המציאות המזוויעה של השבטים האינדיאניים
המציאות המזוויעה של השבטים האינדיאניים.
"הזאבים הפראים והאינדיאנים, שניהם חיות טרף, אם כי שונים בצורתם" – ג'ורג' וושינגטון, 1783.
ב-קרוו קריק, דרום דקוטה, מצאו הארכיאולוגים את הגופות המקורקפות והמושחתות של 486 גברים, נשים זקנות וילדים. היו מעט גופות של נשים צעירות משום שהן נלקחו כשפחות מין. היישוב כולו נמחק במריבה על קרקע חקלאית, כך על-פי הארכיאולוגים. הטבח התרחש באמצע המאה ה-14, הרבה לפני הגעתו של קולומבוס לעולם החדש.
שבטים אינדיאנים נלחמו כל הזמן ביניהם, וזה מה שהאירופאיים גילו כאשר פגשו אותם לראשונה. החוקר הצרפתי פייר לה ורנדרה היה אחד האירופאים הראשונים ללמוד על שבטי אסיניבוני, קרי מהמישורים וה-סו. בשנת 1743 הוא דיווח כי "מאז ומעולם הם היו אויבים מרים". כומר צרפתי כתב על קרב ב-1742, שבו נהרגו או נלכדו 270 סו, שבעותה העת הייתה זו אוכלוסיית כפר שלם. בערך באותו הזמן דחקו אינדיאנים משבט ה-קראו את התושבים המקוריים מעמק ילוסטון; בסופו של דבר הם קורקפו בעצמם על-ידי שבטים עוינים, וכנראה היו מושמדים לחלוטין אם לא הברית עם חיל הפרשים האמריקני שהגן עליהם.
לשבטי המוסקוגי ו-צ'וקטו היה סכסוך קרקעי ב -1790, שם נטבחו 500 בני אדם בקרב אחד. במאה ה-18 שבט ה-בלאקפוט לקח את האדמה של קוטנאי, של הפלטהד, וחלק מאדמות שושון. ההופי והזוני לחמו על אדמות חקלאיות. אחרי שהקומאנצ'י השיגו סוסים הם הדיחו את האוסדג', השאיין והאראפהו אל מחוץ לאזורי הציד שלהם.
במהלך מלחמת האזרחים דחף הקומאנצ'י את המתיישבים בטקסס מעל ל-100 ק"מ מזרחה. הם פשטו על 400 ק"מ למקסיקו, שם לקחו אלפי עבדים. חלקים של צפון מקסיקו התרוקנו כמעט לחלוטין מאוכלוסיות עקב פשיטות אלו.
ה-סו כינו את עצמם "לקוטה", "בעלי ברית". שבטים אחרים כגון אוד'גיבווה כינו אותם "סו", כלומר "נחשים" או "אויבים". הם היו במקור מאזור האגמים הגדולים אבל נדחפו מערבה על ידי האוד'גיבווה לאזור ה-קרי. במשך מעל ל-200 שנה של מלחמות לפחות 28 שבטים שונים נדחקו מאדמותיהם. אדמות ה-סו, שהוכרו באמנת 1868 עם ממשלת ארה"ב, נלקחו כולן במקור משבטים אחרים שישבו שם קודם. הקרבות הגדולים ביותר שה-סו לחמו נגד חיל הפרשים של ארה"ב, לרבות ליטל ביגהורן, היו על אדמות שהיו שייכות בעבר לשבטים אינדיאנים אחרים. נראה שבקרב במונטנה בשנת 1866, הרגו אנשי שבט הפיגין יותר מ-300 קרי בקרב אחד. היו כאן יותר נפגעים מכל עימות שהיה לאינדיאנים עם הצבא האמריקני. גם לאחר המגעים עם המתיישבים האירופאיים במאה ה-19, יותר אינדיאנים נהרגו במערב עקב לחימה אחד את השני מאשר מלחימה עם המתיישבים. פשיטות על אדמות של אחרים כל כך העסיקה את השבטים עד שאלו לא הצליחו לפתח כל סוג של מדע מודרני, רפואה, אינסטלציה, טכנולוגיה, דיור, הנדסה או אפילו ליצור מדינה אחידה, ונותרו בעיקר בתקופת האבן.
