הרג לימודי ההיסטוריה.
הרג
לימודי ההיסטוריה.
במשך 2400 השנים
האחרונות ראו מרבית האירופאים את ההיסטוריה באופן הדומה לזה של היוונים הקלאסיים:
מאמץ להבין את מה שבאמת קרה בעבר. כיום, התובנות החלוציות שלהם אודות ההיסטוריה -
שיש לראותה ככל הניתן כאמת מציאותית ולא כמיתוס או סיפורי אגדה - נתפסות כמובנות
מאליו. אולם במהלך עשרות השנים האחרונות הופיעה תנועה חדשה ומשפיעה אשר מבקשת
לערער את יסודות הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה. האופנה
"האינטלקטואלית" הזאת, אשר נקראת בין היתר "פוסטמודרניזם",
"דקונסטרוקציוניזם" או "היסטוריה אוניברסלית", גורסת כי
מכיוון שהעבר אינו ידוע, אין ההיסטוריה אמתית יותר מבדיה וכל דבר שנחשב בעבר
להיסטוריה הוא לא יותר מאשר ביטוי לדעות קדומות בתת המודע של ההיסטוריונים מיושנים.
למעשה, כבר במהלך שנות
ה-90 ביקש אחד המזהירים מפני התופעה הזאת, ההיסטוריון האוסטרלי קית' ווינדשוטל,
להרתיע על כך באמצעות פרסום ספרו "הרג ההיסטוריה: כיצד מבקרי ספרות
ותאורטיקנים חברתיים רוצחים את העבר שלנו".[1] עשרות שנים מאוחר יותר ובמאה
ה-21 הפכו התופעות הללו באקדמיה ובתרבות הפופולרית לחמורות כבר הרבה יותר.
לפי ווינדשוטל, אופן
החשיבה המעוות הזה משתולל כעת כמעט בכל מחלקה להיסטוריה בעולם דובר האנגלית ומכפיש
את ההשקפה המסורתית ההיסטורית המתבססת על עובדות וכן את אלו שעדיין מתעקשים לעסוק
בהיסטוריה האובייקטיבית ומסרבים להיכנע לאופנה מעוותת זו. החשש הוא, כפי שמרמזת
כותרת הספר, שצורת החשיבה הנוכחית יכולה לשנות ולזייף לחלוטין את הדרך שבה אנו
מבינים את העבר. "הרג ההיסטוריה" מתאר את המתרחש במחלקות האקדמיות
להיסטוריה ומציג ביקורת עוקצנית כלפי החשיבה שמניעה את התופעה.
ווינדשוטל אומנם רק
נוגע בכך, אולם חשוב להבין כי בבסיס ההרס המכוון של ההיסטוריה נמצאים הרס החשיבה,
התרבות ועמי אירופה והמערב. "ההיסטוריה" החדשה הזו של
"ההיסטוריונים החדשים", שפותחה והופצה לראשונה על ידי מערבים ואירופאים
ששנאו את המסורות האינטלקטואליות שלהם, היא נשק רב עוצמה בידיו של כל מי שהאינטרס
היחיד שלו הוא הפעלת כוח בשם האידאולוגיה הקבוצתית שלו.
אלו שמחוץ לאקדמיה
יתקשו אומנם להבין כיצד קרה שאחד התחומים החשובים ביותר בכל המדעים ההומניסטיים
יכול לרדת לשפל המדרגה. אולם ווינדשוטל מצטט תיאור של סמינר חובה בהיסטוריה מ-1991
עבור הסטודנטים המצטיינים בלבד באוניברסיטת סידני, אם כי הוא בהחלט יכול היה להופיע
בכל אוניברסיטה אחרת במערב:
"התפיסה המיושנת של משימתו של ההיסטוריון הייתה
שהוא (לעתים נדירות היא) 'תיאר את מה שבאמת קרה בעבר.' תפיסה זו, על אף שהיא עדיין
רווחת, התרחבה על ידי התפתחויות תיאורטיות שהתרחשו בעיקר מחוץ לתחום ההיסטוריה
עצמה. עבודתם של פילוסופים חברתיים, אנתרופולוגים, בלשנים, מדענים, תיאורטיקנים
פוליטיים, ספרותיים ופמיניסטיים, פוצצה, ממגוון כיוונים ובתנופה גוברת, את המושג
הישן של ההיסטוריה."
