוגיה הקולנועית היא יצירה שלילית שכן הינה משקפת את הסטריאוטיפים הגזעיים והפטריארכליים,[2] במידה רבה של אמת. זאת משום ש"הסטראוטיפים" הללו[3] הם חלק בלתי נפרד מהסיפור המורכב של המאבק הציוויליזציוני אותו סיפר טולקין, סיפור אותו הרב-תרבותיות המודרנית הייתה מעדיפה להעלים כי מדובר גם בסיפור הציוויליזציה האמתית שלנו.
הסיבה לכך שזהו סיפורה של הציוויליזציה המערבית היא שהמלכים, הלוחמים והגיבורים שהובילו אותנו תמיד היו גבריים מאוד ואירופאיים, מה שייתכן מאוד תרם גם לניצחונם על אויביהם, בין אם בתקופת ימי הביניים או התקופה המודרנית. כיום התרבות הפופולרית המרכזית כבר אינה טובה בהרבה מהמרכז המשפטי לדרום העני בכל הקשור לפגיעה ומחיקת המורשת המערבית. העיוות של המורשת התרבותית המערבית הפך כבר לנפוץ כל כך שזה הפך עתה לפרודיה וקלישאה.[4]
בשנת 1958, בתגובה לתסריט מוצע של "שר הטבעות", כתב טולקין: "הקנונים של אמנות הסיפור, בכל מדיום שהוא, אינם יכולים להיות שונים לחלוטין; וכישלונם של סרטים גרועים נובע לעיתים קרובות דווקא מהגזמה, ומהחדרה של חומר בלתי מוצדק, משום שלא הבינו היכן מצויה ליבת היצירה המקורית."
אחת הדוגמאות הטיפוסיות לכך היא סדרת הטלוויזיה של אולפני אמזון "טבעות הכוח". אמזון הוציאה מעל למיליארד דולר עבור הפקת סדרת הטלוויזיה היקרה ביותר בהיסטוריה,[5] אולם היא מייצגת יותר מהכל את המאפיינים "המודרניים" של תעשיית הבידור. אכן, נראה שהיה כאן ניסיון מגושם "לגוון" את הכל, לרבות שחקנים שאינם מערביים או אירופיים בתפקידים בולטים. הדמויות גם עוותו במטרה להתאים אותן לרעיונות "מודרניים" של "כוח" ו"עוצמה". דמותה של גלדריאל, למשל, מוצגת בספריו של טולקין כ-אלפית שמימית ונשית שיופיה הוא כה אדיר שהוא אף מאיים ומסוכן. כשהיא משתעשעת ברעיון לקחת את הטבעת-האחת, היא מבטיחה ש"כולם יאהבו אותי וייאושו!".[6] ב"טבעות הכוח", לעומת זאת, היא "גירלבוסית" - דמות כוחנית וחד־ממדית - שחצנית והיסטרית שמשתמשת בכוח גס להבסת אויביה, תוך כדי קבלת החלטות טיפשיות שמובילות לאסון. הגבר המערבי החזק נחשף בפרק האחרון של העונה הראשונה בתור הדמות הרעה.
