יוהאן פון ליירס או "עומר אמין", המומר הנאצי החשוב ביותר.
יוהאן פון ליירס או "עומר אמין" - המומר הנאצי החשוב ביותר.
יוהאן יעקוב פון ליירס (1902-1965) היה חסיד נאצי של המופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני, מצא מקלט במצרים לאחר המלחמה, המיר את דתו לאסלאם, שינה את שמו ל"עומר אמין", ואימץ את האידאולוגיה הג'יהאדיסטית העתיקה ששמה לה כמטרה את השמדת התרבות היהודית-נוצרית.
עם סיום המלחמה ברח תחילה לאיטליה ולאחר מכן לארגנטינה, היכן שהמשיך לכתוב את האידאולוגיות שלו ובכך זכה לשבחים מחוסייני על תמיכתו בלאומיות הערבית. ב-8 ביוני 1955 כתב מכתב לאינטלקטואל האמריקאי השחור ויליאם א.ב. דו בויז אשר יצר למעשה את השנאה לאמריקאים, בו הלל את האסלאם ואת החיילים האפריקאים המוסלמים בתקופת מלחמת העולם הראשונה תחת השלטון הקולוניאלי הגרמני:
"...הממשל הגרמני היה בעד האסלאם. אף אפריקאי לא הפך לסמל צבעוני בצבא ה-אסקרי [חיילים אפריקאים שנלחמו תחת ההנהגה הקולוניאלית הגרמנית] שלא היה מוסלמי אדוק. וגם בקמרון הגרמנים מעולם לא שכחו לתת כוח וכבוד לאמירים המוסלמים של הצפון. הגרמנים היו משוכנעים שהאסלאם מייצר החיילים טובים ואנשים אמינים - וכי מוסלמי אינו שותה אלכוהול ולכן ניתן להשתמש בו לעמדות אמון. דוד שלי שהיה במשך זמן רב קצין בצבא אסקרי אמר לי, כשהייתי ילד, 'אתה חייב לדעת שהאסלאם היא הדת הטובה ביותר עבור החיילים. מחרפת ההיסטוריה, אנחנו הגרמנים לא הלכנו [לאסלאם] ועתה לא יכולים לשנות את המצב ... באפריקה, כושי ששינה את דתו הופך לעתים קרובות לקוף של האירופאי, וחיקה אותו בהיבטים הגרועים ביותר שלו - אבל האסלאם הופך אותו לאפריקני אצילי עם תחושה של כבודו שלו. כקצין אני אוהב יותר בקרב אפריקאי אציל בצד שלי, מאשר קוף משלי".[1]
ליירס היה אחד הכותבים המוקדמים ביותר של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, שטורמבאנפיהרר של האס אס, ופרופסור אשר כתב חיבורים "אינטלקטואליים" נגד היהודים, לרבות חיבורו מ-1936 "ההיסטוריה של דעה קדומה גזעית". הוא היה מקורב ליוזף גבלס והיה אולי התורם החשוב ביותר של משרד הפרופגנדה שלו. הוא המשיך לכתוב תעמולה אנטי-מערבית, אנטי-יהודית ואנטי-ציונית גם לאחר המלחמה וכן תחת זהותו החדשה כ"עומר אמין" כאשר חי במצרים תחת שלטונו של נאצר בשנות ה-50. במצרים, עד מותו ב-1965 בקהיר, ייצגה הקריירה שלו את "האסלאמיזציה של הנאציזם", הרבה יותר מאשר את "הנאציפיקציה של האסלאם".
ההיסטוריון האמריקאי ג'פרי הרף, מחבר הספרים "התעמולה הנאצית לעולם הערבי"[2] וכן "האויב היהודי - תעמולה נאצית במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה",[3] נחשב אומנם לחלוץ להיפותזת "הנאציפיקציה של האסלאם", אך הוא כמעט ואינו נגע כלל או תרגם את חיבורו החשוב ביותר של פון ליירס מ-1942 - "יהדות ואסלאם כהפכים" (Judentum und Islam als Gegensatze) - ואף התעלם לחלוטין מההמרה הדתית שלו. למעשה, ההיסטוריונים המתייחסים לנושא מתעלמים לרוב מהקשר האידאולוגי בין הנאציזם לג'יהאדיזם, ונוהגים בדרך כלל לציין את שהותם של נאצים רבים במזרח התיכון שלאחר המלחמה והמרתם הדתית של רבים מהם כלא יותר מניסיון להסתתר ולהסתיר את זהותם.
עם הגעתו של פון ליירס למצרים ב-1956 היה זה המופתי עצמו אמין אל-חוסייני אשר פיקח על ההמרה הדתית שלו לאסלאם, והוא נשאר כאחד האנשים המקורבים ביותר אליו. ליירס תיאר את מקור השם החדש שלו לאחר ההמרה - "עומר אמין" - במכתב אותו כתב ב-1957 לנאצי האמריקאי הרולד קית תומפסון:
"אני עצמי חיבקתי את האסלאם וקיבלתי את השם החדש עומר אמין, על שמו של עומר הח'ליף הגדול שהיה אויב מר של היהודים, ו-אמין לכבוד חברי חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול."
