הפגיעה ה"פלסטינית" במדינות המארחות - רקע היסטורי.
הפגיעה ה"פלסטינית" במדינות המארחות - רקע היסטורי.
מדוע חוששות המדינות הערביות לקלוט את "הפליטים"?
חלק גדול מהעולם המערבי נוהג לחשוב כי העולם הערבי מאוחד בתמיכתו ב"פלסטינים", אולם המציאות היא שמדינות ערב נוהגות להשתמש ולנצל אותם במטרה לפעול נגד ישראל או לקידום הג'יהאד. למעשה, רק "פעילי זכויות" מערביים הם היחידים בעולם שלפחות מתיימרים לפעול לטובת איכות חייהם של תושבי עזה ויהודה ושומרון, אם כי גם במקרה שלהם הסיבות לכך הן לרוב אמוציונליות הנובעות מהצורך ברגשות כאלו או אחרים.
בזמן שרוב רובם של הערבים ובעלי הדת המזרח תיכונית אכן שונאים את מדינת ישראל, חלק גדול מהם שונאים גם את "הפלסטינים", חרף העובדה שהם עדיין תומכים בהם נגד מדינת ישראל כחלק מהסולידריות האתנית והדתית. ההסבר לכך יהיה שוב זר עבור אנשי התרבות המערבית.
ראשית, חשוב לזכור כי אין באמת קבוצה אתנית או תת-אתנית בשם "פלסטינאים" שכן אלו הם מהגרים שהגיעו לאזור ממדינות הערביות או ממרכז אסיה בתקופת האימפריה העותמאנית כחלק ממדיניות הזזת והחלפת אוכלוסיות שאפיינה אימפריה זו וכן במהלך תקופת המנדט הבריטי אשר הגיעו בחיפוש אחר מקומות עבודות והעסקה בחוות אותן בנו היהודים. רבים מהם עדיין מחזיקים בשמות המסגירים את מוצאם האמתי כגון "חורני" אשר מצביע על חורן שבדרום סוריה, "צורני" ע"ש צור שבלבנון, "מאסרי" - מצרים, "חג'אזי" - אזור ה-חג'אז שבערב הסעודית, "מוגרבי" - אזור המגרב ועוד ועוד. כך, רואים בהם ערבים אחרים כאלו אשר נטשו או עזבו את מדינות המקור שלהם, זאת כמובן תוך התעלמות מהעובדה מאזור המקורי שלהם כולם הוא אך ורק חצי האי ערב.
כחלק מהלחימה בישראל לא הייתה למדינות הערביות שום בעיה להשאיר את "הפליטים" הערביים הללו לאחר הקמת מדינות ישראל בסטטוס זה באופן קבוע וכן להשאיר אותם במחנות במקום לספוגם במדינות הערביות האחרות, לרבות מדינות המקור. הן אפילו לא נדרשות לספק להם ציוד ומזון שכן ארגון ה-אונר"א דאג לספק להם את צרכיהם ולדאוג להישארותם של "הפליטים" הנצחיים הללו בסטטוס זה, אשר אינם נדרשים מצדם אפילו לשלם מסים, דבר שאפשר להם אף להשכיר את מגורי הפליטים שלהם לאחרים.
מחנות "פליטים" כאלו הוקמו תחילה ליד ביירות בלבנון, אולם הם שולבו במהרה בעיר והפכו לשכונות רבי-קומות. לאורך השנים השתלטו ארגוני טרור שונים על המחנות הללו, החל מאש"ף ועד המדינה האסלאמית, חמא"ס, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין וכן ארגונים סלפים ג'יהאדיסטיים אחרים. ארגוני הטרור "הפלסטיניים" התערבו בעניינים הפנימיים של המדינה והובילו ב-1975 למלחמת אזרחים עקובה מדם והרסנית שנמשכה 14 שנים ממנה לא התאוששה לבנון עד היום. מאות אלפי תושבי לבנון הפכו לפליטים בתוך המדינה עצמה והתיישבו אף במחנות של "הפלסטינים", אם כי זכו בפחות מ-10% מהתמיכה שלהם.
אש"ף הגיע ללבנון לאחר מסע של טרור בירדן במהלך שנות ה-70. הוא הפך לבעל ברית של התנועות המרקסיסטיות והסוציאליסטיות אשר ביקשו לקדם את המהפכה במדינה ולהפיל את השלטון השמרני של המרונים הנוצרים בלבנון. נוכחותם של אלפי "פלסטינים" אשר זרמו ללבנון מירדן הובילה לחוסר יציבות ולכאוס במדינה. מלחמת האזרחים החלה 4 שנים בלבד לאחר גירושו של אש"ף מירדן. עד להגעתם הייתה לבנון מדינה נוצרית משגשגת והאיכותית ביותר במזרח התיכון, בזמן שביירות אף כונתה "פריז של המזרח התיכון". נוכחותם הפכה את הנוצרים למיעוט בתוך מדינתם שלהם, מה שהוביל להקצנה של המדינה ואפשר בסופו של דבר לארגון הטרור חיזבאללה להפוך למעשה לסמכות העליונה בגבולותיה. כאשר מיליציות החזית הלבנונית פגעו ב"פלסטינים" במהלך מלחמת האזרחים ב-1976 ושוב 6 שנים מאוחר יותר, הם עשו זאת בתמיכה המלאה של הצבא הסורי ללא שום התנגדות מכל מדינה ערבית. כאשר ב-1983 ביקש אש"ף לשחזר את כוחו בלבנון הוא גורש על ידי השלטונות הסוריים אשר ביקשו להימנע מהאלימות שהארגון יוצר בארץ הארזים. ב-2007 טבח הצבא הלבנוני במאות "פלסטינים" במחנה נהר אל-בארד.
