ריבאט - גבולות הג'יהאד.
ריבאט - גבולות הג'יהאד.
במהלך מלחמת חרבות ברזל של 2023 בין מדינת ישראל לערביי רצועת עזה,
אמר גבר "פלסטיני" לאחר שאיבד בני משפחה, לאחר הצעקות בדבר גדולת האל
שלו, כי: "אנחנו, בנינו ובנותינו מתים. ואנחנו [גם] רוצים למות עכשיו. אנחנו
רוצים למות עכשיו. אין עקירה. האם את [ישראל] רוצה לתקוף את [בית החולים] אל שיפא?
תתקפי! ... אנו מבצעים את ה-ריבאט מהיום ולתמיד. זו האדמה
שלנו."[1] האתר שפרסם את הדברים ציין כי הכוונה במונח "ריבאט" הינה
"סכסוך דתי על אדמה שנטען כי הינה אסלמית". אולם תיאור זה אינו מדויק
ואכן מעטים מחוץ למזרח התיכון מבינים את המשמעות האמתית שלו שכן אין מדובר במלחמת
דת על אדמה שבעלי דת זו טוענים כי הינה שלהם.
המציאות ההיסטורית היא שהריבאטים הינם מבצרים בעלי הילה דתית
שמוקמים על הגבולות בהם הג'יהאד נבלם בכוח - מבחינתם תמיד באופן זמני. מבצרים אלו
היו למעשה בסיסי פעולה להמשך המלחמה בגבול של הכופרים. היסטורית הם נקראו
"ריבאט", מהמילה הערבית رباط ששורשיה האטימולוגיים נמצאים ברעיון
"הידוק חזק" או "חיבור".
גם התרגום לעברית הזמין ברשת האינטרנט של ספר הקודש שלהם מתקשה
להסביר את המשמעות: "ואתם המאמינים! צפו לתשועת ד', והריבו איש את אחיו מי
יגדל מכם במבטחו בד' ובהפיקו רצון ממנו; יראו את ד' למען תצליחו!" (3:ר). אין
בתרגום זה שום התייחסות לפועל "רביטו" (رابطوا) המופיע בטקסט המקורי שמשמעותו
"להדק", כלומר לתצפת על הגבולות של הארצות שעדיין לא נפלו לג'יהאד.
היסטורית, כאמור, הכוונה ב"ריאבט" היא רשת של מבצרים ג'יהאדיסטים שהוקמו
לאורך הגבולות של הדאר אל-חרב ומוקדשים לפשיטות על הגבולות הללו וכבסיסי הכנה
למלחמות.
כיום אין כמובן שימוש במבצרים אלו כפי שהיה לאורך מאות השנים ועל
כן מעטים מחוץ למזרח התיכון יכולים לזהות את המונח, שבהחלט ממשיך להיות בשימוש
באזור זה. לדוגמה, עיר הבירה של מרוקו, רבאט, נקראת כך משום שהייתה במקור מבצר
ריבאט ממנו יצאו במשך מאות של שנים שודדי ים, בעיקר בֶּרְבֵּרִים, ובזזו ותפסו
עבדים לכל אורך הים התיכון ומעבר לו. באופן דומה, ה-מוראביטון, קבוצה ג'יהאדיסטית
גדולה בת המאה ה-11, קיבלה את שמה עקב תעתיק של "אל-מוראביטון" בערבית,
כלומר אלו הנלחמים לאורך הריבאט. אכן, ב-1086 פלשו המוראביטון הללו לספרד וניצחו
את הקסטיליאנים בקרב סגראחאס. לאחר מכן הם הקימו הר שהורכב מ-2400 גולגולות של
ספרדים לצלילי צעקות בדבר גודלו של האל שלהם.
היסטורית, תפיסת הריבאט המובהקת ביותר הוקמה על הגבול הנוצרי של
אנטוליה ("טורקיה" המודרנית), באופן אירוני לא רחוק מתפיסת הריבאט בת
זמנינו על הגבול נגד מדינת ישראל. עם ההצלחות ההולכות וגדלות והכיבושים של הטורקים
העותמאנים לאורך מאות השנים המשיך הריבאט האנטולי לנוע מערבה עד שהגיע לבסוף עד
קונסטנטינופול, המעוז האחרון של האימפריה רומית המזרחית, כמו גם רוב הבלקנים
ופעמיים (1529 ו-1683) עד בירת אוסטריה וינה.
סְפָר חשוב נוסף התגבש לאורך נהר ה-דוֹרוּ בספרד אשר הפריד בין
הספרדים בצפון לג'יהאדיסטים בדרום. במשך מאות של שנים הייתה זאת ה"טריטוריה
שבה נלחמים על האמונה ומקום קבע של הריבאט."[2] בדומה לגבולות הריבאט במקומות
אחרים, גם בספרד הנהיגו הפולשים מדיניות של שטח הפקר חרוך. אבן חודייל מגרנדה בן
המאה ה-14 כתב אודות "הרציונל" הזה:
"מותר להצית את אדמות האויב, את מחסני התבואה שלו, את בהמות
המשא שלו - אם המוסלמים אינם מסוגלים להשתלט עליהם - וכן לכרות את עציו, להרוס את
עריו, במילים אחרות, לעשות כל מה שעלול להרוס ולהרתיע אותו ובלבד שהאימאם יראה
שאמצעים אלה נכונים ומתאימים לזרז את האסלאמיזציה של אותו אויב או להחלישו. ואכן,
כל זה תורם לניצחון צבאי עליו או לכפות עליו להיכנע."[3]
אין כל ספק כי קו חשיבה כזה של "ריבאט" בהחלט תואם לגישה
של ארגון הטרור תנועת ההתנגדות האסלאמית (חמא"ס) כלפי מדינת ישראל.
