ארנסט שקלטון: גבריות, אומץ, גבורה, תעוזה והישרדות מול האינסוף הלבן
ארנסט שקלטון: גבריות, אומץ, גבורה,
תעוזה והישרדות מול האינסוף הלבן.
סיפורה המדהים של משלחת שקלטון הוא
קרוב לוודאי הסיפור ההרואי ביותר של אומץ וסיבולת בכל ההיסטוריה האנושית. זהו גם
סיפורו האישי של ראש משלחת החקר הזאת סר ארנסט הנרי שקלטון (1874-1922) אשר הוביל
את המסע לאנטרקטיקה בין 1914 ל-1916.
שקלטון היה מגלה ארצות של אזור
הקוטב, אנגלו-אירי אשר התאכזב עמוקות שהבריטים נוצחו במרוץ לקוטב הצפוני למשלחתו
של רוברט פירי האמריקאי ב-1909 וכן שהנורווגים, תחת רואלד אמונדסן, היו הראשונים
להגיע לקוטב הדרומי.
עתה הייתה הצפייה שהמשלחת
הטראנס-אטלנטית האימפריאלית נועדה להציל את הכבוד הבריטי. הייתה זו אמורה להיות
החצייה הראשונה של היבשת והמטרה של המשלחת הייתה הגעה עד האי רוס (על שמו של
ג'יימס קלארק רוס) בדרומה. צוות אחר התבקש להשאיר אספקה במספר מקומות מפנים היבשת
ועד החוף, היכן שאונייה תאסוף את שקלטון ואנשיו.
אולם המשלחת הייתה כישלון מוחלט.
הגברים אפילו לא דרכו על אדמת אנטרקטיקה. ועדיין, גם לנוכח הכישלון, במהלך מסע
ייסורים אשר נמשך 617 ימים עבור רובם, היה זה אחד ההישגים הגדולים בהיסטוריה כנגד
כל סיכוי אפשרי.
התכנון המקורי היה להפליג מאי
ג'ורג'יה הדרומית בדרום האוקיינוס האטלנטי דרומה עד חוף לואיטפולד האנטרקטי, לרדת
ליבשה ולחצות את היבשת באמצעות צוותי כלבים. שם האונייה היה ה-אנדיורנס. היא נבנתה
במטרה מיוחדת עבור חקר הקוטב, ספינת מפרשים תלת תורנית באורך של 44 מ' אשר כללה גם
מנוע קיטור קטן לגיבוי ומדחף בתחתית. היא הייתה בנויה מקורות וקרשים חזקים במיוחד
שכן שקלטון ידע שהיא תצטרך להתמודד עם לחץ אדיר מצד כמויות אדירות של קרח צף.
שקלטון לא התקשה למצוא מתעניינים
להצטרף למסע. הוא בחר 6 גברים מבין הימאים ומגלי הארצות הוותיקים לתפקידי מפתח
אותם הכיר אישית ופרסם את המסע עבור השאר. הוא קיבל כ-5000 פניות מצד מתעניינים,
לרבות קבוצה של 3 נשים שציינו כי יהיו מוכנות ללבוש בגדי גברים. שקלטון בחר את
הצוות באופן כמעט אינטואיטיבי לחלוטין. הוא ראיין את המבטיחים ביותר, אולם נראה
שקיבל את ההחלטה לגבי כל אחד מהם תוך 5 דקות בלבד. הצוות היה ברובו אנגלי, אם כי
כלל גם 4 מסקוטלנד ואירלנד ואחד מכל אחת מהמדינות הבאות: וולס, אוסטרליה, ניו
זילנד וארה"ב.
המסע הראשוני, מאי ג'ורג'יה הדרומית
דרומה דרך הקרח, היה מוצלח והצוות של האנדיורנס כבר ראה את היבשה. אולם 44 ימים
לאחר תחילת המסע, ב-18 בינואר 1915, האונייה נתפסה בקרח הצף ולא הצליחה להשתחרר.
היה זה קיץ ארקטי ועל כן החליט שקלטון להעביר את החורף על האונייה, לחכות להפשרה
של השנה הבאה, ולהמשיך במשלחת. המשמעות של ההחלטה הייתה חודשים של המתנה, אך ניתן
היה להתמודד עם כך ללא קושי שכן אפשר היה לחמם את פנים האונייה שהייתה נוחה למדיי.
שקלטון שמר על משמעת בקרב אנשיו, אם
כי לא היה יותר מדי מה לעשות בכל מקרה. הגברים אף שיחקו בכדורגל על הקרח ליד
האונייה. צוותי הכלבים התאמנו על הקרח ואף ערכו מירוצי מזחלות. האונייה לא צוידה
במזון לתקופה של שנה נוספת כך שהצוות צד פינגווינים וכלבי ים.
