הרפואה והתקינות הפוליטית.
הרפואה והתקינות הפוליטית.
פרופ' סאלי ל. סאטל היא פסיכיאטרית המרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת קולומביה וחברה ב-AEI. במבוא לספרה משנת 2000 אודות האופן בו הורסת התקינות הפוליטית את הרפואה[1] היא כותבת: "במשך כמה עשורים, האוניברסיטאות, מקצוע עריכת הדין ומקום העבודה היו תחת מתקפה מצד אנשים הטוענים לדיכוי כזה או אחר ... זה כמעט מפתיע שהרפואה הייתה חסינה כל כך הרבה זמן". אולם עתה גם חסינות זו הולכת ונשחקת. נקודות המוצא של התקינות בנושא ההשתייכות האתנית/גזעית ומין (מגדר) החלו להפוך כל דבר, מבריאות הציבור ועד לפסיכיאטריה, לפלטפורמה להתקפה ליברלית על המערב. ה"אינדוקטרינולוגים" (Indoctrinologists), כפי שסאטל מכנה את התוקפים, עדיין לא השתלטו אומנם בעת כתיבת הספר בשנת 2000 על כל תחום הרפואה, אולם אין ספק כי הללו נחושים במטרתם להציב את האידאולוגיה לפני הכל, לרבות מדע, הגיון בריא ואפילו פציינטים וחולים.
בריאות הציבור שיפרה ללא ספק את חיינו באופן אדיר. אמצעי תברואה וגילוי האופן בו גורמים החיידקים למחלות הצילו את חייהם של מיליוני אנשים. אולם כבר בעת כתיבת הספר, לעומת זאת, החליטו בתי הספר לבריאות הציבור לנקוט בגישה שונה כלפי המחלות. ה"אינדוקטרינולוגים" הבחינו שהעשירים בריאים יותר מעניים וכי האמריקאים בריאים יותר מהשחורים בארה"ב ועל כן קבעו כי הגזענות והעוני הם האחראים האמתיים למחלות ולפיכך אין לאנשים אחראיות גדולה על הבריאות שלהם עצמם. מטרת השלב הבא בבריאות הציבור היה למגר את אי השוויון וסאטל אף ריכזה רשימת ציטוטים מאירת עיניים שמציגים את הרמה הקיצונית אליה זה הרחיק לכת.
דיקן לשעבר של בריאות הציבור באוניברסיטת הרווארד אמר כי "בית הספר לבריאות הציבור הוא כמו בית ספר לצדק". חוקרים מאוניברסיטת המדינה של פורטלנד ובית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ציינו כי "העיסוק בבריאות הציבור הוא, במידה רבה, תהליך של עיצוב מחדש של החברה". חבר בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת אמורי אמר כי "כל בעיה היא בעיה של בריאות הציבור". חבר באוניברסיטת פרדו ציין כי כל מדיניות בריאות הציבור אשר מתעלמת "מצדק חברתי לא ראויה לשמה"; הוא מעוניין ליישם הגדרה רשמית של "עוני כפתוגן רפואי." אחת התיאוריות הנפוצות גורסות שמכיוון שהקפיטליזם מייצר הבדלים בהכנסה, ייתכן שיהיה צורך למגר אותו על מנת לשפר את הבריאות הציבורית.
ההחלטות של האגודה האמריקאית לבריאות הציבור בהחלט משקפות קו חשיבה זה. האגודה גינתה באופן רשמי את הסיוע ל-קונטראס האנטי-מרקסיסטיים של ניקרגואה, היא קוראת ל"עולם ללא נשק גרעיני" ודורשת רפורמה במימון הקמפיינים. אלה הם דאגות "בריאות הציבור" רק משום שלחברי האגודה יש רצון "לעצב מחדש את החברה", משימה שמסגירה שוב את תאוות הכוח חסרת הרסן של אלו המנצלים לטובתם את התקינות הפוליטית.
