היסטוריה ללא צנזורה

גד סעד - אמפטיה אובדנית ספרו של פרופ' גד סעד "אמפתיה אובדנית"[1] מהווה תרומה משמעותית וחשובה לשיח הציבורי והאינטלקטואלי של זמננו. הספר, שיצא לאור בשנת 2026, ממשיך את המסע האנליטי שהחל סעד בספרו הקודם משנת 2020 "המוח הפרזיטי" (תורגם לעברית על-ידי הוצאת סלע מאיר כ"פרזיטים – כיצד איבד המערב את ההיגיון הבריא " [2024] ) ומעמיק את הבחינה של מנגנונים פסיכולוגיים, תרבותיים ופוליטיים המאיימים על יציבותן של חברות מערביות. סעד, פסיכולוג אבולוציוני בעל שם בינלאומי, כיהן שנים רבות כמרצה באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול וכיום הוא חוקר במרכז לחקר החירות האמריקאית באוניברסיטת מיסיסיפי. הוא מביא לכתיבתו שילוב נדיר של ידע מדעי מעמיק, ניסיון אישי כפליט מלבנון ומחויבות בלתי מתפשרת לאמת ולרציונליות. מתוך שילוב זה צומח טקסט חד, מעמיק ומעורר מחשבה, המציע מסגרת מושגית ברורה להבנת תופעה שסעד מכנה אותה "אמפתיה אובדנית" - רגש אמפתיה שהפך לקיצוני עד כדי כך שהוא מסכן את החברה המפגינה אותו . המושג המרכזי הזה של הספר מוגדר בבהירות ובדיוק רב. סעד אינו מתנגד לאמפתיה כש...

" טרויה" ממיתוס לאנטי-מיתוס: על דעיכת התרבות באמנות הקולנוע וגיבורים בצל הדקונסטרוקציה . אחד השקרים הגדולים כיום הוא שאנחנו חיים ב"חברה פתוחה". בפועל אנחנו נמצאים בתרבות המופצצת ביותר בתעמולה בהיסטוריה האנושית, שבה כל מוסד מרכזי - ציבורי או פרטי - נותר לכוד באורתודוקסיה שוויונית. כל אדם הוא הקומיסר גם של שכנו. כל המיתוסים חייבים לעבור דה-קונסטרוקציה - כל התרבות במערב חייבת להתמוסס לדייסה אפורה אחידה. אנחנו שקועים במערכת הזו עד כדי כך שאיננו מסוגלים אפילו לזהות אותה ונדרשים שיצביעו לנו עליה מבחוץ. לכן נדרשת הייתה עיתונאית סינית כדי לשאול את כריסטופר נולאן, במאי הסרט "אודיסיאה" משנת 2026, את השאלה המובנת מאליה: האם הוא משורר ונביא של  ציוויליזציה בדמדומיה . נולאן הסכים למעשה שהוא כזה וטען שיש להתנצל על גדולה כדי להישאר נאמן לערכים דמוקרטיים .[1] אך זהו רק השלב האחרון בשקיעה. המערב לכוד בנתיב הזה מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה ובמיוחד מאז שנות ה-60. רבים מאתנו לא הכרנו עולם אחר, ולכן אנו נוטים להאמין שהדרדרותנו רק התחילה, ש"הווקיזם" הופיע איפשה...

המקרה של ג'ייסון ארדיי - סמל להתדרדרות האקדמיה המערבית המודרנית סיפורו של ג'ייסון ארדיי, הפרופסור השחור הצעיר ביותר בהיסטוריה של אוניברסיטת קיימברידג', אינו רק סיפור אישי של אדם אחד. זהו מקרה מבחן מובהק, כמעט קליני, לאופן שבו האידיאולוגיה של גיוון, שוויון והכלה השתלטה על האקדמיה המערבית. היא הפכה את הדרישה לכישרון, למקוריות וליושרה אינטלקטואלית לעניין משני, והעמידה במקומה את הנרטיב, את הסמליות הגזעית ואת החסינות מפני ביקורת. מה שהתחיל כסיפור השראה על התגברות על אוטיזם, על דלדול התפתחותי גלובלי, על אי-יכולת דיבור עד גיל אחת-עשרה ועל אי-יכולת קריאה וכתיבה עד גיל שמונה-עשרה - הפך לתרגיל ממושך בהזנחת בדיקות בסיסיות, בהגנה אינסטינקטיבית על "גיוון", ובסופו של דבר בהתמוטטות היומרות האקדמיות. האקדמיה הבריטית, ובראשה קיימברידג', לא רק קיבלה את הנרטיב; היא בנתה עליו קתדרה, העניקה לו מעמד של פרופסור, והגיבה לחשיפת הכשלים בהאשמות של גזענות ובמנגנוני הגנה מוסדיים. זה אינו כשל נקודתי. זהו סימן מובהק להתאבדות אינטלקטואלית של מוסדות שהיו פעם סמל לחתירה לאמת . ארדיי נולד ב...