פוגרום טריפולי, 1945

פוגרום טריפולי, 1945.

בין ה-4 ל-7 בנובמבר 1945 המוני מקומיים, צעירים וזקנים, פתחו במתקפת פתע אכזרית כנגד היהודים באזורים שונים של טריפוליטניה. חרף העובדה כי לא היה זה הפוגרום הראשון נגד יהודי טריפולי והיו גם מקרי טבח מזוויעים ונוראים נוספים בהיסטוריה שלהם, שום פוגרום קודם לא היה עד כה בסדר גודל כפי שהתרחש ב-1945.

בפוגרום זה בטריפולי, כמו גם במרכזים המחוזיים הקטנים יותר שוק אל ג'מעה (ארמוס), טג'ורה, קוסאבאט, זנזור ו-זאוויה, נטבחו בצורה אכזרית מעל ל-100 יהודים לא חמושים, לרבות כמות גדולה של נשים, קשישים וילדים; חלקם עונו בצורה מזעזעת למוות, אחרים נשרפו בחיים. מספר רב של בתי מגורים (כ-1000) וחנויות נבזזו ונשרפו בטריפולי לבדה. 5 בתי כנסת בטריפולי, 2 בשוק אל ג'מעה, 1 בטג'ורה ו-1 בזנזור חוללו, נבזזו ונשרפו יחד עם כל המגילות וספרי הקודש. משפחות עמידות הפכו לעניות ומרוששות בין לילה. אלמנות, יתומים ורבים אחרים איבדו את המפרנס המשפחתי שלהם והצטרפו למספר הרב של יהודים עניים.

נשיא הקהילה היהודית קיבל את הדיווח אודות ההתקפה הראשונה לקראת הערב של ה-4 בנובמבר. מתקפה זו התרחשה במקביל, קרוב לוודאי עקב תכנון מוקדם, באזורים שונים של טריפולי. הנשיא מיהר אל מטה תחנת המשטרה לדווח על ההתרחשויות ולדרוש כי הפרעות ייעצרו. אולם עם הגעתו גילה כי התחנה ריקה מכל השוטרים, אשר השתייכו לאוכלוסייה המקומית, וכלל לא היה ברור היכן הם נמצאים. עובדי תחנה אחרים רק אמרו לו שכל השוטרים נמצאים בתפקיד ועל כן הייתה תקווה כי הללו יחזירו את הסדר. אולם לא כך היה הדבר.

מספר הדיווחים שהתקבלו תחילה היו רבים ומקבילים ממספר מקומות, אולם עם הזמן החל מספרם לרדת ועל כן היה הרושם כי הפרעות לא יימשכו זמן רב. אולם ביום השני בבוקר הפרעות שוב התפרצו ולפורעים אף הצטרפו אלפים נוספים מכפרים ערביים שכנים. הפעם מיהר ראש הקהילה אל המטה של קצין המנהל האזרחי הבריטי של המחוז - לוטננט קולונל אוטן. הקצין הבריטי חזר למטה בסביבות 9 בבוקר, קיבל את התדרוך על ההתרחשויות הנוראיות ומיד דרש לפעול בכדי לדכא את ההתפרעויות בעזרת חיילים בריטיים, זאת משום שהשוטרים המקומיים היו חסרי כל תועלת ובחלק מהמקרים אף השתתפו בפרעות. יחד עם זאת, חרף הדרישה של אוטן והידיעות שהגיעו למפקד המשטרה של טריפוליטניה ולקצין הביטחון של המנהל הצבאי הבריטי אודות העלייה בסדר הגדול וזוועות האירועים המתרחשים נגד היהודים, הכוחות הבריטיים התעכבו והצליחו להגיע רק כ-48 שעות לאחר תחילת הפוגרום.

הוכרז עוצר, אולם כבר בערב של היום השני, כמו גם ביום השלישי ה-6 בנובמבר, שוב התרחשו התקפות גדולות נגד היהודים שכללו ביזה ושריפת בתי יהודים. מעט כוחות הביטחון הבריטיים לא יכלו לעשות דבר בשלב זה ורק לאחר הגעתם של הכוחות המרכזיים ביום השלישי וביום הרביעי ה-7 בנובמבר הם היו מאורגנים ובעלי מספיק כוחות על מנת לפעול ולבלום את ההתרחשויות.