התיאוריה לפיה גורם חוסר הצדק החברתי למחלות נקראת "הייצור החברתי של המחלות". סאטל מדווחת כי לעתים קרובות התיאוריה הזאת כה מרחיקה לכת עד כדי הופעת הטענה ש"בריאותם הטובה של בעלי אמצעים תלויה איכשהו בכך שהעניים חולים." כך, היא הובילה למדיניות לא רציונאלית. חוקרת במחלקה לבריאות הציבור של אוניברסיטת בראון הציגה תכנית ללחימה במחלת האיידס באמצעות הגבלת כוחם של תאגידים, הקטנת שכר המנכ"לים, ביטול הסובסידיות של חברות, הפסקת תרומות תאגידים למועמדים פוליטיים וחיזוק איגודי העובדים. היא טוענת שהתוכנית תהיה יעילה משום שאיידס הוא "ביטוי ביולוגי של אי שוויון חברתי." דהיינו, ביטול אי השוויון יעלים את האיידס.
סאטל מוסיפה שפעילי בריאות הציבור הינם סלקטיביים באשר לתנאים החברתיים אשר דורשים שינוי. פעילות דתית ונישואין קשורים לבריאות טובה, אולם הפעילים עסוקים מדי בזעקות בדבר ה"גזענות" ונגד הקפיטליזם מכדי לעודד במידה מספקת חיי משפחה וקהילה.
לפי ה"אינדוקטרינולוגים", מכיוון שהחברה היא שגורמת לאנשים להיות חולים, לא יהיה זה נכון לצפות מהם לדאוג לעצמם. חוקרת מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת הרווארד וד"ר מאוניברסיטת בראון כתבו בדבר השאלה מדוע נשים שחורות משתמשות בסמים וחולות באיידס: "בתגובה להתקפות יומיומיות של דעות קדומות גזעיות ושלילת כבוד, נשים עשויות לפנות לחומרים משנים מוחיים זמינים עבור ההקלה ... מחפשות מקלט משנאה גזעית דרך קשר מיני כדרך לשפר את הערך העצמי ... עשויות להציע תגמולים כל כך משכנעים שהשימוש בקונדום הופך לקטן יותר בראש סדר העדיפויות." חוקר ממחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת המדינה של ויין הסכים עם הטענה וקבע כי הדגשת חשיבות האחריות האישית להימנעות ממחלות היא "צורה עדינה יותר של גזענות".
סאטל כותבת כי "התפיסה שכוחות חברתיים הם גורמים מכריעים עבור הבריאות - שהם כה מכריעים למעשה שאחריות אישית וטיפול עצמי מצטמצמים למושגים מוזרים וערכי מעמד הביניים - היא אחת התמות המזיקות ביותר ברפואת התקינות הפוליטית". היא אינה מאמינה שחלוקת כספים לעניים תשפר רבות את בריאותם שכן אין הם עושים שימוש נבון ברופאים אפילו כאשר הללו חינמיים. הם לעתים קרובות אינם מעוניינים בטיפול תרופתי חינמי, בדיקת HIV או חיסונים. היא אף מצטטת מחקר של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס לפיו כמעט כל האמריקאים חזרו לביקורים נוספים כאשר ניתנו בדיקות סרטן חינמיות, בזמן שרק כשלושת-רבעי שחורים והיספנים עשו זאת גם הם.
סאטל אינה מציינת אומנם את הקשר בין הבריאות לאינטליגנציה, אולם היא כן כותבת כי "אי שוויון חברתי ... אינו באמת מייצר אורח חיים הכרוך בישיבה, השמנה והתנהגות מסוכנת שעומד בדרך כלל בבסיס רבים מההבדלים במצב הבריאותי בין העשירים פחות לעשירים יותר". העוני אינו גורם לעישון וצפייה מרובה בטלוויזיה, אולם אין סאטל מציינת מה הם כן הגורמים לכך.