עם הזמן דחפו הרוחות והזרמים בהדרגה
את הקרח הדחוס צפונה. הקרח דחף את האונייה מאות קילומטרים אל עבר הקצה של חצי האי
ארץ גרהאם. חמור מכך, הלחץ מצד הקרח גבר כל כך עד כי ניתן כבר היה לשמוע את הקורות
והקרשים מתנפצים תחת הלחץ. לא ניתן היה אפילו לישון בגלל קולות ניפוץ חזקים כמו
ארטילריה. כך, פירקו הגברים את הציוד והקימו מחנה.
היה הרבה יותר קר עם אוהלים בלבד
בתור מקלט. בסופו של דבר בלע הקרח והרס את האונייה. לא נשאר לבסוף כלום מהאנדיורנס
מעל פני השטח, וב-21 בנובמבר 1915, לאחר 307 ימים שהייתה תקועה בקרח, היא שקעה.
הגברים קשרו את דגל הממלכה המאוחדת בנקודה הגבוהה ביותר כך שהוא התנופף ברוח תוך
שהאונייה ירדה אל מתחת למים.
כך, היה מצבה של המשלחת עגום מאוד.
היה זה כבר כמעט שנה מהרגע בו היא יצאה מאי ג'ורג'יה הדרומית. לא ניתן היה לתקשר
ברדיו ואיש לא ידע היכן בדיוק הם נמצאים. הייתה להם עתה מטרה אחת בלבד: לשרוד
ולצאת משם בחיים. שקלטון פיקח על כל פרט קטן והאנשים קראו לו "בוס".
פינגווינים וכלבי ים הם חיות
עונתיות ובמהרה לא נותר יותר מה לצוד. המחסור במזון הוביל את שקלטון לקבל את
ההחלטה הלא פשוטה להרוג את הכלבים, אותם לא ניתן היה יותר להאכיל, ולאכול אותם.
היו ביניהם גם גורים שנולדו במהלך המסע והצוות אהב אותם. שקלטון החליט להוביל את
האנשים לעבר אזור בארץ גרהאם שם יכלו למצוא מזון.
אולם המשימה דרשה הרבה מעבר לצעידה
מעל פני הקרח שכן יהיה צורך גם בחציית מים פתוחים בכדי להגיע ליבשה. הדבר חייב
גרירה של שלוש סירות הצלה אשר ניצלו מהאונייה. הלחצים ששברו את האנדיורנס דחפו
מעלה רכסים ענקיים. הגברים חצבו כמויות המקבילות למעברי הרים כדי לדחוף את הסירות
דרך המעברים. עדיין, לאחר מספר ימים של עבודת פרך הבין שקלטון שהדבר בלתי אפשרי
ונתן פקודה לעצור. הם יצטרכו עתה להניע את הקרח צפונה עד שהוא יתפרק ולהשליכו
לאוקיאנוס. אולם גם משימה זאת הייתה נוראית. ככל שעברו החודשים החל הקרח להיסדק.
שקלטון הזיז את המחנה מספר פעמים במטרה להציבו על מה שהוא קיווה יהיה קרח צף מספיק
גדול שיישאר שלם עד ההגעה לים. אם הצוות ייצא מוקדם מדי יוכלו הקרחונים להתנגש זה
בזה ולמחוץ את הסירות.
הקרחונים המשיכו להישבר. שקלטון
הציב מתצפתים בכל לילה ואכן מספר פעמים התעוררו הגברים לצעקות כי הקרח נשבר באמצע
המחנה. הם נערכו מראש למקרי חירום כאלו ובכל פעם הצליחו לזרוק אספקה מעל פני
הסדקים, העבירו את הסירות והצילו את המחנה. באחד המקרים נשבר הקרח בדיוק מתחת
לאוהל והיו כאלו שנפלו אל תוך המים הקפואים. אדם אחד, שנלכד בשק השינה שלו, נגרר
החוצה רגע לפני ששני לוחות קרח התנגשו זה בזה.
לבסוף, ב-9 באפריל, החליט שקלטון
שכמות הקרח הצף כבר כה קטנה והים הפך כה פתוח שניתן כבר לשלוח את הסירות לכיוון אי
הפיל. במשך שישה ימי קשים ואומללים שטו הגברים דרך המים הקפואים והימים הסוערים.
הציוד והביגוד החורפי שלהם לא היה כמו החומרים הסינתטיים המודרניים ולא היו להם
אפילו מעילי גשם של ימאים. הבגדים שלהם נועדו לפני השלג, לא להתמודדות עם מי ים.
