גבורתו של דאגלס מוסון ומסע ההישרדות הגדול בעידן ההרואי של חקר האנטארקטיקה
בתחילת המאה ה-20 הייתה מרבית יבשת
אנטארקטיקה עדיין לא ידועה וטרם נחשפה לעידן התגליות. אזורים אדירים ממנה היו
למעשה טרה אינקוגניטה. המשימה לשנות מצב זה הוטלה על כתפיהם של מספר גברים מעוררי
השראה ואמיצים, שהיו מוכנים לחשוף את עצמם לקשיים ולסיכונים של הנוף הבלתי סלחני
של היבשת הזו. אחד מהם היה הגאולוג האוסטרלי בן ה-31 סר דאגלס מוסון (1882-1958).
בשנת 1910 כבר היה לו ניסיון מסוים בחקר הקטבים, ובאותה שנה הוא ארגן את מה שזכה
לשם "המשלחת האוסטרלאסייתית לאנטארקטיקה". מטרת המשלחת הייתה לסייר,
לגלות ולאסוף נתונים על אדמת ארץ ג'ורג' החמישי וארץ אדלי - שני אזורים
באנטארקטיקה שעליהם היה ידוע מעט מאוד.
המשלחת נחתה באנטארקטיקה בתחילת
1912 והקימה את מחנה הבסיס שלה במפרץ קומונוולת'. התוכנית של מוסון הגדירה מספר
קבוצות מזחלות, שכללו בסך הכול 31 גברים, במטרה לסקור אזורים שונים ולאסוף נתונים.
הוא עצמו היה אדם מתכנן קפדן ויסודי, שלא היה מוכן להשאיר לידי המקרה אפילו את
הפרטים הקטנים ביותר. יחד עם שניים נוספים - זאווייר מרץ השווייצרי והקצין הבריטי
בלגרייב אדוארד סאטון ניניס - הוא יצא לחדור אל פנים ארץ ג'ורג' החמישי ולבצע סקר.
המטרה הייתה לאסוף את כל הנתונים האפשריים על הגאולוגיה, האקלים, הגלציולוגיה
(מדעי הקרחונים) והמגנטיות של אזור המסע, שאורכו למעלה מ-3,200 ק"מ, באזור לא
מוכר.
לא ניתן להפריז בתיאור הקשיים
הסביבתיים עימם נאלצו הגברים הללו להתמודד. מלבד טמפרטורות שירדו הרחק מתחת לאפס,
הרוחות עלו באופן קבוע על 300 קמ"ש; מאוחר יותר התגלה שזהו המקום הסוער ביותר
על פני כדור הארץ. חמור מכך, השלג והקרח שדרכם נעו הסתירו סדקים עמוקים המכוסים
בגשרי שלג. הסדקים הללו היו למעשה מלכודות מוות, היכולות לחמוק אפילו מעין מנוסה.
בכל רגע נתון היה כל אחד מהם עלול ליפול אל מותו הקפוא בעומק של עשרות מטרים. ציוד
איכותי למזג אוויר קר ולטיפוס הרים פותח רק עשרות שנים מאוחר יותר. ההגנה היחידה
שעמדה לרשות הגברים הייתה לקשור את עצמם למזחלות ולקוות שנפילה לסדק לא תגרור את
הכול איתה.
בעת חציית קרחון ניניס, כ-500
ק"מ מהמחנה המרכזי, אירע אסון: בלגרייב ניניס בן ה-25 והמזחלת שלו - אשר
הכילה את רוב המזון, האוהל, אספקה קריטית ואת כלבי המזחלת הטובים ביותר - נפלו אל
תוך סדק בקרח. תוך שהם בוהים באימה אל מעמקי הסדק בזמן ששכבו על הבטן, יכלו מוסון
ומרץ המבועתים לראות שני כלבים, אחד מת והשני גוסס, על מדף קרח בעומק של כמעט 50
מטרים. את ניניס ואת המזחלת הם כלל לא ראו. מוסון הבין מיד את חומרת המצב האיומה:
הם היו עתה במרחק של מאות קילומטרים מהמחנה המרכזי ללא מזון או מחסה. באותו הלילה
הם אלתרו אוהל מחתיכת בד ושני מגלשי הסקי של מרץ, וכן הניחו את שק השינה שלהם,
העשוי מעור איילי הצפון, ישירות על השלג.