באופן שאולי לא מפתיע, תחום בריאות הנפש חשוף אפילו יותר ל"צדק חברתי" מאשר בריאות הציבור. בזמן שנראה שרבים אולי לא יאמינו לטענה ש"סקסיזם" יכול לגרום לסרטן השד, רבים יותר יכולים לחשוב שהדבר יכול להוביל לטירוף נפשי. סאטל מסבירה אודות "הטיפול הפמיניסטי" הזה:
"...החברה אינה מתפקדת, לא החולה. ומכיוון שמאמינים שמצבה הנפשי של אישה משקף את מעמדה של נשים בחברה, כל סימפטומים של דיכאון או חרדה נתפסים במידה רבה כתוצר של חברה עוינת לנשים. לפיכך, לעתים קרובות מטפלת פמיניסטית נרתעת מלהציע לאישה שהיא עשויה לשאת באחריות מסוימת לבעיותיה."
"הטיפול הרב-תרבותי" מתפרס על פני המין והגזע:
"יועצים רב-תרבותיים מניחים שהקשיים האישיים של חולים שאינם לבנים נובעים במידה רבה מהמאמצים שלהם להסתגל לחברה גזענית. על ידי דחיפה של מטופלים למצוא אך ורק מקורות חיצוניים לאי שביעות הרצון שלהם, ייעוץ רב-תרבותי עושה לעג לחקירה עצמית פנימית - המטרה האמתית של הטיפול - וכן הגדרה עצמית."
סאטל מדווחת שברוב תכניות ההכשרה לטיפול יש כעת אלמנט רב-תרבותי שמחזק את העיוותים שהסטודנטים למדו מאז התיכון:
"הסטודנטים נכנסים לבית הספר לתואר ראשון ביום הראשון של השיעורים וכבר מאמינים שהתרבות השלטת היא שורש הפסיכופתולוגיה. עד שהם יסיימו את לימודיהם כאנשי רפואה, הרב-תרבותיים הללו ילמדו כל כך ביסודיות בדרכים המדכאות של החברה, עד שהם יוכלו להציב הטיה למעשה לכל מה שהמטופלים אומרים להם."
הספר "פסיכותרפיה רב-תרבותית"[2] של מנואל רמירז קורא לבעיות של המיעוטים בחברה "הלם של חוסר התאמה." סאטל מציינת בתגובה כי "אני חושדת שלא משנה מה מטופל יגיד לרמירז, הוא בכל מקרה יצליח לאבחן 'הלם של חוסר התאמה'".
האימון הרב-תרבותי אמור לכאורה לפתוח את עיניהם של האמריקאים באשר לתפקידם ב"דיכוי" המיעוטים ולעזור להם "להסיר את הגזענות." במקרים קיצוניים הוא מייצר תכניות טיפול שבה אין לגברים אמריקאים כל מקום רשמי בכלל. סאטל כותבת שבבית החולים הכללי של סן פרנסיסקו כל החולים משויכים לצוותי טיפול וכל צוות מתמחה באחד משישה תחומים: שחורים, אסייתיים, היספנים, הומוסקסואלים ודו-מיניים, נשאי איידס או נשים. הקבוצה היחידה ללא צוות מומחים היא עבור גברים אמריקאים אשר נותרים כנראה בסופו של דבר עם כל קבוצה בה יש מקום פנוי.
תכניות טיפול אתניות רבות הן פשוט מטופשות. סאטל כותבת על תכנית טיפול תרופתית אחת שבה "החולים [השחורים] היו אמורים איכשהו לספוג הערכה עצמית על ידי השתתפות בתרגילים אפרו-צנטריים, לא מתוך השגת משהו מיוחד". אולם בטווח הארוך, שטיפת המוח לאמריקאים בדבר "גזענותם" גורמת בפועל לנזק גדול הרבה יותר: "...טיפולים המבוססים על דיכוי הם מפתים מאוד מכיוון שהם נוטים לפטור את הסובל מאחריותו. זו בדיוק הסיבה שמטפלים לא צריכים לתרגל אותם", שכן מטרת הטיפול אמורה להיות לקחת "אדם ממחשבה על עצמו כקורבן למי שהוא הבעלים של גורלו שלו". סאטל אף שואלת כיצד זה עוזר למטופל להגיד לו שאין לו תקווה להחלמה עד שימגר את ה"גזענות" ואת ה"סקסיזם"?