ההיסטוריון הצרפתי המפורסם לואיס ברטרנד הסביר כי לאחר ההרס המכוון
של אזור הדוֹרוּ - אותו הם כינו מאוחר יותר "המדבר הגדול" - במטרה
"להשאיר את הנוצרים [הצפוניים] במקומם, לא היה די בלהקיף אותם באזור של רעב
והרס. היה צורך גם ללכת ולזרוע אימה וטבח בקרבם ... אם נזכור שהביזה הזאת הייתה
כמעט מתמשכת ושהזעם הזה של הרס והשמדה נחשב כמלאכת אדיקות - זו הייתה
מלחמת קודש [ג'יהאד] נגד כופרים - אין זה מפתיע שאזורים שלמים בספרד היו
צריכים להיעשות סטריליים ללא תקנה. זה היה אחד הגורמים הקרדינליים לכריתת היערות
שממנה סובל חצי האי עד היום. באיזה סיפוק פראי ובאיזה מבטאים אדוקים מספרים לנו
האנליסטים הערביים על אותן הפשיטות שהיו לכל פחות דו-שנתיות [לאורך הריבאט]. ביטוי
טיפוסי לשבח את מסירותו של ח'ליף היה: 'הוא חדר לשטח נוצרי, שם הוא זרע
הרס, התמסר לביזה ולקח שבויים' ... במקביל להרס, אזורים שלמים התרוקנו
מתושביהם ... נוכחותם הממושכת של המוסולמנים, אפוא, הייתה אסון למדינה
האומללה הזו של ספרד. על ידי שיטת הפשיטות המתמשכות שלהם הם שמרו עליה במשך מאות
שנים במצב של שוד והרס."[4]
ללא ספק, גם תיאור זה של ברטרנד רלוונטי מאוד גם לריבאט מול מדינת
ישראל בתקופה המודרנית.
קיימות שתי סיבות מרכזיות לחשיבות האופי ותפקידו של הריבאט.
הראשונה חושפת בבירור את אשר מדינת ישראל עומדת מולו: כוח ג'יהאדיסטי מחויב שמגדיר
את עצמו בשלב הזה כמשרת מטרה אחת בלבד - השמדה מוחלטת של מדינת ישראל - ולאחר
השמדתה המשך הג'יהאד לאזורים אחרים. כפי שכתוב בספר הקודש שלהם: "הן קנה
אלהים את חיי ואת הון המאמינים בעד גן העדן בהלחמם את מלחמת ד'; אם יהרגו או
יהרגו, יושב להם גמולם..." (3:קיא)
השנייה היא תזכורת שאזורים סגורים שבשליטתם, כגון אזורי מהגרים
במערב אליהם המקומיים ואף השוטרים אינם יכולים להיכנס, משמשים למעשה כסוג של ריבאט
מתפתח בהתהוותו: גטאות של רדיקליזציה ופעילויות ג'יהאדיסטית המכוונות כלפי שכניהם
הכופרים הנמצאים לידם - כלומר, החברות המארחות האירופיות והמערביות שלהם. כך בדיוק
יש לראות גם את רצועת עזה ויהודה ושומרון.
חשוב גם לשים לב כי קיים הבדל קרדינלי בין הריבאטים ההיסטוריים
למקביליהם המודרניים: ריבאט מסורתי מתפתח כאשר אין המזרח תיכוניים מסוגלים להתקדם
בכוח ועל כן מקימים אזורי גבול מהם אמור הג'יהאד להמשיך בעתיד. "הריבאט"
המודרני לעומת זאת, דהיינו "מובלעות" או אזורים סגורים של המהגרים, אינו
נמצא על הגבול שבין דאר אל-חרב לדאר אל-אסלאם אלא בתוך לב לבן של האומות
האירופאיות או אזורים שבהם הם מרכבים רוב במדינות אחרות. יתרה מכך, האנשים שנכנסים
לאזורים המערביים הללו והופכים אותם למובלעות מזרח תיכוניות אינם עושים זאת בכוח
הנשק אלא אף מתקבלים בזרועות פתוחות.
כך, בזמן שמדינת ישראל "ירשה" את בעיית הריבאט, המערב
יצר את שלו במו ידיו.
[1]
https://palwatch.org/page/34704
[2] Joseph F.
O'Callaghan, A History of Medieval Spain, Cornell
University Press, 1983, p. 148.
[3] Jocelyn Nigel
Hillgarth, The Spanish Kingdoms: 1250–1516. Volume II: 1410–1516, Castilian
Hegemony, Clarendon Press, Oxford University Press, 1987, pp. 367-93.
[4] Louis Bertrand and
Sir Charles Petrie, The History of Spain: Part 1 From the Visigoths to the
Death of Philip II, Eyre & Spottiswoode, 1956, pp. 90-2.
.jpg)
