לקחים מהמלחמה של סרי לנקה נגד טיגריסי טאמיל.
לקחים מהמלחמה של סרי לנקה נגד טיגריסי טאמיל.
ניתן למצוא לא מעט דמיון ומאפיינים מקבילים בין המלחמה בת עשרות השנים של סרי לנקה נגד ארגון הטרור טיגריסי השחרור של טאמיל אילם (LTTE) - המוכר יותר כ"טיגריסי טאמיל" - והעימות בן עשרות השנים בין מדינת ישראל לארגון הטרור תנועת ההתנגדות האסלאמית - המוכר יותר כ"חמאס".
בזמן שבתחילת מלחמת חרבות ברזל של 2023 הוכיח חמא"ס כי הינו חזק יותר כיום מכל שלב קודם בהיסטוריה שלו, טיגריסי טאמיל הם כיום לא יותר מזיכרון היסטורי, זאת הודות לממשלתו של הנשיא מהינדה ראג'פקסה אשר הוביל לסופה של המלחמה בת 40 השנים על ידי חיסול המנהיגים והשמדת התשתית המלחמתית של ארגון הטרור הזה.
מדינת ישראל יכולה ללמוד לא מעט לקחים היסטוריים מדרכי הפעולה של ראג'פקסה.
טיגריסי השחרור של טאמיל אילם נוסד ב-1976 על-ידי המהפכן הטמילי ולופילאי פרבאקראן, זאת לאחר שהוא החליף לשם זה את שמו של הארגון המיליטנטי אותו ייסד 4 שנים קודם לכן בשם "הטיגריסים החדשים של טאמיל" (TNT). היה זה חלק ממהלך בו הפך פרבאקראן את TNTמארגון טרור חשאי למיני-מדינה רחבת ידיים, הכוללת חיל ים, חיל אוויר וחיל רגלים.
החמא"ס התפתח גם הוא מתוך ארגון חשאי שיצא מתוך מהומות האינתיפאדה של 1987 והפך לבסוף למיני-מדינה עם מצבורים אדירים של כלי נשק איראניים ותוצרת בית.
אנאליסט המלחמה בטרור גזבייה ראופר הצרפתי טבע את המונח "תופעת התחום האפור" במטרה לנסות להסדיר את האבולוציה, השילובים והתמורות של הטרור הקיימות כיום ברחבי עולם וליישב בין ארגוני טרור סמויים אנטי-מדינתיים למדינות לאום השולטות באזרחיהן באמצעות טרור. ראופר וחסידיו העניקו לטרור הגדרה רחבה יותר - כל איום על יציבותן של מדינות הנשקף מגורמים או ארגונים לא-מדינתיים ולא-ממשלתיים.[1] בדומה למדינת הלאום, גם קבוצת תחום אפור שולטת בשטח, מעניקה שירותים ומתפקדת במובנים רבים כמו מדינה לכל דבר ועניין. הן טיגריסי טאמיל והן חמא"ס מתאימים באופן מושלם לקטגוריה זו ושניהם נהנו מהשירותים הניתנים באזורי ההשפעה שלהם כמו בתי ספר ובתי יתומים שבהם ניתן בקלות לעוות מוחות צעירים וחלשים ולייצר חיילים-ילדים.
