סנקה והמדריך הסטואי לשמירה על קור רוח

סנקה והמדריך הסטואי לשמירה על קור רוח.

זמן רב לפני הופעתם של ספרי עזרה עצמית, מדריכי פסיכולוגיה פופולרית, הרצאות TED, פרשנויות פוליטיות וסדנאות לניהול כעסים ועצבים, העניקו אבותינו הקדמונים חוכמה אדירה במגוון נושאים, אישיים וחברתיים כאחד.

אחד מהם היה הפילוסוף, הסופר והמדינאי הרומי יליד קורדובה בשם סֶנֶקָה (4 לפנה"ס – 65 לסה"נ), אשר הצליח להתקדם רבות בסולם המעמדות של רומא במאה ה-1. הוא הצליח לשרוד את שלטונו האכזרי והקפריזי של קליגולה ומונה על ידי הקיסר קלאודיוס למחנכו של הקיסר העתידי, נירון בן ה־13, אשר עם עלייתו לכס השלטון אילץ אותו להתאבד. הסיבה לכך הייתה רצונו של הקיסר לחמוס את הונו העצום של סנקה. אולם סנקה פגש את גורלו הסופי באותו שוויון נפש שבו הוא חי את כל חייו, שנבע מהתבססותו על ערכי האסכולה הסטואית, אם כי הוא הלך בדרכי הסטואיזם בדרכו הייחודית שלו.

אחת היצירות החשובות ביותר של סנקה הייתה "על הכעס" (De Ira), אותה חיבר בשנת 41. החיבור נכתב בצורת פנייה לאחיו הגדול נובטוס (לוקיוס יוניוס גליו אנאנוס) (Ad Novatum), פוליטיקאי רומי, אשר החליף מאוחר יותר את שמו ל"גאליו" כאשר אומץ על-ידי פטרון עשיר בשם זה, ואשר הפך למושל של יוון בקורינטוס ואף הוזכר בספר "מעשי השליחים" של הברית החדשה. "על הכעס" הוא חיבור נדיב, נעים ומאוד פרקטי.

לסנקה, או בשמו המלא לוקיוס אנאוס סנקה, היו הרבה סיבות לכעוס בגינן. הוא היה על סף קריירה פוליטית מאוד מצליחה בתחילת שנות העשרים, אולם מחלת ריאות, קרוב לוודאי שמדובר היה בשחפת, אילצה אותו לעבור לתקופה ארוכה למצרים לצורכי החלמה. כפי שהוא כתב בשלב מאוחר יותר בחייו, לעולם אין לזלזל בנטייתו של הגורל לפעול כרצונו. בזמן שהיה במצרים קיבל את החדשות שמורו האהוב מהאסכולה הסטואית אטאלוס נפגע מידי הקיסר טיבריוס אשר החרים את רכושו וגירש אותו מרומא בבושה. בעת חזרתו לרומא בשנת 31, דודו, מושל מצרים, נהרג לאחר שספינתו נטרפה בים. כאשר חזר, הוא ראה את סיאנוס, אשר היה פעם המצביא הנאמן ביותר של טיבריוס, נאשם בידי הסנאט ומוצא להורג באכזריות ברחובות. הייתה זאת תקופה של פרנויה וכאוס פוליטי. פילוסוף סטואי אותו סנקה העריץ בשם יוליוס קאנוס הוצא להורג בידי קליגולה; קאנוס שיחק במשחק דמוי שחמט עם חברו כאשר המוציא להורג בא לקחת אותו; מילותיו האחרונות לחברו היו: "אתה תעיד שהקדמתי בכלי אחד". סנקה ידע כי יוכל למצוא גם הוא את עצמו בקלות בנעליו של הפילוסוף הגאון. ואכן, גם הוא כמעט והוצא להורג, אולם תחת נסיבות לא ידועות חייו ניצלו רק הודות למצבו הבריאותי.

סנקה היה קרוב לוודאי נעלה בחוכמתו על פני רוב האנשים האחרים של תקופתו, אולם גם הוא כמעט ומצא את מותו בידי קליגולה הקפריזי. סבלו לא נגמר שם ותוך פחות משנתיים הוא איבד את אביו בן ה-92 ואיבד את בנו הבכור. 20 ימים בלבד לאחר קבורת בנו, בגיל 45, הוא גורש מרומא לקורסיקה מסיבה לא ידועה על ידי הקיסר קלאודיוס. שוב, הקריירה המבטיחה שלו נגדעה. שוב, הוא העביר שנים רבות הרחק מרומא, וחרף הכתיבה הרבה שביצע בזמן זה, הבדידות החלה להשפיע עליו לרעה. הוא החל לזעום, כפי שהיה קורה לכל אדם אחר במצבו, אולם במקום להיכנע לכעס הוא ניתב את האנרגיה הזאת לכתיבת "על הכעס", אותו כאמור הקדיש לאחיו.