אפילו שנים רבות לפני ההמרה הדתית שלו בקהיר, כתב פון ליירס בסוף שנות ה-30 ותחילת ה-40 מספר מחקרים המתרכזים ביחסים בין מייסד האסלאם ליהודים ההיסטוריים של אַל-מַדִינָה. המחקרים הללו חושפים את האהדה הגדולה שהייתה לליירס לדתו של הנביא וכן את ההבנה העמוקה של הכתבים, הנרטיבים והמקורות ההיסטוריים שלה, כמו גם הקוראן, החדית' וה-סירה, ברמה התואמת אפילו לאפולוגטיקנים המודרניים.
חיבורו משנת 1942 "יהדות ואסלאם כהפכים" מהלל את "מודל" הדיכוי שחוו היהודים תחת השלטונות האסלאמיים והן את אצילותו של הנביא, האסלאם והמוסלמים בעידן מלחמת העולם השנייה. עוד קודם לכן, בחיבור משנת 1938, הלל פון ליירס את "התפקיד הראשי של המופתי הגדול של ירושלים בקרבות הערביים נגד הפלישה היהודית לפלסטין".
"יהדות ואסלאם כהפכים" מספק גם סיכום משבח של מעשיו של הנביא ב-מכה ובהמשך מַדִינָה אשר גם הוא תואם לחלוטין לאפולוגטיקנים המודרניים. בהתבסס עמוקות על המקורות של דתו העתידית, משתמש פון ליירס בתיאורי גורלם של השבטים היהודיים בני קינוקאע, בני נצ'יר, בני קוריט'ה, ו-ח'ייבר, כמו גם כמה יהודים אינדיבידואליים, ומתאר את השמדתם של יהודים אלו בידי הנביא, "או לכל היותר הוא אפשר להם להישאר במקומות מסוימים אם ישלמו מס." הוא מתאר על פי החדית' והסירה את המקרה בו ניסתה יהודייה של ח'ייבר להרעיל את הנביא, וכן מציג את "הרציונל" של הח'ליף עומר כאשר גירש את יהודי צפון ערב אשר נותרו לאחר ששרדו את המסעות המוקדמים יותר של הנביא. בדומה לאמין אל-חוסייני, גם פון ליירס השתמש בחדית' האסכטולוגי אשר עשרות שנים מאוחר יותר הפך לחלק מרכזי מאמנת ארגון הטרור חמאס של 1988 המאשר ג'יהאד רצחני נגד יהודי ישראל. כאמור לעיל, פון ליירס מסיים את המאמר בהצגת ועידודו של הדיכוי הכרוני והמשפיל אותו חוו יהודי ארצות האסלאם, במקביל להדגשת האצילות והערצה של הנביא ובני דתו של תקופת מלחמת העולם השנייה.
ב-1942 או 1943 כתב פון ליירס חיבור מאוד ארוך תחת הכותרת "פילוסופיות של שלום ומלחמה באסלאם". בחיבור זה הוא מציג, עוד לפני ההמרה הדתית שלו, את אותן התפיסות כלפי הג'יהאד בהן החזיקו הכותבים הקלאסיים של דתו העתידית, כמו גם המסורתיים המודרניים. תוך התעלמות ברורה מהמסגרת האימפריאליסטית של הג'יהאד שנועדה להכניס את העולם כולו תחת החוק הדתי של דת אחת, פון ליירס מציג סקירה הגיוגרפית של המוסד הלוחמני של האסלאם המבקש להשתלט על הכל וכן מקשר זאת לביקורתו ושנאתו לנצרות האירופאית המערבית. הוא מציין כמובן גם את המסורת הקוראנית נגד בוגדנות היהודים, והדגשתו את סורה/פסוק 8:55 כי הנוראים בעיני האל הם הלא מאמינים תואמת את התפיסה המסורתית כי הכוונה היא ליהודי שבט בני קוריט'ה. "הקוראן רואה ביהודים, שמעולם לא נשארו נאמנים להסכמים שחתמו עם הנביא, נמוכים יותר מבקר", ולאחר מכן הוא מצטט את הפסוק עצמו.
דו"ח של המודיעין האמריקאי מאוקטובר 1957 על כתיבתו ופועלו של פון ליירס למען מצרים והליגה הערבית אישר את אימוצו המלא של תפיסת העולם המוסלמית המנצחת על העולם כולו, הדורשת לא פחות מהשמדת התרבות היהודית-נוצרית בידי הג'יהאד:
"הוא הופך ליותר ויותר קנאי דתי, אפילו עד כדי תמיכה בהתרחבות האסלאם באירופה על מנת לחולל אחדות חזקה יותר באמצעות דת משותפת. התרחבות זו יכולה לדעתו לבוא לא רק ממגע עם הערבים במזרח הקרוב ובאפריקה אלא גם עם גורמים אסלאמיים בברית המועצות. את התוצאה של כך הוא רואה כהיווצרות של גוש פוליטי שלא יכלו לו לא במזרח ולא במערב."
מקורות:
Andrew G. Bostom (ed.), The Legacy of Islamic Antisemitism: From Sacred Texts to Solemn History, Prometheus Books, 2008.
Andrew G. Bostom, Sharia versus Freedom: The Legacy of Islamic Totalitarianism, Prometheus Books, 2012.
[2] Jeffrey Herf, Nazi Propaganda for the Arab World, Yale University Press, 2009.
[3] Jeffrey Herf, The Jewish Enemy Nazi Propaganda during World War II and the Holocaust, Cambridge, 2006.