טיגריסי טאמיל היה הארגון הלא-אסלאמי היחיד בעולם לבצע מסע של פיגועי התאבדות, באופן אירוני החל מ-1987 - שנת היווסדותו של חמא"ס. יחד עם זאת, פרבאקראן קידם "הילה לפולחן התאבדות כסוג של מות קדושים למען המטרה שאותה תיאר כ-'פוניטה יותם' (מלחמה טהורה/קדושה)."[2]
במשך תקופה של 22 שנים ביצעו אנשי טיגריסי טאמיל מאות פיגועי התאבדות תוך שימוש במגוון שיטות שונות ומגוונות, לרבות משאיות, סירות ומטוסים. הארגון אף שלח את אנשיו ל-בקאע בלבנון ו"תרגם רבים ממדריכי האימונים של קבוצות הטרור במזרח התיכון לשפה הטמילית".[3] הטרוריסטים הללו היוו תפקיד מרכזי מאוד בפיתוח סדרה של חידושים לשיפור בגדי פיגועי ההתאבדות וייתכן שאף המציאו אותם; מדובר למעשה באפוד ג'ינס המצויד בחומר נפץ והרעיון למתקן פיגוע ההתאבדות הזה הגיע מהמעיל שהטיגריסים הטמילים לבשו ביומיום. החמא"ס אימץ את אותו העיצוב.
החמא"ס החל לבצע פיגועי התאבדות נגד הישראלים ב-1993 והפך במהרה לארגון הטרור הפעיל ביותר בישראל.
הן טיגריסי טאמיל הן חמא"ס זכו לתמיכה ממדינות לאום. טיגריסי טאמיל פעלו והיו בעלי קשרים כאלו ואחרים עם קרוב ל-50 מדינות ואף פתחו משרדים בדמוקרטיות מערביות או הפעילו תאים סודיים. גם הודו הייתה תומכת של הטיגריסים במשך תקופה מסוימת, זאת בעקבות אוכלוסייה טמילית גדולה בדרום. להודו היו יחסים ידידותיים עם ברית המועצות בזמן שסרי לנקה הייתה קרובה למערב, מה שהוסיף לעימות מימד של מלחמה קרה, אולם עם הזמן התרחשה ביניהן התקרבות אשר שינתה זאת.
בשנים 1987-1990 נוכחו כ-100 אלף חיילים הודיים בצפון סרי לנקה במטרה לשמור על השלום. ב-1991 מחבלת מתאבדת של הטיגרסים רצחה את רג'יב גנדי באזור טאמיל נאדו בדרום הודו בזמן שהיה במהלכו של מסע בחירות לתפקיד ראש הממשלה, משרה אותה כבר אייש בעבר לאחר שזכה בה בעקבות ההתנקשות באמו אינדירה גנדי אשר הייתה בתפקיד זה לפניו.
החמא"ס זוכה בבירור לתמיכה מהרפובליקה האסלאמית של איראן, "טורקיה" וקטר. הוא גם מקבל סיוע מכל מדינה אשר החרימה את "הזרוע הצבאית" שלו אבל לא את הפוליטית.
הממשלות השונות של סרי לנקה ניסו במשך עשרות של שנים לנהל משא ומתן עם טיגריסי טאמיל. בכל פעם הדפוס חזר על עצמו: האלימות של הטיגרסים הובילה ל"שיחות שלום" אשר בסופו של דבר נכשלו כאשר סירבה סרי לנקה לוותר לטמילים על השליש הצפוני של האי, מה שהוביל שוב לאלימות של הטרוריסטים, לתגובה של סרי לנקה וחוזר חלילה.
דפוס זה השתנה רק כאשר נבחר מהינדה ראג'פקסה לנשיא ב-2005. מסע הבחירות שלו היה אומנם של פעיל שלום, אולם המציאות של האירועים הכריחה אותו לקדם גישה אחרת. הדבר הראשון שעשה עם היבחרו היה למנות את אחיו גוטביה ראג'פקסה למזכיר של משרד ההגנה. גוטביה מינה את הגנרל שרת פונסקה למפקד על הצבא וביחד הם השקיעו רבות ביכולות הלחימה של סרי לנקה, העלו את ההוצאות הצבאיות ופיתחו אסטרטגיות קונטר-התקוממות. אולם הם גם נכנעו ללחץ של משימת הניטור של סרי לנקה (SLMM) - נציגות דיפלומטית התומכת ב"שלום" בהובלת נורבגיה אשר ניסתה לאכוף "הפסקת אש קבועה" מאז 2002.