במקרה נדיר יחסית, הן המבקרים והן הצופים התאחדו בהטלת ביקורת חסרת תקדים על הסדרה הנוראית הזאת. חרף העלות הגבוהה שלה והניסיונות הנואשים של התקשורת לתמוך בהפקת ההפליה המתקנת הזאת, הסדרה זכתה ברייטינג מאכזב והשפעתה התרבותית הייתה מעטה.[7]
אחד האספקטים המעניינים שלה היה חזון נפילת נומנור, הציוויליזציה האנושית האדירה.[8] חרף העובדה שהמיתולוגיה הטולקינית מציגה את העיר היפהפייה של נומנור בעלת הארכיטקטורה המסורתית כסוג של תעלומה ומסתוריות, הסדרה הורסת זאת במטרה לדחוף בכוח את המסרים הפוליטיים שלה. נומנור של אמזון מלאה בשנאת זרים אשר מודאגים מכך ש"אוהבי-האֶלְפים" גונבים את מקומות העבודה שלהם.[9] עבור טולקין, לעומת זאת, הייתה נומנור מסגרת סיפורית סמלית חשובה אודות עם אשר בוחר לנטוש את הדת האמתית שלו למען סגידה לכוח בר חלוף. במכתביו, קשר טולקין עצמו את הסיפור הזה של ציוויליזציה שהתמוטטה לים ל-אטלנטיס. הוא הודה שהוא נרדף בידי "האגדה או המיתוס או הזיכרון העמום של היסטוריה עתיקה כלשהי".[10]
השאלה האם טולקין כתב "למען" המערביים נועדה לדיון נרחב יותר. במקרה מוכר מאוד מ-1938, הוא סירב לעבוד עם הוצאה לאור בגרמניה של הנאציונל-סוציאליסטים לאחר שהתבקש על ידה להוכיח מוצא ארי ולמנוע כל פרסום מצד אדם בעל אפשרות למוצא יהודי. תשובתו של טולקין הייתה:
"תודה לך על מכתבך. אני מצטער שלא ברור לי מה אתה מתכוון על ידי 'ארי'. אני לא ממוצא ארי: כלומר הודו-איראני; למיטב ידיעתי אף אחד מאבותיי לא דיבר הינדוסטנית, פרסית, צוענית או כל דיאלקט קשור. אבל עלי להבין שאתה שואל אם אני ממוצא יהודי, אני יכול רק להשיב שאני מצטער שנראה שאין לי אבות קדמונים מאותו עם מחונן. סבא רבא שלי הגיע לאנגליה במאה השמונה עשרה מגרמניה: עיקר המוצא שלי הוא אפוא אנגלית גרידא, ואני משתייך לאנגליה - מה שאמור להספיק. בכל זאת התרגלתי להתייחס לשמי הגרמני בגאווה, והמשכתי לעשות זאת לאורך כל תקופת המלחמה המצערת המאוחרת, שבה שירתתי בצבא האנגלי. עם זאת, איני יכול להבליג אלא להעיר שאם פניות חצופות ובלתי רלוונטיות מסוג זה יהפכו לכלל בענייני ספרות, אז לא רחוק היום שבו שם גרמני כבר לא יהיה מקור לגאווה."[11]
באחד ממכתביו כינה טולקין את היטלר "בּוּר" והאשים אותו ב"עיוותים, יישום שגוי, והפיכתה לארורה לעד של הרוח הצפונית האצילית ההיא, שתרמה עילאית לאירופה, שפעם אהבתי, וניסיתי להציגה באורה האמתי".
אחד המהלכים המלוכלכים ביותר שביצעו המרקסיסטים היה לנסות ולזהות את הנאציונל-סוציאליזם עם התרבות המערבית או אף "האדם הלבן". התנגדותו של טולקין לאידאולוגיה זו לא נבעה בוודאי מהיותו אנטי-מערבי. גם העימות והתנגדותם של סר וינסטון צ'רצ'יל או שארל דה גול להיטלר לא הופך אותם לסוג של פעילים חברתיים או מתנגדים לגזענות; ובטח ובטח שלא לאנטי-מערביים. דבר זה לא היה שונה מהתנגדותם של לאומנים גרמנים רבים לגרסה הלאומנית של הסוציאליזם.
בכל מקרה, אין ספק כי טולקין היה דוחה את הרעיון שרק לאנשים מסוימים מותר לקרוא או לפרש סיפורים מסוימים, אבל כמובן שגם היה בז לתפיסה הקיימת כיום שרק למערביים ואירופאים בלבד אין כל תרבות להתגאות בה.
טולקין מאוד אהב את הספרות והמיתולוגיה של אירופה, במיוחד זו של האנגלו-סקסונים והוא אף היה פרופסור ללימודים אנגלו-סקסיים באוניברסיטת אוקספורד, בשנים שבהן זאת הייתה עדיין אוניברסיטה אובייקטיבית מדעית.[12] למרות שמשרה כזאת עדיין קיימת, דאגה האגודה הבינלאומית של אנגלו-סקסונים (ISAS) לשנות את שמה רק על מנת למנוע כל האשמה בדבר "גזענות",[13] בזמן שאוניברסיטת קיימברידג' מנהלת מסע עיקש נגד עצם הרעיון של האנגלו-סקסוניזם.[14] כמובן שכל מי שיצהיר כיום בדבר אהבתו ל"אותה הרוח הצפונית האצילית" לא ישרוד זמן רב במה שנותר מהאקדמיה המערבית המודרנית. ניתן כמובן להתנחם בעובדה כי יצירתו של טולקין הפכה לקבועה ומבוססת וניתן רק לבטלה או לעוותה, לא למחוק אותה לחלוטין. כפי שטולקין עצמו כתב: "הצל שאימץ אותם, יש בו כוח משחית אך אין בו כוח יוצר." (תרגומה של רות לבנית). כתיבתו של טולקין היא אחת היצירות התרבותיות המעטות המודרניות יחסית אשר נובעות בכללותה מהמיתולוגיה האירופית, וחרף ניסיונות החתרנות ואפילו העיוות, עדיין שומרת על יופייה.