האירועים בירדן שהוזכרו לעיל התרחשו ב-1970 כאשר ביקש אש"ף, תחת הנהגתו של יאסר ערפאת, לכבוש את המדינה ולהפיל את המלוכה על ידי הקמת אזורים אנטומיים משלו בצפון המדינה, תוך שימוש בקבוצות חמושות ומחסומים בפעילות נגד הממלכה שכן היה זה למעשה כוח צבאי נפרד על אדמת ירדן. קבוצות חמושים נסעו ברחובות עמאן ושדדו משפחות ובעלי עסקים בתואנה כי מדובר בתמיכה במלחמתם בישראל. הללו רצחו אף שוטרים ואנשי ביטחון אשר ביקשו להגן על אזרחי ירדן. הכוחות הצבאיים "הפלסטיניים" פעלו כרצונם במדינה זו והיו למעשה כוח צבאי נפרד אשר עשה שימוש בשטח ירדן על מנת לירות טילים אל תוך מדינת ישראל. החזית העממית לשחרור פלסטין אף חטפה מטוסים והטיסה אותם לאזורים שבשליטתם בתוך שטח ירדן. כמובן שגם לשלטונות הירדניים הייתה אשמה גדולה באירועים אלו שכן הם מנעו מ"הפלסטינים" להפוך לחלק מהאוכלוסייה הירדנית והשאירו אותם מופרדים ומופלים לרעה.
במה שזכה לשם "ספטמבר השחור", החליט לבסוף המלך חוסיין לשים סוף לאלימות של "הפלסטינים" והחל בלחימה בספטמבר 1970 אשר הובילה למותם של אלפים בשני הצדדים. לאחר כ-10 חודשי לחימה גורשו לבסוף כ-20 אלף "פלסטינים" מהמדינה והמחנות שלהם הושמדו, אם כי ארגון הטרור שקרא לעצמו בעקבות האירועים "ספטמבר השחור" הצליח להתנקש בחייו של ראש ממשלת ירדן. לאחר שנטבחו באלפים, רבים מהם אף בחרו לחצות את הגבול ולהיכנע לצבא ההגנה לישראל, שכן מדברות ההערכות על מותם של בין 3 ל-15 אלף אזרחים שנהרגו במהלך העימות.
מאוחר יותר, "הפלסטינים" השניאו את עצמם על ערבים רבים אחרים לאחר שב-1990 תמך ערפאת בפלישה העיראקית של סדאם חוסיין לכווית ואף חיזק את התמיכה בו לאחר ירי הרקטות של סדאם אל עבר ישראל. בתגובה, לאחר שחרורם מהכיבוש העיראקי בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה גירשה כווית בין 300 ל-400 אלף "פלסטינים" שרובם חיו במדינה במשך עשרות של שנים ונתפסו כמשתפי פעולה עם סדאם - קרוב לחמישית מכלל אוכלוסיית המדינה בשלב זה. המהלך פגע גם במשפחות המגורשים בעזה, יהודה ושומרון אשר נהגו לקבל כספים מקרובי המשפחה בכווית. סדאם, מצדו, נמנע מתמיכה בטרוריסטים במהלך ספטמבר השחור בהיותו סגן נשיא עיראק ואף מנע מאוכלוסייה זו לקבל אישורי עבודה בארצו. עוד באפריל 2003 סדאם רדף אותם והוביל לבריחתם של 21 אלף "פלסטינים" מארצו.
ב-1995 הצהיר שליט לוב מועמר קדאפי על רצונו לגרש את כל 30 אלף הפלסטינים במדינתו עקב חוסר הנאמנות שלהם למדינה, אם כי כמובן שאף מדינה ערבית לא הציעה את האפשרות לקלוט אותם בשטחה. במצרים נהגו הפלסטינים לתמוך באחים המוסלמים, מה שמוביל לחוסר אהדה כלפיהם בקרב השלטונות הצבאיים של מצרים, אשר מנסים למנוע את ההגעה למדינתם של אנשי ארגון הטרור חמא"ס, ארגון שהוא ענף של האחים המוסלמים.
מבוסס על מחקריהם של פרופ' אפרים קארש וד"ר מרדכי קידר.