הגנרל פונסקה התלונן על שטיגריסי טאמיל משתמשים בהפסקת האש על מנת לחדש מלאים ולתכנן התקפות עתידיות. וההתקפות אכן המשיכו, אם כי ארגון הטרור טען שהן מבוצעות על ידי טמילים עצמאים אשר אינם משתייכים לארגון.
שני אירועים מרכזיים הובילו לנחישות גדולה יותר של גוטביה ובכך גם לנקודת המפנה: הראשון היה ניסיון התנקשות בפונסקה באמצעות מחבל מתאבד באפריל 2006 שבו הגנרל נפצע באופן קשה;[4] השני היה פיגוע באוטובוס בצפון סרי לנקה ביוני 2006 בו נרצחו 60 אזרחים.[5] הפסקת האש נגמרה שכן הוחלט עתה לפעול בנחישות נגד ארגון הטרור; זה לקח אומנם כשנתיים של לחימה עיקשת אולם בסופו של דבר ארגון הטרור חוסל. השנים 2007 ו-2008 היו קשות במיוחד עקב הנפגעים הרבים שספגו שני הצדדים.
הקרב המכריע האחרון התרחש בעיירה הקטנה פוטהוקודיירופו בצפון סרי לנקה באפריל 2009 בו איגף הצבא של סרי לנקה את הטיגרסים מכל הצדדים, חיסל את רוב מפקדיו הבכירים וכן את מרבית לוחמי העילית שלהם. ב-19 במאי 2009 הכריז הנשיא מהינדה ראג'פקסה כי טיגריסי השחרור של טאמיל אילם הובסו באופן סופי.
במשך עשרות של שנים מנסה מדינת ישראל לפייס ולנהל משא ומתן עם האויבים באזורה. היא קידמה עשרות מאמצים של מדינות אחרות לגבש הסכמי שלום בינה לבין ערביי עזה ויהודה ושומרון שמנהיגיהם רצו בפועל רק הפסקת אש זמנית כדי לבנות כוחות ולתכנן את המתקפה הבאה, האינתיפאדה ההבאה. לאחר שנפגעו פעם אחר פעם עקב ההשלכות של הסכמי אוסלו והיו למתוסכל עקב מסירת שטחים ואי קבלת שלום בתמורה בוחרים הישראלים כבר שנים רבות ממשלות ומפלגות שלפחות מציגות את עצמן כימיניות.
מדינת ישראל יכולה הייתה להביס את חמא"ס תוך דקות ספורות אם לא היה לה אכפת מחיי אדם כמו בקרב אויביה. עדיין, היא יכולה למוטט את הארגון, בין אם עם יותר אבדות או פחות, תוך חודשים ספורים, אולם אך ורק אם לא תיכנע ללחצים מבחוץ ובפנים שיופעלו עליה עקב לחימה ממושכת ולא תסכים להפסקות אש מרובות.
גם סרי לנקה סבלה מלחץ של "הקהילה הבינלאומית" אשר דחקה ב-קולומבו להחזיר את הפסקת האש. אולם ראג'פקסה הבין את המציאות ואת האופן בו השתמשו בעבר טיגריסי טאמיל בהפסקות האש על מנת להצטייד מחדש ולתכנן התקפות עתידיות ועל כן לא הסכים לשום מהלך כזה, חרף כל סוגי הלחץ שהופעלו עליו. מזכ"ל האו"ם באן קי-מון ביקש להקים משלחות שיגיעו לאזורי הלחימה לתחקר את המתרחש בשטח. שרי החוץ של בריטניה וצרפת דייוויד מיליבנד ו-ברנאר קושנר ניסו גם הם לקדם הפסקת אש. גוטביה ראג'פקסה הסביר לדיפלומטים הזרים שהם נופלים לתעמולה השקרית של הטרוריסטים והמלחמה נמשכה.