"לא כל הזהב יש לו זוהר,
לא כל תועה-דרך יאבד.
גם בא בימים יש לו תואר
ושרש עמק לא ישמד.
מרמץ תצא אש ותרב,
מאפל האור יגבר;
גם להב נשבר יהיה חרב
וההלך ישוב ויכתר."
הקוראים הצעירים חייבים ללמוד מדוע הפכה יצירתו של טולקין לכל כך חשובה. ואת ההסבר ניתן למצוא בספרו של הסופר הצרפתי ארמנד ברגר: "טולקין, אירופה ומסורת".[15]
זו היא עובדה ידועה שטולקין היה אובססיבי לשפות ואף כתב שירים ופואמות עבור גזעיו השונים בשפות הארץ התיכונה שהמציא. ברגר מראה גם שהוא התעניין במיוחד בשפה ה-גותית אשר כבר אינה קיימת ואפילו המציא מילים חדשות כדי להשלים את החסר ולאחר מכן לכתוב שירה ב"ניאו-גותית". הוא המציא כ-40 שפות אשר "שאבו את השראתן מהשפות האירופיות העתיקות שלנו."
גם הסיפורים של טולקין זכו להשראה ממקורות עשירים וכבירים מאוד. ברגר מציין שהן נבעו משלוש מסורות של צפון מערב אירופה - קלטי, פיני וגרמני-סקנדינבי - כאשר המסורת הגרמנית-סקנדינבית השפיעה במידה הרבה ביותר. במובנים רבים ניתן לטעון כי הוא המציא את הפנטזיה מחדש כאשר חזר למקורות. עד לכתיבתו מה ששרד בספרות האנגלית מ"האלפים" היו יצורים דמויי פיות, אולם טולקין החזיר להם את כבודם. ברגר כותב כי "ייתכן שהאֶלְפים נקשרו להערצת אבות קדמונים, כמו גם לפולחן פריון ומוות במסורת הסקנדינבית". בארץ התיכונה של טולקין הם ניחנים בקסמים, יופי, אלמוות וכישרון אמנותי. טולקין עצמו אמר כי מחזור וולסונג (Völsung), בין הסאגות הנורדיות המוכרות ביותר, הייתה "נחותה מהומרוס ברוב המובנים", אולם הייתה לה "אמינות מסוימת שמצטיינת בה" וגם עסקה בנושא האהבה בצורה יעילה יותר. הסיפור של הסאגה הזאת, בה מופיע דרקון השומר על אוצר ארור, מוכר לכל מי שקרא את "ההוביט".
הכתיבה של טולקין הייתה יותר מאשר לייצר "מיתולוגיה עבור אנגליה"[16]. ברגר כותב כי מטרתו של טולקין הייתה "להיות שקוע לגמרי בתרבות של האדם, עד כדי כך שהתגעשות בלתי ניתנת לעצירה מתפשטת בתוך עצמך." הוא מוסיף כי זה היה "דחף רב עוצמה המבקש להעניק חיים חדשים למסורת מקוטעת, שאולי כבר אבודה. כך הייתה תכניתו השאפתנית של טולקין ליצור 'מיתולוגיה עבור אנגליה'". כיום מעטים מהחוקרים יהיו מוכנים להודות שזאת הייתה מטרתו. ב-1951 אמר טולקין עצמו כי הוא "מתאבל על העוני של המדינה האהובה שלי", שהסיפורים שלה היו קשורים ב"אגדות של ארצות אחרות".