נשאלת אם כך השאלה: מה
הן אותן "ההתפתחויות התיאורטיות" אשר "פוצצו" את ההיסטוריה?
ווינדשוטל למד אותן בקפידה ועשה מאמץ רב בניסיון להסביר אותן, אולם כפי שהוא
מציין, הן בכוונה עמומות. "האבות המייסדים" של התפיסות הללו היו כולם
צרפתים - אנשים כגון ז'אק דרידה, מישל פוקו, ז'אק לאקאן ו-פייר בורדייה אשר כתבו
בגאווה פרוזה עמומה. פרופ' דרירדה, אחד הראשונים והחשובים ביותר, אף אמר שכתיבה
ברורה היא סממן של ריאקציונרים. כבר בעת כתיבת הספר בשנות ה-90 ציין ווינדשוטל
שישנם ספרים רבים אשר נכתבו אודות ה"פוסטמודרניזם" ו"פוסט-סטרוקטורליזם",
אך יחד עם זאת: "מרבית [הספרים מסוג זה] משאירים את הקורא הלא מיומן מבולבל
יותר מאשר כאשר הוא או היא התחילו [לקרוא]." גם ההסבר של ווינדשוטל עצמו לא
משאיר עניין רב אודות החשיבה של הצרפתים הללו, אך ניתן לסכם פחות או יותר את
היסודות המבלבלים ולעיתים הסותרים שלהם באופן הבא:
ראשית, ביסודן, העודות
אינן ידועות. הסיבה לכך באופן חלקי היא שאנו מתארים את העולם במילים ומילים לעולם
אינן מעבירות את המציאות במלואה. כמו כן, כולנו כלואים ביסודיות בחוויות ובציפיות
שלנו, כך שכאשר אנו מתארים את מה שאנו חושבים שאלו עובדות, אנו מתארים בפועל את
הדעות הקדומות שלנו. הדבר נכון במיוחד עבור הכתיבה ההיסטורית שכן ייתכן
שההיסטוריון כותב על תקופה או על אנשים זרים לו לחלוטין. בסופו של דבר, אפוא,
ההיסטוריה אינה שונה מסיפורת וזאת היא הסיבה שמבקרי ספרות יכולים לנתח ספר
היסטוריה באותו האופן כמו רומן. בתקופת כתיבת הספר בסוף המאה ה-20 זה עדיין נתפס
כמו משהו מטורף, אולם עשרות שנים לאחר ספרו של ווינדשוטל נראה שהדברים שכתב כבר
סחפו לחלוטין את האקדמיה.
ה"דקונסטרוקציוניזם"
היא אחת השיטות הביקורתיות מהספרות שהפכה לפופולרית במיוחד. הרעיון מאחוריו הוא
"לפשט" את הטקסט ולהסביר למה התכוון המחבר באופן לא מודע לו עצמו.
המומחים טוענים שהם מסוגלים להראות כיצד הוגבל המחבר בידי הדעות הקדומות של
תקופתו. מכיוון שאינינו מגלים את האמת - רק ממציאים אותה - החוכמה היא לחשוף את
ההמצאות הלא מודעות של אחרים.
גם אנשי הספרות להוטים
לקחת חלק במה שנקרא "תיאוריה כוללת" או "מטא-נרטיב". הם
טוענים שפיתחו תיאוריות שמסבירות את כל הספרות ועסוקים בתיאוריות שיסבירו גם את כל
ההיסטוריה. העובדות, במידה שאפילו ניתן לדעת אותן, אינן מעניינות אלא אם כן הן
מתאימות לתיאוריה. (לפי תפיסתו של קרל מרקס - שמאבק המעמדות ומטריאליזם דיאלקטי
מסבירים הכל - זאת התיאוריה הידועה ביותר של ההיסטוריה; ווינדשוטל אינו מסביר אילו
תיאוריות מייצרים מבקרי הספרות.)
"ההיסטוריה החדשה" היא גם
"פוסט-קולוניאלית". ההיסטוריה נכתבה בעבר על ידי אדונים קולוניאליים
אירופאים, אך כעת אמורה להיכתב על ידי ילידים משוחררים, או לפחות מנקודת מבטם.
הרעיון של "האחר" הוא עתה מרכזי, שכן "האחר" הוא היליד החכם
שהפקיד הקולוניאלי לא הבין אותו ולכן בז לו. כיום, יש כבר רבים הטוענים שהם גם
"האחר": נשים, הומוסקסואלים, פושעים, חולי נפש וכו'. ההיסטוריה המסורתית
אמורה להיכתב כדי להצדיק מבני כוח קיימים, אך כעת "אחרים" מספקים את
נקודות המבט היותר "אמתיות" אותן ניסו גברים לבנים מתים ניסו לדכא.
לבסוף, לפי תפיסה זו,
שום תרבות, ידע או נקודת מבט אינם מוחלטים. אף אחד לא יכול לבקר את המיתוסים,
ההיסטוריה או "דרכים לדעת" על מישהו אחר. האמת תלויה רק במי אומר מה
ולמי.
במידה וההיסטוריונים
מוגבלים, כפי שנטען, לדעות הקדומות שלהם, מדוע הפוסט-סטרוקטורליסטים אינם נתפסים
כמוגבלים באותה המידה? חלקם אומנם מודים שהינם כאלו וכי "ההיסטוריה"
שלהם לא שונה בהרבה ממדע בדיוני, אולם הדבר מסבך עוד יותר את המצב משום שאחרים
מתעקשים כי "ההיסטוריה" שלהם הינה מציאות היסטורית. ווינדשוטל מצטט את
ההיסטוריונית הפמיניסטית האוסטרלית אן קרטויס אשר משתייכת לאותו הזרם של
הפסאודו-היסטוריונים: "הידע הוא כולו תוצאה של כוח ... אין לנו יותר שום מושג
של מה היא בכלל האמת." משתמע שלהיסטוריה האמתית יש צבא מאחוריה שמקדם אותה,
לא האובייקטיביות ההיסטורית.
בעיה נוספת היא כאשר
טוענים בצדקניות שקרית מקדמי "הפוסט-סטרוקטורליזם" שלא ניתן לשפוט שום
דבר משום שכל התרבויות שוות ואי אפשר לבקר אותן. בפועל, הם מאפשרים ביקורת אך ורק
כלפי האירופאים והמערביים. כפי שווינדשוטל כותב, יום השנה ה-500 לגילוי אמריקה על
ידי קולומבוס הפך לאורגיה של ביקורת ושיפוטיות: "בספר אחר ספר ... כל תהליך
הגילוי וההתיישבות האירופיים הוקע על ידי אנשי אקדמיה כאחד האסונות הגדולים ביותר
שפקדו לא רק את הילידים האמריקאים אלא את המין האנושי בכללותו, ולמעשה, את הפלנטה
עצמה." ווינדשוטל גם מציין שהיסטוריונים נתפסו ב"להט לאמץ עמדה פוליטיקלי
קורקט נגד החברה שלהם עצמם".
בזמן שמקודמת התפיסה
לפיה קיימות אמיתות רבות המשתייכות לקבוצות תרבותיות שונות, נראה כי אין זה תופס
לגבי המערביים. ההיסטוריונים יכולים עתה לנצח בוויכוחים לא באמצעות הוכחה שמישהו
טועה בעובדות (שכן לרבים כבר לא אכפת מהן יותר), אלא רק על ידי חשיפת האופי המערבי
או הזכרי של החשיבה המנוגדת. דמותו של תושב גינאה החדשה מתקופת האבן, ציד הראשים,
אינה כמובן מוצגת בצורה שלילית.
לעתים, מעזים מעטים
האמיצים שנותרו לשאול את טועני השוויוניות התרבותית כיצד ניתן להצדיק את הקרבות
האדם או הקניבליזם. אולם התשובה המתקבלת הינה שברגע שהמסורות הללו מובנות
"בהקשר תרבותי" נכון, ברור שהן לא כל כך גרועות כמו הרבה דברים אותם עשו
אנשים מערביים במשך מאות השנים.
