לקחים מהאסטרטגיה של האביר הלבן של ולכיה

לקחים מהאסטרטגיה של האביר הלבן של ולכיה.

לאחר טבח 7.10.23 שביצע ארגון הטרור חמא"ס החלו רבים במערב לקרוא להפסקת אש והטילו ספק בצורך הישראלי לפעול נגד הארגון בתוך שטח רצועת עזה. בראיה ההיסטורית, ניתן לומר שאחת הסיבות להתקפה הישראלית ברצוע היא "היעדים של האנטגוניסטים" - דהיינו היעדים אשר סימלו במשך מאות של שנים את הקונפליקט ההיסטורי בין הג'יהאד למערב.

אכן, הלקחים ההיסטוריים יכולים בקלות להסביר את הרציונל שמאחורי תגובת הנגד הישראלית. הדוגמה ההיסטורית הנהדרת אותה נציג כאן היא המנהיג הצבאי ההונגרי-רומני יאנוש הוניאדי אשר קידם באופן בולט גישה אסטרטגית נכונה וחכמה בניסיונו להגן על ארצו מהכיבוש הג'יהאדיסטי.

במאה ה-15 היו העותמאנים, תחת הסולטן מוראט השני ויורשו מהמט השני, בהליך שיא של ניסיונם לכבוש ולהחליף את דתה של אירופה. אירופה הייתה בתקופה זו מפולגת וכבר מזמן נטשה את הנחישות שלה לשחרר את הנוצרים הילידים של המזרח התיכון ואת ירושלים וכן סבלה רבות מהחוסר אחדות הנדרשת לבלום את הפלישה העותמאנית למערב. כך, בזמן שאירופה החלישה את המשמר הקולקטיבי שלה, העותמאנים התקדמו עוד ועוד לאורך המסדרון הדרום-מזרחי הממוסגר על ידי הבלקן ודרום הונגריה.

מעמדה התקפית זו בנו העותמאנים מבצרים שבאמצעותם ביצעו פשיטות בלתי פוסקות וחסרות רסן הן במטרה לפגוע ביכולות ההגנה הפיזיות והן לפגוע במורל והרצון המערבי להתגונן. האסטרטגיה שלהם הייתה להתקדם בהדרגה לצפון-מערב אירופה על מנת לכבוש, לשעבד ולהרוס באמצעות מוות או המרה דתית. המקורות בני התקופה מראים בבירור את הפחד המערבי שנבע מסדר גודל מקרי הטבח, אונס, שעבוד ועריפות ראשים המוניות. מטרתם הייתה להשליט את שלטונם מהדנובה ועד האוקיינוס האטלנטי.

המנטליות האסטרטגיות של המערביים הייתה באותה התקופה הגנתית בטבעה. הדבר אפשר לעותמאנים להכתיב את התדירות, הזמן ואופי האגרסיה ובכך גם להסדיר את ענייני כוח האדם והאספקה שלהם כרצונם - מאפיין קריטי עבור כל מערכה צבאית.

אולם היה זה בחזית הזאת שפגשו העותמאנים אויב לא רגיל - יאנוש הוניאדי. סגנון הלחימה שלו היה לחלוטין לא סטנדרטי ומאוד אפקטיבי, ברמה שגם האסטרטגיה המודרנית של מדינת ישראל יכולה למצוא את שורשיה אצלו. באמצעות גאונותו הצבאית, גבורתו והשריון הבהיר שלו הוא נודע בכינויו "האביר הלבן של ולכיה". הוא היה גם אמן כלי המלחמה וגם תלמיד נלהב של אמנות המלחמה. הוא היה הוגה דעות צבאי יוצא מן הכלל שחקר מקרוב אסטרטגיות צבאיות מימי קדם ונאמר שאהב במיוחד את היומן הצבאי של יוליוס קיסר.

בשנת 1441 זכה הוניאדי בתואר וויווֹד (מנהיג צבאי) של טרנסילבניה וקיבל את הפיקוד על הגבול הדרום-מזרחי של הונגריה. בהתמודדות עם איום כה מרתיע וקיומי, הגדיר הוניאדי מחדש את כוחות הלחימה שלו על ידי הוספת אלמנט חי"ר, חלקו חמוש בכלי ירי, לחיילות הפרשים הקיימות. חשוב לא פחות, הוא הבין כי עמדת מגננה היא הלכה למעשה הזמנה לתוקפנות קבועה - מצב אסטרטגי עימו הוא סירב להשלים. במקום זאת הוא אימץ עמדה התקפית, אשר נתפסה כבלתי מתקבלת על הדעת מול העותמאנים של התקופה.

הוניאדי לא בזבז זמן רב וכבר באותה השנה שמונה לוויווד הוא עזב את הביצורים ההגנתיים, חצה את הדנובה והצליח להביס צבא עותמאני גדול שחנה לאורך הגבולות.