אין זה סוד כי טולקין כתב מחדש מיתוסים אותם הוא אהב, לרבות כמה מהמסורת הארתוריאנית והסאגות הנורדיות, אך גם האפוס הפיני הסיפור של קולרבו (Kullervo). אלמנטים של המיתוסים הללו נפוצים בשר הטבעות וספריו האחרים והם הפכו לחלק מהמבנה של הסיפור - ביטוי חדש של רעיונות ומוטיבים עתיקים. באמצעות כך, הטיל טולקין זרקור בהיר על "מורדות הדמיון היצירתי שלנו ובסופו של דבר על המבנים העמוקים ביותר של התרבות שלנו". ברגר מוסיף כי מיתוסים "שורדים ברסיסים ומדי פעם מצליחים להתערבב ברגשות נוצריים המקנים להם חיוניות חדשה בדיוק כפי שהם מעניקים להם עוצמה אפילו יותר דרמטית, כוח לא ידוע." כך מציג טולקין "לאדם המודרני פרסקו עצום של ימי קדם באמצעות מסורות משופצות."
"המסורות המחודשות" הללו אינן מסורות מעוותות. ברגר מזהה את "מהות המסורת האפית האנגלו-סקסית" כ"נאמנות לאדם אמיץ שגורלו שותף". קבלה הרואית ובכבוד של המוות אופיינית ללוחם הצפון אירופי ההיסטורי וניתן לראות את מאפייניו בדמותו של תיאודן מלך רוהן. בסרט השלישי של הטרילוגיה מוביל תיאודן את המסע (דהירת הסוסים) של הרוהירים, במה שנחשב לאחת הסצנות הגדולות בתולדות הקולנוע והספרות.[17] דמותו של אראגורן מייצגת את המודל המלך של טולקין וברגר מקשר אותו לנסיך של דנמרק אמלת' אשר העניק השראה גם להמלט של שייקספיר. אראגורן מייצג עם זאת את הצד ההירואי יותר ובסופו של דבר זוכה בכס המלכות שלו לאחר גלות. ההוביטים, הטיפוסים הכפריים הפשוטים שבמפתיע לוקחים חלק בגבורה, מסמלים לא פחות מאשר צורה חדשה של מעשים אדירים המבוססים על יסודות מסורתיים כאשר עם "שאינו שייך להיסטוריה" תופס מקום מכובד גם כן. ברגר משווה אותם לחיילים הבריטים האלמונים ששירתו במלחמת העולם הראשונה, בה לחם גם טולקין עצמו.
"במערב לאור חמה
עולים פרחי אביב,
עצים פורחים, ברכה הומה,
דרורים שרות סביב.
אולי בלילה הבהיר
על תלתלי תדהר
כוכבי לילית כפס מזהיר
בשערם יואר.
ופה בקץ מסע אשכב
באפלה נקבר,
בצל צריחי מגדל נשגב
אל מול מדרון ההר.
מעל צללים חמה תבער
וכוכבים רוכבים;
אך לא אֹמר: היום עבר,
שלום לכוכבים."
- תרגומו של אוריאל אופק
שר הטבעות זכה לאהדה רבה בקרב ההיפים "הירוקים" האנטי-ממסדיים במהלך שנות ה-60. ב-1972 כתב טולקין כי "בכל העולמות שלי, אני לוקח חלק בצד של עצים נגד כל אויביהם". ברגר כותב כי "דרך העבודה היעילה הזו בעולם העצים חוזרת למסורת המערבית הטהורה ביותר". הוא מוסיף כי מדובר ב"יער כמקום מיוחד למפגשים עם סכנה, בין אם עם עוולים, עם יצורים מופלאים או עם הצמחייה. בספרות ימי הביניים מקובל שעולם היער הוא, אם לא ניטרלי, עוין במידה מסוימת את האדם". היה זה דווקא ביערות צפון אירופה שהאנשים הכירו את עצמם בצורה האמתית ביותר. טולקין אפילו פנטז על ראגנארוק ששורף את "כל שכונות העוני ועובדי הגז, והמוסכים העלובים." גזע העצנים/אנטים העתיק דמוי העצים הוא ביקורת של טולקין על "מקבת" של שייקספיר בו ישנה נבואה על עצים הקמים לתחייה וצועדים, אך לבסוף הסתבר שהיו אלו רק בני אדם שהשתמשו בענפים להתחפש ולהסתתר.