במהלך שני הלילות הראשונים ניסו
הגברים לסחוב את הסירות אל תוך הקרח על מנת שיוכלו לבשל מזון ולישון באוהלים במקום
להישאר בתוך הסירות הקטנטנות, המתנדנדות והעמוסות בציוד. אבל הקרח המשיך להתפרק
והגברים נאלצו לארוז את המחנה בבהלה ולרוץ על חייהם בחזרה אל תוך הסירות. בהמשך
המסע הם נותרו צפופים בתוך הסירות, סופגים נתזים מקפיאים בפניהם, מתחלפים במשמרות
המשוטים והמושכות, מנסים להאכיל את עצמם ועושים צרכים מהצד. הם תמיד היו רטובים,
כלל לא יכלו לישון, כולם סבלו מכוויות קור ואחד מהם אף החל לפתח נמק.
לבסוף, ב-15 באפריל, הקשוחים או
העייפים הללו נחתו באי הפיל הבלתי מיושב. הם במהרה הבינו כי החוף הקטן שלהם יהיה
מתחת למים במהלך הגאות הגבוהה ביותר, כך שהם חזרו אל הסירות ומצאו מפרצון טוב
יותר. למזלם היו באזור פינגווינים וכלבי ים אותם ניתן היה לצוד. עדיין, איש לא ידע
היכן הם נמצאים ועל כן איש לא היה מגיע לעזור להם.
שקלטון החליט לקחת איתו 5 גברים ואת
הסירה הטובה ביותר ולנסות להפליג במטרה למצוא עזרה. היבשה הקרובה ביותר הייתה ארץ
האש בקצה של דרום אמריקה; לאחר מכן היו איי פוקלנד. עדיין, למרות המרחק הרב יותר,
האפשרות הבטוחה ביותר הייתה ההפלגה חזרה לאי ג'ורג'יה הדרומית, מרחק של למעלה
מ־1,300 ק"מ דרך מה שנקרא "מעבר דרייק", אזור שהיה אחד הסוערים
בעולם, אך עדיין אפשרי בזכות הרוחות והזרמים.
שמה של הסירה היה "ג'יימס
קיירד" וכך החלו סר ארנסט שקלטון ואנשיו ב-24 באפריל במסע המפורסם הזה.
הייתה זו עונת הסתיו בחצי כדור הארץ
הדרומי ומזג האוויר היה בהליך התקררות. מעבר דרייק הוא סוער ולא פשוט אפילו עבור
האוניות המודרניות. אלו היו הימים שבהם שטו שקלטון ואנשיו במהלך 16 ימים ולילות
איומים תוך התמודדות עם סופות זועקות וטמפרטורה שצנחה לכמעט אפס. במהלך הסערות
הללו הם נאלצו להוריד את המפרש ולהשתמש בעוגן ימי כדי לשמור את החרטום ברוח, וכן להתפלל
שגל ענק לא ימחץ או יהפוך את הסירה. כה רבים היו נתזי מי האוקיינוס שקפאו על הסירה
עד שהיא הפכה למאוד כבדה והייתה בסכנת התהפכות. הגברים נאלצו לזחול החוצה ברוח
המייללת ולפרק את הקרח.
המסע הזה לבדו היה הישג ימי אדיר.
הנווט של שקלטון, פרנק וורסלי
(1872-1943), נאלץ לבצע מדידות סקסטנט בסירה לא יציבה, וגם זה רק כאשר פינו העננים
מעט את קרני השמש. במידה והיו מפספסים את אי ג'ורג'יה הדרומית וממשיכים לים הפתוח
היו ללא ספק מוצאים את מותם שכן במקרה כזה לא הייתה גם האפשרות להסתובב.
אחת מחביות המים שלהם הפכה למזוהמת
וכאשר הגיעו לבסוף ליבשה הם כבר היו לא רק רעבים, סבלו מכוויות קור, מכוסים בפצעים
ושחין, אלא גם דעתם נטרפה עליהם מרוב צמא. במשך יום נוראי שלם הם ניסו למצוא מקום
לעגון בו כך שהסירה לא תימעך בסלעים. ב-10 במאי 1916 הם סוף סוף הגיעו לחוף, יותר
מתים מאשר חיים.
אולם המסע ההירואי שלהם עדיין לא
הסתיים. הם היו עתה בצד השני של אי ג'ורג'יה הדרומית מהחוף בו הייתה תחנת ציד
הלווייתנים, המקום אליו הם יצאו 522 ימים מוקדם יותר.
ה-ג'יימס קיירד נפגעה במהלך העגינה
ושקלטון הבין ששניים מאנשיו לא ישרדו מסע ימי נוסף. המשמעות הייתה מסע רגלי לאורך
האי. תנאי השטח היו כה קשים שאף אחד מעולם אפילו לא ניסה לבצע מסע כזה בעבר.