בספרו על הקומאנצ'י, כותב גווין כי "שום שבט בהיסטוריה הספרדית, הצרפתית, המקסיקנית, הטקסנית והאמריקנית בארץ הזאת לא גרם להרס ולמוות כה רבים. אף אחד לא היה אפילו קרוב."[1] הוא מציין שגם היחס למתיישבים היה כזה שבו עינויים, הרג ואונס המוני היו שגרתיים. הקרקוף והסירוס של הגברים בוצע לרוב לפני ההמתה. "ההיגיון של פשיטות הקומאנצ'י היה פשוט", הוא מסביר. "כל הגברים נרצחו, וכל אלו שנלכדו חיים עונו למוות. הנשים החטופות נאנסו באכזריות. תינוקות נרצחו במקום". הם אפילו לא הסכימו לחילופי שבויים, וכאשר הטקסנים הציעו לבצע עסקה כזאת, האינדיאנים עינו למוות את כל השבויים שלהם, כאשר נשים וילדים קורקפו ונשרפו בחיים. הקרקוף היה חשוב במיוחד עקב האמונה כי הדבר מענה את הקורבן גם בעולם הבא. למעשה, הקומאנצ'י היו לא רק מומחים לעינויים אלא גם הלוחמים המוכשרים והאכזריים בין כל השבטים, אימפריאליסטים ששלטו על שטח של מעל ל-400000 ק"מ, ומבצעי רצח עם. כאשר נעו דרומה, כמעט והכחידו את האפאצ'י, אך יותר מכך אימצו מהם את שיטות הלחימה עם הסוסים, אותם הספרדים הביאו לעולם החדש.
כאשר הלוחמים שלהם נהרגו, הם הרגישו תחושת כבוד לנקום על-ידי רצח ועינויים. הם יכלו לדהור מאות קילומטרים בטקסס רק על-מנת לרצוח, לאנוס ולשעבד משפחה אחת.[2][3] הנשים שלהם היו בדרך כלל אחראיות לעינויים הקשים של השבויים. שבויים נשרפו לאט בחיים, הושמו באדמה עד הסנטר לאחר שחתכו להם את האישונים ע"מ שהשמש תצלה את עיניהם, ואיברי מין חתוכים הושמו בפה והשפתיים נתפרו. הקומאנצ'י עצמם לחמו עד המוות משום שציפו לקבל יחס דומה כשבויים. שמם האכזרי הלך לפניהם כה חזק שהקומאנצ'י הואשמו בכל פעולות הזוועה של כלל השבטים האינדיאנים. המתיישבים והמקסיקנים ידעו תמיד לפחד מירח מלא משום שבזמן זה היו האינדיאנים מבצעים את הפשיטות לגניבת בקר, רכוש ונשים. בסופו של דבר הקומאנצ'י רוסנו על-ידי הטקסס ריינג'ר, כפי שמתואר גם בספר הנהדר "יונה בודדה" של לארי מקמרטרי, ורק אחרי שהם הבינו שבאש נלחמים עם אש והפעילו טקטיקות אכזריות גם כן.
אחד המחקרים המודרניים הטובים ביותר המציגים את דמותם האמתית של האינדיאנים הוא ספרו של תומאס גודריצ', "ריקוד הקרקפות", נרטיב היסטורי שהורכב ברובו מעדויות מהתקופה עצמה של חיילים ומתיישבים שעמדו בפני האיום האינדיאני במישורים הגדולים.[4] לדוגמה, של קולונל הכותב: מלחמה הוא המצב הטבעי של האינדיאנים. לכל שבט יש כמה אויבים מסורתיים, שאיתם הוא תמיד במלחמה, ודרכה הם משיגים עושר, מעמד והשפעה בתוך השבט (ע"מ 168). עדות של קולונל אחר אומרת כי האינדיאנים נהגו להשחית בצורה מזוויעה את גופות האויבים ההרוגים, היות ואת אלו לא יכלו לקחת לעינויים איטיים (ע"מ 43). גופות חיילים שחורים בצבא האמריקאי זכו להתעללויות גדולות עוד יותר ומזוויעות במיוחד (ע"מ 260). האינדיאנים נהגו לקחת לעצמם "פרסים", ואהבו במיוחד לקרקף את ראשן של נשים אירופאיות על-מנת לקחת את שיערן "למזכרת" (ע"מ 117). לעומת היסטוריונים אחרים, גודריצ' מציב את האלימות המזוויעה בקונטקסט היסטורי. למשל, המתקפה האמריקאית על הכפר האינדיאני בסנד קרייק ב-1864 לא הייתה מעשה שנאה סתמי, אלא חלק מסדרה של התקפות אלימות מאוד מצד האינדיאנים, כאשר חלק גדול מהחיילים הורכב ממתנדבים שאיבדו באכזריות את משפחותיהם ולא חיילים מקצועיים, וצעקת הקרב שלהם הייתה "זיכרו את הנשים והילדים שנרצחו!" (ע"מ 3). הנשים בחברה האינדיאנית היו אלו שעסקו לרוב גם בעבודות הקשות והסבלות (ע"מ 209).