הפרק האחרון של ברגר מגדיר את כתיבתו של טולקין כ"הגנה על הציוויליזציה האירופית". כיום תפיסה כזאת תהיה כמובן שנויה במחלוקת אולם בפועל זה בהחלט ראוי לחלוטין שעם יראה את עצמו ביצירות הנשענות על השורשים העמוקים ביותר של תרבותו ותולדותיו. הוא מוסיף כי "מסורת היא עניין של בחירה: או להעביר אותה הלאה, להבטיח את המשך דרכה ולהשאיר את המורשת בחיים, או לתת לה להיעלם מול הניהיליזם." "אם כבר אין מסורת, אנחנו מוותרים על מי שאנחנו ומשאירים את התחום פרוץ לכל העודפים שהעולם מייצר". "האויב לא ינצח כל עוד המסורת תישאר, כל עוד יש אנשים בעולם המסוגלים להחזיק את מלוא משקלה של מורשת". כתיבתו של טולקין מאפשרת בחירה: או שקיעתה של נומנור אל תוך התנוונות ושחיתות והשמדה, או כדוגמתה של גונדור, אשר נגאלה עם שובו של המלך ודהירת הפרשים הרוהירים המתהדהדת את הגעתם ההיסטורית של חיל הפרשים הפולני אשר הציל את וינה מהנפילה לעותמאנים ב-1683.
ברגר אפילו מכנה את פעלו של טולקין "טקסט מכונן חדש לזהותנו" שיכול לאפשר לנו "לשמור על האש הקדושה". ייתכן שתפיסה זו מוגזמת במידה כזאת או אחרת אולם אין ספק כי מדובר בכתיבה הנגישה ביותר עבור אנשים צעירים הרוצים להתחיל במסע לכל החיים של הבנת עצמם כחלק מעמם. יצירה זו אמורה להעניק להם השראה להבין טוב יותר מאיפה הם באו וכיצד הסיפורים העתיקים ביותר היוו השראה לטולקין. ברגר מוסיף כי "זה תלוי באדם האירופי להכיר את המיתולוגיה המודרנית שלו ואת הגיבורים הקשורים אליה". אולם זה חשוב לא רק להכיר אותם אלא גם להפוך לדור שיהפוך למקור המיתולוגיה של העתיד.
"אני רואה בעיניכם את אותו הפחד שייקח את ליבי. אפשר שיבוא היום בו אומץ לבם של גברים ייכשל, שבו נפקיר את חברינו ונשבור את כל קשרי האחווה. אבל זה לא היום הזה! שעה של זאבים ומגנים מנותצים, כשעידן בני האדם יתרסק. אבל זה לא היום הזה! אני מפציר בכם לעמוד איתן, אנשי המערב!"
- "שיבת המלך", בבימויו של פיטר ג'קסון, 2003.
[1] https://www.nytimes.com/2022/09/21/world/europe/giorgia-meloni-lord-of-the-rings.html
[2] https://web.archive.org/web/20131207142049/http://www.saf.org/LawReviews/Laycock1.htm
[3] https://web.archive.org/web/20071006094822/https://olimu.com/WebJournalism/Texts/Commentary/Stereotypes.htm
[4] https://www.youtube.com/watch?v=gtx0QV4-VxY
[5] https://screenrant.com/lotr-rings-power-show-budget-billion-amazon-details/
[6] https://www.youtube.com/watch?v=QAb6z4evmuE
[7] https://www.giantfreakinrobot.com/ent/rings-of-power-failed.html
[8] https://www.youtube.com/watch?v=VIIrbd3vX0U
[9] https://www.youtube.com/watch?v=3pNZMXArpQ8
[10] J.R.R. Tolkien, The Fall of Númenor: And Other Tales from the Second Age of Middle-earth, William Morrow, 2022.
[11] https://lithub.com/on-the-time-j-r-r-tolkien-refused-to-work-with-nazi-leaning-publishers/
[12] https://tolkiengateway.net/wiki/Rawlinson_and_Bosworth_Professor_of_Anglo-Saxon
[13] https://www.insidehighered.com/news/2019/09/20/anglo-saxon-studies-group-says-it-will-change-its-name-amid-bigger-complaints-about
[14] https://www.telegraph.co.uk/news/2023/06/03/anglo-saxons-arent-real-cambridge-student-fight-nationalism/#:~:text=%E2%80%9CThe%20term%20'Anglo%2DSaxon,dominant%20population%20in%20southern%20Britain.
[15] Armand Berger, Tolkien, Europe, and Tradition: From Civilisation to the Dawn of Imagination, Arktos Media Ltd., 2022.
[16] https://luke-shelton.com/2022/02/12/why-calling-tolkiens-work-a-mythology-for-england-is-wrong-and-misleading/
[17] https://www.youtube.com/watch?v=U_TJFhVUOzc
