היסטוריה ללא צנזורה

מלקולם אקס האמתי והאזהרה מפעילותו . ישנם מעט מאוד מערביים כיום המביעים בגלוי תודעה תרבותית-לאומית-אתנית בריאה ומדברים בפומבי למען האינטרסים שלהם. חלק מהם עלולים לפיכך להתפתות לחפש דווקא אצל לאומנים שחורים לקחים כיצד לקדם מטרות כאלו. דמויות כמו מרקוס גארבי ובוקר טי. וושינגטון הן מן הדוגמאות המוכרות ביותר, אך אין לאומן שחור חשוב יותר או פתוח יותר לפרשנויות מאשר מלקולם אקס (1925-1965). יש מערביים העלולים להתפתות לראות בו את האנטי-מרטין לותר קינג, ואולי אף מודל לחיקוי. אולם בסוף הקריירה שלו, אם היה מודל למשהו, הרי זה לדגם הפוליטיקה של סחיטה בסגנונו של אל שארפטון . ואכן, הביוגרפיה שזכתה בפרס פוליצר "מלקולם אקס: חיים של המצאה מחדש" מאת ההיסטוריון והפעיל הפרוגרסיבי השחור מאנינג מרבל,[1] מראה לנו באופן בלתי מכוון שמלקולם אקס חשוב פחות, אינטליגנטי פחות ומעניין פחות ממה שחשבו בהיסטוריה הפופולרית. במידה גדולה, התדמית הפופולרית הזאת של מלקולם אקס נוצרה על ידי " האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס " של אלכס היילי[2] ועל ידי הסרט " מלקולם אקס " של הבמאי ספייק לי (1992). ...

  אל שרפטון: חייו של דמגוג . אלפרד צ'ארלס שרפטון הבן, הידוע בכל רחבי ארצות הברית "כרוורנד אל שרפטון", הוא ללא ספק אחת הדמויות המרכזיות, המשפיעות והשנויות ביותר במחלוקת בתולדות הפעילות השחורה-גזענית במאה ה-20 וה-21. ספרו המקיף של קרל פ. הורוביץ, "שרפטון: עלייתו של דמגוג" (מהדורה מורחבת 2018), הכולל 370 עמודים בתוספת מבוא, מציג תיעוד שיטתי, עובדתי ומפורט של הקריירה הארוכה של האיש .[1] הורוביץ, עורך ומנתח מדיניות ב- National Legal and Policy Center , אינו נופל לפיתוי של קריקטורה זולה. הוא מציג את שרפטון כפי שהוא: דמגוג מוכשר, ציני ומסוכן, ששלט לאורך עשרות שנים על זרם מרכזי בדעת הקהל השחור. שרפטון אינו דמות שולית. להפך, הוא מייצג נאמנה את מה שמיליוני שחורים אמריקנים חושבים ומקבלים. סקרי דעת קהל, כמו זה של מכון הסקרים ג'ון זוגבי מ-2013, מראים כי הוא זוכה לתמיכה גבוהה פי שניים אפילו מג'סי ג'קסון. לארגונו "רשת הפעולה הלאומית" (NAN) יש כמאה סניפים ברחבי המדינה, והוא מקיים קשרים אישיים הדוקים עם מאות ואלפי כמרים שחורים. שיטותיו - הסתה, שקרים, ס...

" לוחמת" - עיוות היסטורי בשירות הנרטיב . הסרט The Woman King או כפי שנקרא בעברית   " לוחמת " ( 2022 ) , בכיכובה של ויולה דייוויס, הוצג לצופים כ"סיפור אמתי מדהים" על יחידה צבאית נשית אמיצה - האגוג'י - שהגנה על ממלכת דהומיי במערב אפריקה במאה ה-19.[1][2] על פי הפרסומים הרשמיים, היחידה נלחמה בצרפתים ובשבטים שכנים ששעבדו את בני עמם ופגעו בכבודם. זהו נרטיב נוח, מרגש ומותאם היטב לרוח הפרוגרסיבית של התקופה: נשים שחורות חזקות, ממלכה אפריקאית המתגוננת מפני דיכוי אירופי וקולוניאלי, והתנגדות נחרצת לסחר בעבדים .[3] בפועל, האמת ההיסטורית היא שהנרטיב הזה הפוך כמעט לחלוטין מן המציאות ההיסטורית. דהומיי לא הייתה ממלכה שלווה שנאלצה להתגונן; היא הייתה ממלכה שנבנתה על מלחמות בלתי פוסקות, על ציד בני אדם ועל מכירתם כעבדים. האגוג'י לא היו בעיקר כוח הגנתי, אלא כלי מרכזי בציד העבדים. הסרט אינו משתמש ב"חופש אמנותי" סביר; הוא מבצע שכתוב שיטתי של ההיסטוריה כדי להתאים לסדר ערכים עכשווי. יתרה מכך, הוא מציג את האירופאים כרשע מוחלט ואחיד, תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה...