המציאות ההיסטורית של המתנדבים "הפלסטינים" לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה.

המציאות ההיסטורית של המתנדבים "הפלסטינים" לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה.

ב-2019 פרסם העיתון הישראלי "הארץ" מאמר בו חגג את הטענה לפיה כ-12 אלף "פלסטינים" לחמו לצד הבריטים במלחמת העולם השנייה.[1] למעשה מאמר דומה פורסם ב"הארץ" כבר ב-2015 בו צויין גם כן כי חרף המופתי של ירושלים הפרו-נאצי, אלפי ערבים לחמו לצד היהודים ואפילו במעורבב עימם.[2] טענות אלו מתבססות על "מחקרו" המוטה של מוסטפא עבאסי מהמכללה האקדמית תל חי, שכתב בפועל על 10 אלף "פלסטינים", מחקר אותו דאג "הארץ" לפרסם במלואו גם כן.[3]

חרף כל "החגיגות" הללו, המציאות היא שהן התעלמות ממספר עובדות בסיסיות:

1. ערבים רבים שהתגייסו הגיעו לא מפלשתינה אלא מלבנון, ירדן וסוריה.

2. רבים מהם עשו זאת רק במטרה להשיג כלי נשק.

3. עבאסי בחר בקפידה ובסינון רב את המקורות שלו כאשר בפועל לא ההיבט הכמותי ולא ההיבט האיכותי של התיאוריה שלו נתמכים מהראיות.

4. עדותו של אחמד שוקיירי עצמו, ממייסדי ארגון אש"ף, מציינת בספרו שלא היה כמעט אף אחד שנענה לקריאה של הבריטים להצטרף לכוחות של פלשתינה במטרה לעזור לבעלות הברית.

כל זאת בנוסף לעובדה שהתיאוריה של עבאסי מאוד חלשה, היא גם מתעלמת מהעובדה שסקר שבוצע בפברואר 1941 הראה כי 88% מ"הפלסטינים" הביעו תמיכה בנאצים לעומת 9% בלבד שהביעו תמיכה בבריטים.

אחמד שוקיירי שיקף ללא ספק את הלך הרוח של בני עמו, תיאר את ההתרגשות הגדולה שבה הם נהגו להאזין לשידורים גרמניים ואיטלקיים, האופן בו הוא עקב במהלך הלילות אחר ההתקשרויות הצבאיות, סימן על המפה את המקומות שנכבשו על ידי הגרמנים המנצחים וסיפר כיצד פגש למחרת בבוקר את חבריו כדי לדון בניצחונות הגדולים של מדינות הציר: "האהדה שלנו הייתה עם מעצמות הציר שהונהגו על ידי היטלר מניצחון לניצחון, ועם אהדתנו הלכו תפילותינו עבור ניצחונה של גרמניה ובעלות בריתה, ותבוסה לבריטניה ולחברות הקונפדרציה שלה ... כאשר הכריזה ממשלת בריטניה על הקמת כוח פלסטיני שיסייע למאמץ המלחמתי, הצעירים שלנו קיבלו את ההנחיה: אל תצטרפו לכוח הבריטי, והתגובה הייתה הסכמה כמעט פה אחד ... הפעולות של כוחות האוויר האיטלקיים והגרמניים התרחבו לפלשתינה, ובספטמבר 1940 הפציצו המטוסים שלהם מטרות מסוימות בתל-אביב וחיפה. לא ניתן לתאר את השמחה וההתרגשות שנוצרו בחוגים שלנו."[4]

ככלל, היו כ-9 אלף ערבים שהתגייסו לצבא הבריטי, כאמור רבים מהם מלבנון, ירדן וסוריה שבאו ללשכת הגיוס בפלשתינה. "רבים מהם התגייסו מתוך כוונה לרכוש להם נשק; ואמנם, עד סוף המלחמה נשארו רק כמחצית החיילים הערבים, שכן השאר ערקו עם נשקם מן הצבא. מנהיגים ערביים שעברו לגרמניה ובראשם חאג' אמין אל-חוסייני, מופתי ירושלים לשעבר, הסיתו בראדיו הגרמני את הערבים לערוק מן הצבא הבריטי. אמין אל-חוסייני סייע באופן פעיל בהקמת גדודים ערביים ומוסלמיים בצבא הגרמני. רק לאחר הנצחון המכריע של בעלות הברית באל-עלמיין נתברר להם למדינאים הערבים, שהאוריינטאציה שלהם על נצחון הציר במלחמה אכזבה, ואז שינו עמדתם והכריזו על תמיכתם המלאה בעניין בעלות הברית. בעקבות מפנה זה שוחררו אסירים ערביים רבים, שהיו אסורים אצל הבריטים, בתוכם מארגני הפרעות בארץ-ישראל, וניתנה להם רשות לחזור למולדתם. כאן התיצבו שוב בראש המפלגות הערביות, אף-על-פי שחתמו על כתב התחייבות שלא להיות פעילים בחיים".[5]

עדיין, מי שחיבר אולי את הביקורת החשובה ביותר נגד הטענות המוטות של עבאסי הוא קצין המודיעין לשעבר ועמית מחקר במרכז בגין סאדאת באוניברסיטת בר-אלן ד"ר רפאל ג. בוכניק-חן.[6] בוכניק-חן מראה כיצד חרף הטענות של עבאסי לפיהן התבסס במחקרו על מגוון מקורות ראשוניים ומשניים, הרי שבפועל הוא בחר את מקורותיו באופן סלקטיבי, ככל הנראה כדי לקדם את התיאוריה של מידה משמעותית של התנגדות ערבית "פלסטינית" לנאצים.

