ג'ובני ג'נטילה - אבי תורת הפאשיזם.
ג'ובני ג'נטילה - אבי תורת הפאשיזם.
בפעמים הקודמות ראינו כיצד תאודור אדורנו הסתיר את העבר והמקורות המרקסיסטיים של הפאשיזם ושייך אותו תודעתית עם תנועות שמרניות; ראינו גם כיצד הרברט מרקוזה הפך את הפאשיזם ללגיטימי כל עוד הפרוגרסיבים עושים בו שימוש. הפעם נראה כיצד התפתחה האידאולוגיה הזאת, בצד הפוליטי של מרקוזה ואדורנו.
כולנו מכירים את המייסדים האידיאולוגיים של הקפיטליזם והקומוניזם: אדם סמית וקרל מרקס בהתאמה. אולם מיהו האב הרוחני של הפאשיזם? רוב האנשים אינם יודעים, לא משום שאינו קיים, אלא משום שהיסטוריונים המרקסיסטים בחרו "למחוק" אותו מההיסטוריה כדי לא להתעמת עם האמונות האמיתיות של הפאשיזם. שמו היה ג'ובני ג'נטילה (Giovanni Gentile).
נולד ב-1875 באיטליה, ג'נטילה היה אחד הפילוסופים המשפיעים ביותר בעולם במחצית הראשונה של המאה ה-20. בתקופת חייו היה לא רק הוגה דעות בעל השפעה רחבה, אלא גם מדינאי ופוליטיקאי ששירת במגוון תפקידים ממשלתיים חשובים. הוא הכיר בכך שהביקורת שלו על הדמוקרטיה הבורגנית מהדהדת את זו של קרל מרקס, ומרקס הוא הבסיס האינטלקטואלי שלו. בהשראת המורה הרוחני הזה, הוא האמין כי המדינה צריכה להיות דומה למשפחה, רעיון הנפוץ בקרב הסוציאליסטים עד היום: במהלך ועידת 1984 של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, מושל ניו יורק, מריו קואומו, השווה את אמריקה ל"משפחה מורחבת שבה, באמצעות הממשלה, כולם דואגים זה לזה". שלושים שנה מאוחר יותר, הסיסמה של כנס המפלגה הדמוקרטית ב-2012 הייתה "הממשלה היא הדבר היחיד שכולנו שייכים אליו".
ג'נטילה תפס את הפאשיזם כיוצא ממאבק מהפכני, מה שמכונה היום "מחאה" או "אקטיביזם חברתי". בניגוד למרקס, הוא הגה את המאבק לא בין מעמד הפועלים לבין הקפיטליסטים, אלא בין האדם האנוכי המנסה לחיות למען עצמו לבין פעלתן אקטיביסט אשר שם את עצמו מרצון למען החברה והמדינה.
ג'נטילה למעשה ראה בפאשיזם את הסוציאליזם המעשי ביותר. הפאשיזם גייס אנשים על ידי פנייה לזהות הלאומית שלהם כמו גם למעמד שלהם, דהיינו, הפשיסטים הם סוציאליסטים בעלי זהות לאומית. הוא האמין שכל פעולה פרטית צריכה להיות מכוונת לשרת את החברה, ללא הבחנה בין אינטרסים פרטיים לציבוריים. הוא חשב שהמדינה היא הזרוע הניהולית של החברה, ולכן החברה וכל חבריה צריכים להיכנע למדינה בכל דבר. הדיקטטור הפשיסטי האיטלקי, בניטו מוסוליני, ציטט את ג'נטילה כשכתב את הדוקטרינה הפאשיסטית שלו: "הכל נמצא במדינה ואין שום דבר אנושי או שיש לו ערך מחוץ למדינה" (פרפרזה).
כדי להשיג זאת, ביקש ג'נטילה כי כל החברה תחובר בקנה אחד עם האידיאולוגיה הפשיסטית. הוא אומנם לא דיבר על אלימות ממשית על מנת להשיג מטרותיו בדומה לנאצים, אך ביקש ליישם אידיאולוגיה דומה דרך החוק ומערכת החינוך.
הוא היה חבר במועצה הפאשיסטית העליונה, סנטור בבית העליון של הפרלמנט האיטלקי, וגם שר החינוך של מוסוליני. מאוחר יותר, לאחר שמוסוליני הודח, הפך לנשיא האקדמיה האיטלקית. הוא לא היה איש רע ודחה את האנטישמיות ועבד עם יהודים גם כאשר זה הפך להיות שנוי במחלוקת באיטליה בעקבות הברית של מוסוליני עם היטלר. הוא דחה גם רבות מדוקטרינות הפיזיות הקשוחות של הפשיזם וטען כי המדינה, למרות היותה חזקה, צריכה לשכנע את האזרחים ולא להכריח אותם. ב-1944 נורה בדירתו על-ידי חבר מפלגת שמאל יריבה. מוסוליני ביקש להוציא את הרוצח להורג, אך הסכים לא לעשות זאת בעקבות בקשת משפחתו של ג'נטילה.
השפעת האידאולוגיה הפאשיסטית של ג'נטילה מתבטאת כיום בקרב הגופים הפרוגרסיביים במערב הנלחמים למען מדינה ריכוזית ולקיחת משאבים של אנשים פרטיים ותעשיות לשירות המדינה, בזמן שמתנגדיהם השמרנים תומכים בממשלה מצומצמת על מנת להעצים את חירויות הפרט. כך, להכיר ג'נטילה זה להכיר בכך שלפשיזם יש קרבה עמוקה לאידאולוגיה הסוציאליסטית של כיום, ולכן כאמור, ההיסטוריוגרפיה המרקסיסטית דאגה לכך ששמו לא עולה לעתים קרובות, בעיקר לא בקרב הציבור הרחב.
לקריאה נוספת:
A. James Gregor, Giovanni Gentile: Philosopher of Fascism (New Brunswick: Transaction Publishers, 2008).
Giovanni Gentile, Origins and Doctrine of Fascism (New Brunswick: Transaction Publishers, 2009).