האסטרטגיה ההתקפית הפכה לשיטת הפעולה המזוהה עם האביר הלבן אשר הביס את העותמאנים לא רק לאורך גבולות הונגריה אלא גם בתוך שטחם שלהם. באמצעות שיטה זו הוא מנע מהטורקים להתארגן מחדש, הקשה על האספקה הלוגיסטית שלהם וכן בלם המשך התקפותיהם המתמשכות נגד הונגריה. זו הייתה אסטרטגיה הן של מנע והן של לוחמה פסיכולוגית שכן הציידים הפכו לניצודים.

במשך תקופה מסוימת אפשרו מעשיו והצלחותיו אף להעניק השראה גם לאומות האירופאיות האחרות להצטרף למאבק בלימת הצבאות העותמאניים. עתה היו הארצות המזרח תיכוניות במצב של מגננה. הפחד מהאפשרות שהוניאדי יוכל בפתאומיות ובמפתיע לתקוף אותם היה כה גדול שאפילו בקהיר בוצעו הכנות והוקמו ביצורי הגנה.

הוניאדי השאיר מאחוריו מסורת אסטרטגית ארוכה אשר ריסנה והרחיקה את העותמאנים במשך עשרות של שנים גם לאחר מותו וכאמור ניתן למצוא במלחמת חרבות ברזל של 2023 לא מעט אלמנטים של הגישה האסטרטגית שלו.

מדינת ישראל עומדת כיום נגד הגרסה של המאה ה-21 של הצבאות העותמאניים ועל כן יהיה זה ללא ספק נבון להכיר את דפוס הנטיות ההיסטוריות של אויביו של הוניאדי, שכן מטרת העל המוצהרת של חמא"ס אינה רק אדמה ושלל, אלא חיסול העם היהודי "מהנהר ועד הים" והמשך הג'יהאד למקומות אחרים.

בדומה להוניאדי, אמורה מדינת ישראל להבין היטב שהיא חייבת להגיב כאשר היא מותקפת, כמו גם לפני שהיא מותקפת, ושעליה לצאת למתקפה יזומה ולזרוע את מושג המניעה וההרתעה בתורה הצבאית שלה. תוך שימוש ויישום של מה שניתן לכנות "אסטרטגיית האביר הלבן" הצליחה בעבר מדינת ישראל מרגע היוולדותה ב-1948 ובמשך עשרות של שנים לאחר מכן לבלום את הג'יהאדיסטים הקנאים. היא השתמשה בבירור באסטרטגיה זו במהלך מלחמת ששת הימים, תקיפת הכור הגרעיני בסוריה וכן בניסיונות השונים והמגוונים לפגוע בתוכנית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית של איראן. והיא חייבת לאמץ אסטרטגיה זו גם במסגרת מלחמת חרבות ברזל.

יתר על כן, קיים דמיון אחד נוסף בין עימותי העבר למלחמה המודרנית.

כיום, מפגנים "פעילי שלום" דורשים בזעם ממדינת ישראל את "הפסקת האש". קולות דומים לשביתת נשק נשמעו גם ב-1451 לאחר שמהמט השני ירש את מוראט השני. אולם המציאות היא שהדרישה להפסקת אש זו מהצד הטורקי נבעה אך ורק מהצורך של הסולטן החדש לבסס את כוחו ושלטונו ולגייס כוח צבאי חדש וגדול. ברגע שכוחו וצבאו היו בשיאם הוא ביטל את ההסכם והטיל מצור על המרכז של האימפריה הרומית המזרחית - קונסטנטינופול. המערב התעלם מהאזהרות של הוניאדי אודות האסון המתקרב ולא היה מוכן. לבסוף, קונסטנטינופול נפלה ב-1453. העדויות ההיסטוריות של עדי הראיה אודות האירועים וההתרחשויות לאחר הכיבוש העותמאני של העיר הינן בעלות דמיון מפחיד מאוד לפרטים הגרוטסקיים שהתרחשו בישובים המותקפים של ישראל ב-7.10.23.

חשוב לזכור כי במסגרת ה-תקייה לא ניתן לסמוך על שום הסכם שנחתם עם הג'יהאדיסטים ואף חשוב להבין שבראיה האסטרטגית הגדולה והרחבה כל "הסכם שלום" או "הפסקת אש" עם קבוצות כאלו הם בפועל אך ורק פגיעה בצד המערבי, בניגוד ליתרונות לכאורה של הטווח הקצר.

אלו הנלחמים בחמא"ס כיום יעשו נכון אם יזכרו את דבריו של ההיסטוריון הדגול אדוארד גיבון אודות מהמט השני, כובש קונסטנטינופול:

"השלום היה על שפתיו בזמן שהמלחמה הייתה בליבו."