הביטוי הטהור ביותר
אולי של הרלטיביזם (יחסיות) - אותו בולמים עדיין במידה מסוימת המעטים הנועזים -
זאת הטענה שהמדע עצמו הוא רק עוד דעה קדומה של אדם מערבי והוא אינו מתקדם יותר
מ-וודו או רופא אלילים. ווינדשוטל אף מציג אדם בשם פרופ' פול פייראבנד מאוניברסיטת
ברקלי שטוען כי ה"ידע" של בעלי אוב ועוסקי הארוספקס (ניבוי על ידי בחינת
איברים) תקף באותה המידע כמו זה של הגיאולוגים.
שוב, כל זאת נכתב עוד
בשנות ה-90, כאשר אין ספק כי עשרות שנים מאוחר יותר המצב כבר חמור בהרבה. לפי
הדיווחים, בתי ספר מחוזיים בקליפורניה דרשו להשתמש בספרי לימוד הסותרים את
הקונצנזוס הכללי לפיו האינדיאנים חצו גשר יבשתי מאסיה לאמריקה במהלך עידן הקרח
האחרון; זאת עקב טענתם המיתולוגית של האינדיאנים שהם חיו בעולם החדש זמן רב בהרבה
אשר קדם למעבר ועל כן הם שואלים כיצד מעיזים הארכיאולוגים לטעון אחרת? כמו כן,
האבוריג'ינים טוענים שהם צצו מאדמת אוסטרליה ולכן עלינו להתעלם מהראיות הברורות
לכך שהם היגרו מהארכיפלג האינדונזי.
ניצול פסול של
ההיסטוריה למטרות פוליטיות הוא כמובן כבר מזמן דבר שבשגרה. מרטין לותר קינג, למשל,
היה סוטה מין שבגד באשתו, תמך בקומוניזם, היה גזען והעתיק את עבודת הדוקטורט שלו,
בזמן שמרד העבדים על אוניית העבדים הספרדית לה אמיסטאד ב-1839 הונהג על ידי ג'וזף
סינקה, אדם שלאחר שהשתחרר הפך לסוחר עבדים בעצמו. אולם בהתאם להיסטוריוגרפיה
הנפוצה כיום אסור שהעובדות הללו יהיו ידועות ברבים (היותו של סינקה סוחר עבדים
מוצגת כ"טענות שאינן מבוססות" למרות שאין בכך שום ספק), וגם אם אכן ידוע
אסור שתהיה לכך כל משמעות. "עובדות" כאלה נכללות כביכול
ב"מטה-נרטיב" של רשעות מערבית וסגולה ילידית.
התפיסה שהעובדות משרתות
רק את התיאוריה הפכה לנפוצה גם מחוץ לאקדמיה. בכל פעם שמתברר ש"פשע
שנאה" ידוע לשמצה היה בעצם שקר ותחבולה, עדיין יהיו שיטענו שהעובדות אינן
חשובות; אפילו "פשע שנאה" מזויף מדגיש כראוי את סבלם של
"המדוכאים". הטענות בדבר חוסר הוודאות של העבר מעולם לא יהיו בתוקף למשל
בכל הקשור לאובססיית היסטוריית העבדות.
מה שמתרחש במחלקות
להיסטוריה הוא לא רק אסון עבור הלמדנות. זו תהיה לא פחות מטרגדיה במידה והמדע אותו
פיתחו במשך מאות שנים באמצעות צבירת והערכת ראיות יהפוך ללא יותר מכלי פוליטי
ואידאולוגי; ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה תחדל מלהיכתב. וזה חשוב הרבה מעבר
לתחום האקדמי שכן וויתור על כל יומרה לאובייקטיביות זה הוא לא יותר מניסיון לתפיסת
כוח. במידה האידאולוגים והמעוותים ימשיכו להרוס את ההיסטוריה, יהיה העבר שייך
למעשה לאספסוף שצועק הכי חזק - וההמון ימצא בעבר אינספור פשעים שעליהם יש להעניש
את אויביו בהווה.
[1] Keith Windschuttle
, The Killing of History: How Literary Critics and Social Theorists are
Murdering Our Past, Simon & Schuster, 1997.