החיבור המדהים הזה פונה הן לקורא והן לסנקה עצמו. "אל תסתובב עם הבורים", הוא כותב. "תגיד רק את האמת, אבל רק למי שיכול להתמודד איתה." "תלך ותצחק ... צפה לסבול הרבה". גישה זו חוזרת כבר לפילוסוף הסטואי הגדול קְלֵאַנְתֶס, אולם סנקה יישם אותה באחד המצבים המלחיצים ביותר שיכולים להיות - אובדן של חברים ומשפחה, האשמה לא צודקת, ואובדן שנים יקרות מחייו. אחד הנושאים הנפוצים ביותר במכתבים ובחיבורים של סנקה מתקופה זו הוא המוות. עבור אדם שהשחפת הייתה ברקע שלו כבר מגיל צעיר - בשלב מסוים אף הובילה אותו לשקול התאבדות - הוא לא יכול היה שלא לחשוב ולכתוב כל הזמן על האירוע האחרון בחיים. "הבה נכין את מחשבותינו כאילו הגענו לסוף החיים", הוא הזכיר לעצמו. "בואו לא נדחה כלום. בואו נאזן את ספרי החיים בכל יום ... מי ששם את הגימור בחייו בכל יום, אף פעם לא חסר בזמן".

בזמן שישב בגלות הוא ניחם את חמו, אדם שזה עתה נשלל מעבודתו בפיקוח על אספקת התבואה של רומא: "תאמין לי, עדיף לייצר את המאזן של חייך מאשר של שוק התבואה". מעניין יותר, הוא ביקר את הרעיון שהמוות הוא משהו שעומד לפנינו בעתיד הלא ברור. "זו הטעות הגדולה שלנו", כתב סנקה, "לחשוב שאנחנו מצפים למוות. רוב המוות כבר עבר. כל הזמן שחלף הוא בבעלות המוות". זה מה שהוא הבין, שאנחנו מתים כל יום ולא ניתן להחיות מחדש שום יום ברגע שהוא מת.

סנקה פותח את היצירה תוך ציון שרבים מהחכמים תיארו את הכעס כ"טירוף קצר" (brevem insaniam). הוא מוסיף גם כי "זה לא דומה לבניין מתמוטט שמתפרק על אשר הוא מרסק". סנקה מציין יותר מפעם כי בניגוד לרגשות אחרים, לא ניתן "להסתיר" כעס או "לטפחו בסתר", בהתחשב בכך שהוא "מודיע על עצמו ויוצא מהפנים [in faciem exit]. יש להימנע מכעס, זאת משום שהוא הופך את האדם לעבד שלו. עדיף "להדוף באופן מיידי את עקצוצי הכעס הראשוניים".

לאלה שמתנגדים לכך שאדם טוב יכול לכעוס, במיוחד אם הוא יראה איזה אי צדק שערורייתי (כמו הריגת אב או אונס אם), אומר סנקה שלעולם אין זה נכון לשאוף להעניש פושעים מתוך כעס. האדם הבוגר ימלא את תפקידיו "ללא מורא וללא סערה", כי אין "דבר גדול או נעלה בכעס".

כמו כל הפילוסופיה הסטואית, גם דיונו של סנקה בדבר הכעס הוא מאוד פרגמטי. קודם כל יש להימנע מכל מה שעלול לגרום לאדם ליפול אל תוך הכעס. במידה והוא כשל והוסף לזועם, אסור לו לפעול בצורה שגויה בשל כך. הזווית הפרגמטית אף מאפשרת לו להציע הדרכה בתחום גידול הילדים. שום דבר לא מייצר כעס בקרב המבוגרים מאשר "חינוך רך ומסורבל". לכן, לעולם אין להחמיא או לפנק ילדים.

דרך נוספת להימנעות מכעס היא התנגדות לנטייה להתרכז בעובדה שנגרם עוול. אם לאדם יש תחושה כזו אסור לו לפעול במהירות או בפזיזות. "אדם חייב לקחת את הזמן שלו: יום חושף את האמת" (veritatem dies aperit). כאן ניתן לומר שאנו מוצאים את התגובה האידיאלית ביותר במהותה עבור האדם המערבי להתמודדות עם הכעס שלו. יש לבלום את הכעס "בהמתנה לשיפוט. ניתן להטיל עונש שמתעכב, אך לאחר שהוטל, לא ניתן לבטלו". "עיכוב הוא התרופה הגדולה ביותר לכעס".

האדם החכם לא יקבל כל דיווח מרושע באמינות נאיבית, וגם לא יתעצבן "בגין דברים זעירים וקטנוניים מאוד" (minimis sordidissimisque rebus)."יש לטפל במוח בצורה גסה כדי שלא ירגיש שום מכות מלבד המכות הכבדות". זוהי טיפשות לכעוס על דברים חסרי משמעות ובעיקר דוממים. "לכעוס על דברים שאינם חיים זה סימן של אדם משוגע...".