בשלב זה החל אחד מקרבות ההישרדות
הגדולים בהיסטוריית גילוי הארצות. תאודוליט פגום היה כל מה שהיה ברשותם לצורכי
הניווט. לא היה להם כל מזון עבור הכלבים, וכל מה שהיה להם עבור עצמם הייתה כמות
מזערית של בשר מיובש (פמיקן), ביסקוויטים, צימוקים וקקאו. התוכנית הייתה לאכול את
הכלבים ככל שהתקדמו ולהאכיל את הכלבים האחרים באמצעות העצמות והעורות שלהם. היה זה
אומנם נורא, אולם הכרחי. שני הגברים גררו את המזחלת שלהם בכוח פיזי שהלך ונחלש
בהתמדה, ונעו מעל אזורים מושלגים אדירים, קרח בוגדני וסדקים מסוכנים. הם זרקו את
כל מה שלא היה נחוץ לחלוטין, לרבות המצלמה והסרט היקרים שתיעדו את המשלחת. רק כלב
אחד היה חזק מספיק עבור הסחיבה, וגם הוא נחלש יותר ויותר עקב המאמץ והרעב. כל יום
היה המוות קרוב יותר ויותר.
מצבו של מרץ הלך והידרדר. הרעב,
החולשה הפיזית והייאוש השתלטו עליו, והוא לא היה מסוגל עוד לנוע ביציבות. גם מצבו
הנפשי החל להתערער - ככל הנראה בשל שילוב של דיכאון קוטבי, תת-תזונה, היפותרמיה
ומאמץ יתר. מוסון אף ראה אותו נושך ומפריד מהיד את החלק העליון של אחת מאצבעותיו
הקפואות. אולם בכל תוקף סירב לנטוש את חברו. הוא טיפל בו כמיטב יכולתו, אפילו עזר
לו לבצע את הפעולות הגופניות הבסיסיות ביותר ואף ניקה אחריו. כזה היה מוסון. אולם
גם הוא ידע שהסוף מתקרב. לילה אחד נכנע מרץ להתקפי דליריום, ומוסון נאלץ לרסן אותו
פיזית. הוא נפטר בייסורים זמן קצר לאחר מכן.
מוסון עצמו נזקק בשלב זה לא פחות
מנס על מנת לא להצטרף למרץ. המזון כמעט אזל. הבשר כבר החל ליפול מעצמותיו כתוצאה
משילוב של קור קיצוני ורעב. ידיו ופניו היו עתה למעשה גושים קפואים. החמור מכול,
כפות רגליו שלו התנתקו למעשה מגופו ונזלו מוגלה ודם. הוא קשר אותן כמיטב יכולתו
ולבש שישה זוגות גרביים על מנת להחזיק את בשרו על גופו. ועדיין חיכה לו מסע של
למעלה מ-150 ק"מ. אולם הוא סירב להיכנע ולשכב למות. הוא כתב ביומנו כי
"אעשה את המקסימום עד הסוף".
הוא החל לגלף באמצעות סכין את
המזחלת ואת קופסת העץ של התאודוליט ויצר נעלי קרמפונים מאולתרים על ידי החדרה בכוח
של ברגים ומסמרים דרך פיסות עץ. את "הנעליים" הללו הוא קשר לרגליו. ללא
ההכנות הללו מראש הוא לא היה מצליח לחצות את תצורות הקרח שחסמו את דרכו אל הצריף.
המזחלת נוסרה לשניים, וכך הוא סחב אותה בשארית דרכו.
כ-130 ק"מ מהצריף, הוא התקדם
בהליכה, במעידות ולעיתים בזחילה דרך הנוף המקפיא ורווי הסדקים. היו כל כך הרבה
סופות שלג ויריעות קרח, שבימים מסוימים הוא הצליח להתקדם רק מעט מאוד. היו ימים
שבהם לא הצליח להתקדם כלל. יום אחד הצליח מוסון בקושי רב לשמור על עצמו בחיים כאשר
נפל אל תוך סדק בקרח, לאחר שגשר שלג קרס תחתיו. המזחלת שאליה היה קשור הצליחה
להחזיק אותו, אולם הוא היה תלוי עתה באוויר על חבל באורך של למעלה מארבעה מטרים. מתחתיו
היה רק חושך אינסופי. במשך זמן רב היה תלוי במצב של חוסר אונים ואף החל לחשוב
שאולי עדיף לשחרר את עצמו וליפול אל סופו.