הטיפול בקורבנות "החברה הגזענית" מוביל גם לאפקט של הגדלת מספרם עקב התחושות היחס שהוא גורם להם. אנשים רבים אשר אינם בריאים נפשית שמו לב לרפרוף האופנתי סביב כל מי שטוען שהוא חווה התעללות בילדותו וסאטל מאמינה שהדבר מסביר מדוע כל כך הרבה אנשים מעלים "זיכרונות מודחקים" של אונס או הטרדה מצד האב.
סאטל מתייחסת גם לטענות לפיהן אין הממסד הרפואי הגברי האמריקאי מעניק טיפולים ראויים לכל מי שאינו גבר אמריקאי. היא מנתחת מחקרים הטוענים זאת ומראה כי עם ביצוע השוואה בין חולים עם תנאים ונסיבות דומים באמת, השפעות ה"גזע" או ה"מין" מתמעטות עד לכמעט ואינן קיימות. חוקרים רבים כל כך להוטים לחשוף את "האפליה" שהם אף מפרסמים מחקרים עלובים אשר לא מצליחה להתחשב כנדרש במשתנים האחרים. היא גם מציינת שרופאים מקבלים תשלום כשהם מטפלים באנשים והם לא יידחו תשלום רק בגלל שהמטופל נראה שונה.
חלק מהטענות ל"אפליה" הן פשוט אינן נכונות, כגון זו הטוענת שהמחקר הרפואי "ממדר" נשים וסאטל מדווחת כי בשנת 1997 לבדה, למשל, במחקרים הממומנים של המכונים הלאומיים לבריאות 62% מהמשתתפים היו נשים. מחקרים ממשלתיים מ-1983 ו-1988 מצאו שניסויים קליניים השתמשו בגברים ובנשים באותה מידה שבה סובלים שני המינים מהמחלות הנחקרות. אין אומנם הרבה מאוד מחקרים חד-מיניים, אולם כיום ישנם רבים יותר כאלו שבהם כולן נקבות מאשר מחקרים שבהם משתתפים זכרים בלבד. בכל מקרה, אין תרופות רבות בעלות השפעות שונות על גברים ונשים.
כמו כן, טענות רבות נשמעות על ממסד גברי שלא טורח לחקור מחלות נשיות. בפועל, מאז 1985 זוכה חקר סרטן השד ליותר תקציבי מחקר מכל סוג סרטן אחר: בין פי 3 לפי 5 יותר מסרטן הערמונית, זאת חרף העובדה שיותר גברים מאובחנים בו מאשר נשים בסרטן השד ושיעורי התמותה שלהם כמעט זהים. ההצדקה היחידה לכך שניתן להצביע עליה היא שסרטן השד הורג בדרך כלל בגיל צעיר יותר מאשר סרטן הערמונית. בכל מקרה, אין שום מזימה סקסיסטית להשאיר את סרטן השד חשוך מרפא.
ההתרכזות הפמיניסטית בסרטן השד מסיחה את דעת הנשים מרוצחים רפואיים חמורים יותר. בשנת 1997, 70,000 נשים אמריקאיות מתו מסרטן ריאה לעומת 42,000 כתוצאה מסרטן השד. מחלות הלב הורגות יותר נשים מכל סוגי הסרטן יחדיו, אולם יש הרבה יותר זעם על פגמים לכאורה במערכת הרפואית מאשר על נשים שמנות ולא מתעמלות.
כרגיל, הפטריארכיה "המרושעת והכל-יכולה" התמוטטה בשנייה. סאטל כותבת בשנת 2000 שיש כיום לפחות 3,600 תכניות רפואיות שקוראות לעצמן מרכזי בריאות האישה. אין כמעט דבר שנועד עבור בריאות הגבר בלבד.