כיום, כל אותם פעילי השלום נופלים בפח השקרים של תעמולת חמא"ס. הם מאמינים למספרי הנפגעים וההרוגים אותם מוסר להם "משרד הבריאות העזתי" ורבים מהם דחקו בירושלים לעצור את המערכה של צה"ל בעזה, למעשה מרגע תחילתה. ג'ו ביידן ומזכיר המדינה שלו אנתוני בלינקן דרשו בשלב מוקדם לקדם הפסקת אש והצליחו אף להשיג הפוגה של 4 שעות בכל יום. ראג'פקסה מעולם לא היה נענה לדרישות מסוג זה, אין כי כמובן שלא היה תלוי באותה המידה בארה"ב.
לאחר שפרבאקראן חוסל בקרבות במאי 2009 פרסמה סרי לנקה תמונה קשה שלו ירוי בראשו, קרוב לוודאי עקב התפיסה כי כל כת מתפרקת כאשר מנהיג אותה הכת נהרג.[6] שיטה זו לא תעבוד במקרה של חמא"ס. לאחר חיסולו של המייסד ו"המנהיג הרוחני" של הארגון אחמד יאסין במרץ 2004 הוא מיד הוחלף בעבד אל-עזיז א-רנתיסי אשר חוסל גם הוא מספר שבועות לאחר מכן. אחריהם הגיעו מנהיגים אחרים. ללא ספק, ארגון החמא"ס הוא הרבה יותר מכת ובתור ארגון אסלאמי דתי הוא לא יושמד אך ורק באמצעות חיסול המנהיגים. על מנת להשמיד אותו יש צורך להשמיד גם את התשתית שלו ולחסל או לאסור את הנהגת הביניים, את המגייסים ואת המממנים ולכפות עליהם את הכניעה.
בקרב האחרון בפוטהוקודיירופו השתמשו טיגריסי טאמיל באוכלוסייה האזרחית הטמילית כמגנים אנושיים ואסרו עליהם לברוח מפני הצבא הסרי לנקי המתקדם. באופן דומה, גם חמא"ס שכלל את שיטת השימוש באזרחים, בין אם מבני עמם או ישראלים.
לאחר הניצחון, נדרשו האחים ראג'פקסה מהאו"ם לביקורת מעמיקה על התנהלותם בזמן המלחמה, אולם הם סירבו בתוקף לשתף פעולה עם החוקרים הבינלאומיים אשר כל מטרתם הייתה לבדוק את השמועות אודות פשעי מלחמה אותן ביצע הצבא של סרי לנקה וההרג "המיותר" של אזרחים. לאחר השמדת חמא"ס, מדינה ישראל צריכה לעשות דבר דומה.
הפוגרום של ה-7.10.23 יכול להוות נקודת מפנה בישראל באופן הדומה להשלכות של ניסיון ההתנקשות בפונסקה והפיגוע באוטובוס בצפון סרי לנקה. אולם הדבר דורש שינוי חשיבה והנהגה מתאימה אשר מבינה באיזה אזור של העולם היא נמצאת ועם מי יש לה עסק.
[1] Xavier Raufer, ‘Gray Areas: A New Security Threat’, Political Warfare: Intelligence, Activities, Measures and Intelligence Report, Vol.20, (1992), p.1-24.
לקריאה נוספת:
Max G. Manwaring (ed.), Gray Area Phenomena: Confronting The New World Disorder, Westview Press, 1993.
[2] Paul Moorcraft, Total Destruction of the Tamil Tigers: The Rare Victory of Sri Lanka’s Long War, Pen and Sword Military, 2014.
[3] Boaz Ganor, Countering Suicide Terrorism, Routledge, 2002.
[4] https://www.nytimes.com/2006/04/25/world/asia/suicide-attack-on-sri-lankas-top-military-commander-leaves-8-dead.html
[5] https://www.theguardian.com/world/2006/jun/15/srilanka
[6] https://bangaloremirror.indiatimes.com/news/world/death-certificate/articleshow/22139343.cms