אולם אט אט הוא חזר לעצמו. כמתכנן
מראש, מוסון קשר בכוונה קשרים במרווחים סדירים בחבל במיוחד למקרה שכזה. תכנון זה
הציל עתה את חייו. לאט, חרף מצבו החלש, הוא משך את עצמו בעזרת ידיו מתוך הסדק,
בסיוע הקשרים שבחבל. אולם בדיוק כאשר ניסה למשוך את עצמו החוצה, שפת הסדק נשברה
והוא שוב נפל מטה. היה זה השלב הקרוב ביותר שבו הגיע אי פעם לייאוש מוחלט. לא נותר
לו כמעט כוח בניסיון למשוך את עצמו שוב החוצה. בשלב זה, תוך שהוא מביט אל החשכה
תחתיו, הוא נזכר בשיר. היו אלו שתי שורות של המשורר האהוב עליו רוברט וו. סרוויס
מיצירתו "הוָותְרָן":
קריאת השורות הללו הצילה את חייו של
מוסון. הוא זימן את שארית כוחותיו ואת כל הנותר מכוח רצונו, ומשך את גופו הצנום
והמתפרק כלפי מעלה, עד שלבסוף הצליח לצאת מהתהום. הוא התגלגל משפת הסדק והתעלף.
הוא התעורר מספר שעות מאוחר יותר, מכוסה בשלג. כהערת שוליים ניתן לציין כי דייוויד
רוברטס, אשר פרסם את הספר אודות הביוגרפיה והרפתקאותיו הקשות של מוסון תחת הכותרת
"לבד על הקרח: סיפור ההישרדות הגדול ביותר בהיסטוריה של גילוי
ארצות",[1] מציין כי בשנת 2007 ניסה מגלה הארצות הקוטבי המנוסה טים ג'רוויס
לשחזר את טיפוס החבל של מוסון - והוא כשל.
מוסון ידע כי זהו שלב המנוחה האחרון
לפני הסוף. מותו קרב, והוא החל לאבד שליטה ביכולותיו המוטוריות. זמן רב עבר מאז
שהיה אמור לחזור לצריף על פי התוכנית המקורית, ולא ניתן היה לדעת אם שותפיו כבר
האמינו כי אינו בין החיים ועזבו עם אונייתם "אורורה", שהייתה אמורה
לקחתם חזרה לאוסטרליה. מוסון כפה על גופו השבור להמשיך, והתקדם צעד אחר צעד - כל
תנועה הייתה כרוכה בייסורים אדירים. הרוחות היו כה חזקות, עד כי יותר מפעם אחת
הועף באוויר ונזרק אל השלג. חלק מהזמן התקדם על ידיו וברכיו. כאשר היה במרחק של 45
ק"מ מהצריף, גילה מלאי מזון ופתק שהשאירו חבריו למקרה שישוב. נדרשו לו עשרה
ימים נוספים לעבור את המרחק שנותר. הוא פשוט סירב למות.
כאשר התקרב למפרץ קומונוולת', הבחין
בנקודה שחורה באופק. הוא ניגש אליה בהליכה, במעידה ובזחילה, ובסופו של דבר יכול
היה לראות כי זהו הצריף. אחד מאנשי החיפוש וההצלה שנותרו, פרנק ביקרטון, הבחין
במקרה במוסון המתקרב מרחוק. יחד עם מספר גברים נוספים הוא רץ לקראתו. תחילה לא
ידעו במי מדובר, וגם כאשר התקרבו לא הבינו שזהו מוסון: עורו התקלף מגופו, רוב
שיערו נשר, גפיו בקושי תפקדו, והוא היה מכוסה בכוויות קור ופצעים קפואים. הוא
בקושי הצליח לדבר. מוסון התמוטט בידיהם - מסעו הקשה הסתיים.
היה זה אולי אחד מהישגי ההישרדות
הגדולים בהיסטוריה של גילוי הקטבים. לא היה לו כל סיוע, מעט מזון ומחסה, וברשותו
היו רק ציוד בסיסי וכלי ניווט פגומים. המסע שלו נמשך לאורך של כ-500 ק"מ
מייגעים. עם חזרתו לאוסטרליה בשנת 1914 זכה בתואר אבירות מהמלך ג'ורג' החמישי -
כבוד שהיה בהחלט ראוי. מוסון תיעד את האירועים בספרו "הבית של סופת השלגים:
סיפור אמתי של הישרדות באנטארקטיקה", והקדיש את שארית חייו ללימודי הגאולוגיה.
[1] David Roberts, Alone on the Ice: The Greatest
Survival Story in the History of Exploration, W. W. Norton & Company,
2014.