הגנרל ארצ'יבלד וויוול, מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, התנגד להקמת גדוד יהודי בצבא הבריטי. לדברי ההיסטוריון מרסל רוביצ'ק, גם הנציב העליון הבריטי לפלשתינה חשש שגיוס יהודים ילבה את הכעס הערבי. על מנת לפתור את הבעיה, הוא העמיד את התנאי שיהודים המעוניינים להצטרף חייבים למצוא מספר זהה של מתנדבים ערבים "פלסטינים" שיצטרפו גם הם. בניסיון להשיג מטרה זו, הציע הישוב היהודי פיצוי כספי לערבים שיסכימו להתגייס. הם הצליחו לבסוף לגייס מספיק כוח אדם משתי הקהילות על מנת להציג את האישור להקים גדוד יהודי.

לפיכך, ההזדמנות של הערבים להצטרף לצבא הבריטי הייתה בפועל תוצאה ישירה של הרצון היהודי לספק לבריטים את התמיכה המקסימלית עבור המאמץ המלחמתי, נקודה ממנה מתעלם עבאסי לחלוטין. באותה המידה מעוות עבאסי את המניעים של הערבים המתגייסים וטוען כי רובם היו כפריים ומהמעמד העירוני הנמוך וכי השיקול הכלכלי היה מרכזי, זאת בשונה מהמניעים המובנים של היהודים, כמו גם הרצון בהקמת כוח יהודי. אולם בזמן שהשיקול הכלכלי היה בהחלט אמתי, הולך עבאסי צעד קדימה וטוען שהיו להם מגוון מניעים מורכבים, לרבות התנגדות אידאולוגית לנאציזם ונאמנות לערכים הבריטיים, מניעים שאפיינו בעיקר את האליטה העירונית והמלומדים אשר הושפעו לכאורה מהתרבות וההשכלה הבריטיים. בפועל הוא אינו מרחיב נקודה זו במידה מספקת ומתעלם מעדויות היסטוריות המתעדות את הבוז הפלסטיני בן התקופה לצבא הבריטי.[7]

עבאסי גורס כי אין התייחסות לאלפי המתנדבים שחלקם נהרגו בקרבות בזמן שאחרים נעלמו וגורלם לא ידוע עד היום. הוא משווה זאת לנכבה והשלכותיה ומנסה להסביר זאת בהשמדת ארכיונים ורישומים, בנוסף לאובדן מסמכים אישיים וכן העובדה שלא הוקם ארגון להנצחת המתנדבים ומעשיהם. הוא אף מאשים את מדינת ישראל על שהסתירה את תפקידם של הערבים בלחימה נגד הנאציונל-סוציאליזם.

בוכניק-חן אף מדגיש את העובדה שעבאסי משתמש במאמרו במונח "פלסטינים" במקום "פלסטינים ערבים", דבר שהוא עושה עוד בכותרת המאמר: "פלסטינים נלחמים בנאצים: סיפורם של מתנדבים פלסטינים במלחמת העולם השנייה". מדובר למעשה במניפולציה שנועדה להפריד בין העם היהודי לארץ ישראל.

בשנות ה-30, סטודנטים ערביים שחזרו מלימודיהם באירופה היו נחושים להקים מפלגה ערבית נאציונל-סוציאליסטית. ב-1934 השתמשו הערבים בפלשתינה בצלב הקרס במהלך קריאות נגד היהודים והוא הפך למעשה לסמל בקרב רבים מהם. ב-1936 הקימה משפחת חוסייני את "אל-פוטוווה" לפי המודל של הנוער ההיטלראי. ב-1935 הקימו הערבים בחיפה את המועדון הנאצי "הירח האדום". ב-1938 פורסם בעיתון צרפתי כי בשכם קיבלו המקומיים את החיילים הבריטיים עם קריאות "הייל היטלר". העיתון "פַלַסְטִין" הביע תמיכה בהיטלר. כמו כן, הוקמו עוד לפני המלחמה מספר ארגונים ערבים-נאציסטיים כגון "חולצות הברזל", "ליגת הפעולה הלאומית", "מועצות להגנה על פלסטין הערבית", המפלגה הלאומנית הסורית" ועוד רבים אחרים. למעשה, עוד לפני המלחמה ביקר ראש הנוער ההיטלראי באלדור פון שיראך בסוריה במטרה לקדם את שיתוף הפעולה עם תנועות מקומיות דומות.

[1] https://www.haaretz.co.il/news/education/2019-05-31/ty-article/.premium/0000017f-db12-db5a-a57f-db7a1a320000

[2] https://www.haaretz.co.il/magazine/2015-03-19/ty-article/.premium/0000017f-e494-d7b2-a77f-e797edec0000

[3] https://www.haaretz.co.il/blogs/sadna/2016-05-08/ty-article/0000017f-f8ce-d2d5-a9ff-f8ce143e0000

[4] Elie Kedourie, Arabic Political Memoirs and Other Studies, Routledge, 2004, pp. 189-90.

[5] שמשון קירשנבאום, תולדות עם ישראל בדורנו, אמנות, 1965.

[6] https://www.academia.edu/42709764/Palestinian_Arab_Volunteers_in_the_British_Army_in_WWII_A_Reality_Check

[7] Kimberly Katz, A Young Palestinian's Diary, 1941–1945: The Life of Sami 'Amr, University of Texas Press, 2009.