ספרו של מר גודריצ' לוכד את המהות הקשה של הבעיה. לא משנה עד כמה מרשימה, מבחינה צבאית, הייתה דרך החיים האינדיאנית המסורתית, היא הייתה בלתי תואמת לציביליזציה. הייתה זו דרך חיים שהוללה שלל והרג בתור המעלות הגבוהות ביותר.
מהיכן קיבלנו את אם כך את מיתוס "הפרא האציל" האינדיאני? לפי המיתוס היו אלו אנשים רוחניים, שוויוניים וחפים מפשע שחיו בהרמוניה מושלמת עם הטבע והאדמה; שקיבלו בברכה את האירופאים, לימדו אותם את סודות השממה, ושיתפו עמם את חוכמת המוסדות החברתיים שלהם. בתמורה, האירופאים שעבדו והרגו אותם, פגעו בהם עם מחלות קשות, וניסו להרוס את תרבותם; המיתוס לא מזכיר במילה אחת קניבליזם, רצח תינוקות, עינויים פולחניים, יחס תת-אנושי לנשים, רצח קשישים, שחיטת אסירים, עבדות ועוד ועוד. ובכן, ניתן למצוא לכך הסבר בספר "האינדיאני המומצא".[5]
בפרק 4 למשל, "סקוואנטו ועולי הרגל", אנו למדים על דמותו האמתית של סקוואנטו. בפועל, כפי שמציין מחבר הפרק, סקוואנטו לא היה הפרא האציל כפי שנהוג להציג אותו, הוא חי הן באנגליה והן בספרד, דיבר אנגלית שוטפת, ובהתמקדות הרבה בו נוצר רושם מוטה באשר לכלל האינדיאנים. מיתוס נוסף הוא שהמתיישבים למדו על הדמוקרטיה והאחדות מקונפדרציית האירוקווי. פרק 6, "חוקת ארצות הברית וליגת האירוקווי", מפריך כמובן טענה מגוחכת זו. פרק 8, "חירות, שוויון, אחווה", מציג את הטענות לשוויוניות החברתית ואגליטריות, ומראה חברה שגם בה היו עשרים, עניים ועבדים. מה לגבי ההרמוניה עם הטבע? דבר ראשון, לחברה שחייה בתקופת האבן עוד במאה ה-19 היה מעט מאוד ברירה בעניין. דבר שני, בפרק 7, "אמא אדמה", אנו רואים כי היה רק מקרה אחד של אינדיאני בודד שהתייחס ל"אמא אדמה" ב-1885, כאשר לא היו שום מקורות דומים. פרק 9, "המספרים שלהם הפכו לגדולים", מציג שאין עדויות חד משמעיות שהמחלות שהאינדיאנים קיבלו מהמתיישבים באמת הרגו כמות כה גדולה של אנשים כפי שנהוג לטעון.
[1] S. C. Gwynne, Empire of the Summer Moon: Quanah Parker and the Rise and Fall of the Comanches, the Most Powerful Indian Tribe in American History, (Scribner, 2011).
[2] T.R. Fehrenbach, Comanches: The History of a People, (Anchor, 2003).
[4] Thomas Goodrich, Scalp Dance: Indian Warfare on the High Plains, 1865-1879, (Stackpole Books, 2002).
[5] James A. Clifton (ed.), The Invented Indian: Cultural Fictions and Government Politics, (Transaction Publishers, 1990).