בהתמודדות עם החולשות של אחינו בני האדם, עלינו לזכור שאף אחד מאתנו אינו חף מאשמה. לעתים קרובות מדי ש"אנחנו מחזיקים את הפגמים של אחרים לנגד עינינו אבל מפנים את הגב לעצמנו". מבט טוב על עצמנו יגרום לנו להיות מתונים יותר עם אחרים.

זו היא גדולתה של אדם גדול להתעלם מעוולות ופציעות קטנות וקטנוניות. הנקמה הטובה ביותר היא לעתים קרובות להפנים שמי שעשה לך עוול אפילו לא "שווה את הטרחה". האדם "הגדול והאצילי" הוא לעתים קרובות "כמו חיית בר ענקית" שמקשיבה "ללא דאגה כשכלבי הציד הקטנים רוחשים". לא משתלם לכעוס על אף אחד, ללא קשר למעמדם: "להילחם עם שווים עמך זה עניין מקרי; עם טוב יותר, מטורף; עם נחות, מטופש". כאשר כעס מתעורר בין שני אנשים, "הצד הטוב יותר הוא זה שיורד ראשון".

סנקה טוען כי הכעס הוא רגש אוניברסלי. הוא משפיע על כל הגזעים והקבוצות האתניות. "זה חזק בקרב יוונים, כמו גם בקרב הברברים". זה משפיע על אנשים בקבוצות. "מעולם לא התעורר להט קהל מתאווה או מתאוות בצע באותה המידה, אך לעתים קרובות הם רוחשים יחד מכעס."

אסטרטגיה נוספת להתחמקות מכעס היא לבלות את הזמן עם אלה ש"הכי רגועים, הכי נוחים והכי פחות חרדים ומדוכאים". באופן דומה, עלינו לברוח מאלה שיעוררו את כעסנו. כאשר ויכוח נמשך זמן רב מדי ומתלהט מדי, עלינו לעצור וללכת. אנחנו צריכים גם להבין את הזמנים שבהם אנחנו הכי פגיעים ליפול לכעס. לעתים קרובות זה קורה כאשר אנו מותשים פיזית, רעבים או צמאים. פתגם ישן מציע כי "מריבות מבוקשות על ידי העייפים".

עלינו גם לנסות להבין את הדברים המסוימים שמכעיסים אותנו. "לא כולם פגועים באותה הנקודה". יש להתעלם מרוב העוולות. "אתה רוצה לכעוס פחות? שאל פחות שאלות". יש עוולות ש"צריכות להידחות למועד מאוחר יותר; אחרות, לצחוק עליהן; ואחרות, לסלוח". בניגוד לרוב פסיכולוגיית הפופ המודרנית, מציעה סנקה שלעתים קרובות עדיף לדכא את ביטויי הכעס: "בואו נסתיר את הסימנים שלו ונשמור אותו עטוף ובסוד, ככל שנוכל".

סנקה מסיים את הרהוריו בכך שהוא קורא לקוראיו לבצע את התרגול הסטואי בסיומו של כל יום על-ידי סקירת כל המעשים והאמרות של אותו היום: "כאשר אור היום נמוג מהעין ... אני הופך לפקח ובוחן מחדש את מהלך היום שלי, את מעשיי ודבריי. אני לא מסתיר מעצמי כלום, אני לא משמיט כלום". והכי חשוב, צריך תמיד להזכיר לעצמנו את התמותה שלנו: "שום דבר לא יעזור לנו יותר מההתבוננות בתמותה שלנו" (Nec ulla res magis proderit quam cogatio mortalitatis). את הסוף הוא כותב עם נימה של תקווה: "שאף אדם לא ישנא את גופתי על אלונקת המתים שלה".

ללא ספק, יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים ללמוד מהקדמונים. עבור אלה שנאבקים בכעס או התפרצויות זעם, יתגלה ספרו של סנקה כמועיל ואף נחוץ. חרף העובדה שסנקה מציין את האוניברסליות של הכעס, חיבורו מספק גם תובנה לגבי המסורת המערבית הייחודית שמרתיעה התפרצויות זעם ספונטניות, צעקנות והתלהמויות, שליטה עצמית, דחיית סיפוקים, בירור עובדות, שיפוט הוגן וביקורת עצמית נבונה. אולי זו הסיבה שאנחנו מסתכלים בבוז על קבוצות שנלהבות על ידי דיווחים בתקשורת מניפולטיבית ומטעה, מאבדות את קור רוחן, מתפרעות ברחובות והורסות את אזורי המגורים שלהן עצמן. לאלו, אין ספק, אין דמות בסדר גודל של סנקה שתדריך אותם.

לקריאה נוספת:

Seneca, James Romm (ed. + trans.), How to Keep Your Cool: An Ancient Guide to Anger Management, Princeton University Press, 2019.