מקדמי התקינות הפוליטית טוענים גם שהממסד הרפואי מפלה מיעוטים. סאטל כמעט ואינה דנה בכך בספרה, אך היא כן מתייחסת להבדלים אתניים או גזעיים מוחלטים בשיעורי מחלות ותמותה המצביעים סיבות ביולוגיות להבדלים בתחומים אלו. לדוגמה, היא מצטטת את הטענה הקבועה לפיה תינוקות שחורים מתים בתדירות גבוהה יותר מתינוקות אמריקאים מכיוון שאימהות שחורות אינן זוכות לטיפול טרום-לידתי המגיע להן. בפועל, כפי שצוין לעיל, חלק מהאימהות השחורות פשוט לא מתעסקות באבחון טרום-לידתי גם אם הוא ניתן בחינם, בזמן שלהיספנים, שמבצעים אפילו פחות אבחונים משחורים, יש תמותת תינוקות נמוכה יותר מאשר לאמריקאים. סאטל רומזת שיכולות להיות לכך סיבות ביולוגיות, אולם היא מדברת גם על "מורשת מקסיקנית". כל העדויות מצביעות על כך שהאסייתיים בריאים יותר וחיים יותר מאמריקאים, בזמן שהאמריקאים בריאים יותר וחיים יותר משחורים.
הספר עוסק במספר נושאים נוספים כגון פרק אודות הטענות בקרב הפציינטים הפסיכיאטריים הגורסים שיש להם את הזכויות להיות לא שפועים וכי אין צורך להכריח להיכנס לטיפול אפילו את הפסיכוטיים הפרועים ביותר. הללו נוטים לצטט כל מיני גורויים מתחום הרפואה האלטרנטיבית הטוענים כי כל פסיכופט הוא מורה או מרפא פוטנציאלי, או את הרברט מרקוזה המרקסיסטי שאמר שחולי נפש הם מהפכנים ושהפסיכיאטריה היא "אחד ממנועי הדיכוי היעילים ביותר".
סאטל מתייחסת גם לשקרי ה-ניו אייג' אותם הגניבו, בעיקר נשים, אל תוך תחום הרפואה. היא מדווחת על 50 אלף מבצעי "הילינג" (TT) בבתי החולים בכל רחבי המדינה. כפי שכותבת:
"מפגש הילינג טיפוסי נמשך בין עשר לשלושים דקות; הוא מבוצע על ידי מתרגל שקודם כל חייב להיות 'מרוכז' - מצב תודעתי שניתן להשיג באמצעות מדיטציה. הוא סורק את המטופל בידיים מרחפות, מחפש חוסר איזון בשדה האנרגיה ... לאחר מכן הוא גורף את ידיו על המטופל על מנת לחלק עודפי אנרגיה לאזורים של מחסור. קנאים להילינג בעיניים עצומות; אדם אחד חשב שהוא מקבל את טקסי האשכבה כשראה ידיים מרחפות."
יתר על כן, בתי הספר לסיעוד מציעים עתה קורסים כגון "שימוש באנרגיה כדי לשפר את תרגול הסיעוד: שימוש בצבע, מוזיקה, מגע ותנועה", "ארומתרפיה לתרגול סיעוד" ו"שימוש בכוח המחשבות שלנו לריפוי." יחד עם תפיסות כאלו מגיעה גם טינה כלפי גברים באשר הם. סאטל מוסיפה שלבריטים יש את אותה הבעיה: אחיות בוגרות טריות שלא יודעות להחדיר צנתר אבל מומחיות ב"גזענות" ו"דיכוי מגדרי".
סאטל תוקפת גם את האפליה המתקנת בקרב הרופאים תוך הדגשת הסכנות הברורות בהורדת הסטנדרטים של בית הספר לרפואה עבור המיעוטים. היא מציינת שלשחורים בערים יש לעתים קרובות שילובים מורכבים של מחלות שהופכים אותם לחולים מסובכים ורופאים חסרי יכולת מקבוצות האפליה המתקנת הם הדבר האחרון שהם צריכים, כמו גם למעשה כל אחד אחר.
לסיכום, סאטל מבטיחה שיש עדיין הרבה מאוד עובדים במערכת הבריאות בעלי יכולות גבוהות שמבינים שהתפקיד שלהם הוא קודם כל לתקן אנשים, לא את החברה כולה, אבל הכוחות שחותרים תחת המקצוע שלהם אינם שונים מאלה שהורסים כל מוסד אחר במערב.