שקלטון חיכה 9 ימים על מנת לנוח
ובתקווה למזג אוויר טוב. הוא בחר עבור המסע בשניים מאנשיו הבריאים ביותר, בנווט
שלו וורסלי ובאירי טום קריאן והשאיר את שלושת האחרים במפרץ. לאף אחד מהם לא היה
ניסיון הטיפוס. הם הצליחו להציל מהאנדיורנס ברגים של 5 ס"מ והחדירו אותם אל
תוך סוליות המגפיים שלהם כקרמפונים מאולתרים.
המסע עצמו היה הישג יוצא מן הכלל -
36 שעות מעל להרים וקרחונים ריקים, חלקם כל כך תלולים שהגברים נאלצו לחצוב מדרגות
בקרח. הירידה הייתה נוראית אף יותר: הם שלשלו את אחד האנשים בחבל, הלה יצר מדרגות
באמצעות מכות, האחרים הצטרפו אליו, הורידו אותו עוד יותר, והוא המשיך לייצר מדרגות
נוספות. המעברים הפכו לתלולים יותר ויותר. שקלטון לא הרשה לאף אחד לישון שכן אם
הגברים יסחפו הם יקפאו בוודאות למוות ואם הם ייכשלו אז לא יהיה סיכוי גם לאף אחד
אחר. ללא מפה טובה, הם טעו מספר פעמים לגבי נקודות הציון והעבירו שעות מייסרות
בחזרה לאזורים מהם הגיעו.
הם הגיעו לתחנת הציד כמו זומבים,
מלוכלכים, בעלי זקנים ושיער ארוכים וכחושים. שני בני 11 שהם פגשו ברחו מהם בצרחות.
הנוכחים בתחנה שהאמינו שהקבוצה כבר אבדו מהעולם הפכו לנדהמים. למחרת דאג שקלטון
לשלוח סירה למפרץ הנחיתה לאסוף את שלושת הגברים שנותרו.
כל 22 הגברים שנותרו על אי הפיל
שרדו גם כן. אחד מהם נאלץ לעבור כריתת אצבעות ברגליים על מנת להציל את הרגל. במהלך
הזמן הזה הם ישנו מתחת לסירות אותן הם הפכו והציבו ארובה מאולתרת שהוקמה לבישול
אוכל בפנים.
הם בילו 137 ימים אינסופיים בהמתנה
לעזרה. לא הייתה להם כל דרך לדעת שייקח שלושה חודשים ו-10 ימים - וארבעה ניסיונות
- עד ששקלטון יחלץ אותם. היה יותר מדי קרח צף מסביב לאי הפילים מכדי להתקרב מספיק
אפילו לנסות לשלוח סימן כלשהו להודיע להם שהעזרה נמצאת בדרך.
יהיה זה אולי קשה להאמין, אבל גם
לאחר המסע האפי הזה גויסו רוב האנגלים של הקבוצה להילחם במלחמת העולם, שהחלה עוד
לפני שהמשלחת יצאה אל הדרך. שניים מהם נהרגו בקרבות, אחד נפטר ממחלה, מספר אחרים
נפצעו קשה. שקלטון עצמו התנדב להילחם, אולם הוא היה בן 43 המוחלש מאוד עקב
מסעותיו. במקום זאת, היה לו סיור הרצאות מוצלח, אולם הוא לבסוף התעייף ממנו וארגן
משלחת נוספת לאנטארקטיקה שיצאה לדרך בסוף 1921. הוא קיבל התקף לב על הסיפון ואשתו
ביקשה כי ייקבר באי ג'ורג'יה הדרומית.
הרופא הבריטי אלכסנדר מקלין
(1889-1967), אשר השתתף במסע קודם יותר עם שקלטון ונרשם גם למסעו האחרון רשם
בקברו: "אני חושב שזה כמו ש'הבוס' היה רוצה בעצמו, עומד בודד באי הרחוק
מהציוויליזציה, מוקף בים סוער, ובקרבת אחד ממעלליו הגדולים ביותר".
פסלו של שקלטון עומד כיום מחוץ
לחברה הגאוגרפית המלכותית בלונדון, מחווה לאדם שנחישות הברזל ומנהיגותו הבלתי
גמישה הפכו כישלון מוחלט לסיפור גבורה מעורר השראה. הדוגמה האישית שלו מעולם לא
הייתה רלוונטית יותר.
ב-2022
מצאה צוללת את אונייתו של שקלטון, 106 שנים לאחר ששקעה, בעומק של כמעט 3 ק"מ.
היות ותולעי האוניות אינן יכולות לחיות במים קרים כאלה, האונייה נשמרה בצורה
מדהימה להפליא - לרבות לוחית השם שלה: אנדיורנס.