הפיקוד הצבאי הבריטי אסר על כינוסים המוניים ונשיאת מקלות וחפצים אחרים היכולים לשמש ככלי נשק וכן הכריז על מצב חירום. הבריטים החלו לבצע סיורים ברחובות וביצעו חיפושים בבתים של ערבים ועבורי אורח. בטריפולי הצליחו הפעולות של הבריטים להרגיע החל מהיום השלישי את ההתפרעויות ללא שימוש בכוח. המאסרים של הבוזזים והפוגעים התבצעו ביום הרביעי. בזנזור ו-זאוויה, לעומת זאת, התרחש הטבח ביהודים ביום השלישי.

הרובע היהודי של הארא הותקף ממספר מוקדים במהלך האירועים, אולם המגנים היהודיים הצליחו למנוע את הפריצה פנימה. במקביל, אלפי יהודים ברחו אל תוך רובע זה והסתגרו בו. ההתקפות הנוראיות ביותר של הפוגרום התרחשו ברחובות העיר העתיקה של טריפולי, היכן שנוכחה אוכלוסייה מעורבת, וכן באזורים העמוסים של העיר החדשה בה חיו היהודים בבתים מבודדים ועל כן לא יכלו להתגונן כנדרש. כמו כן, בתי המגורים והחנויות של היהודים סומנו מבעוד מועד וכך יכלו אלפי המתפרעים בקלות לדעת לאן להגיע ובמי לפגוע. הסימונים התבצעו באמצעות גיר והיו אלו כיתובים כגון "יהודי" "איטלקי" או "ערבי". מבין הפוגעים המקומיים, רק אחד נהרג עקב ההגנה העצמית של היהודים.

רק בימים הרביעי והחמישי של הפוגרום התאפשר בטריפולי ובזנזור לבצע את טקסי ההלוויה והקבורה של הנרצחים. נשיא הקהילה השתתף בטקסי ההלוויה, אולם גם אלו התאפשרו רק לאחר הכרזה על עוצר במהלכם וכן בעזרת ליווי של חיילים בריטיים וללא נוכחות של קרובי משפחה של הנקברים או יהודים אחרים. מצד שני, הסמכויות הצבאית והמנהליות כן לקחו חלק בטקסים. הקהילות האחרות ארגנו את קבורת הנרצחים שלהם מיד ובמקום.

הבריטים בחנו וצילמו חלק מהגופות, במיוחד כאלו שנשחטו בצורה מזוויעה והיה ברור כי חוו התעללות נוראית. למעט שניים - הרב שאול דבוזה והרב אברהם טסקיובה - כל הקורבנות היהודיים נקברו בקבר אחים באותה הפינה של בית הקברות היהודי של טריפולי.

התוקפים השתמשו במסגרת הטבח בסכינים, מקלות, אלות, מוטות ברזל, אקדחים ואפילו רימונים. ברוב המקרים הקורבנות הוכו תחילה בראשיהם באמצעות אחד הכלים הללו ולאחר שנפלו ארצה נדקרו בסכין או שגרונותיהם נשסף. היו דיווחים כי התבצעה חלוקת נשקים מסודרת לאלפי המתפרעים מבעוד מועד במספר מוקדים, כגון חנויות של סוחרים מקומיים מוכרים וההתקפות אכן בוצעו רק נגד חנויות של יהודים. ראש הקהילה היהודית ציין גם הוא לאחר מכן כי "...הערבים תקפו את היהודים בציות לפקודות מסתוריות."

בזנזור ושוק אל ג'מעה, לאחר שרצחו או פגעו ביהודים, שפכו עליהם הפורעים בנזין או נפט והעלו אותם באש כה גדולה שלא ניתן היה לזהות את הגופות לאחר מכן. בשוק אל ג'מעה היה גם שימוש נפוץ ברימונים נגד בתי כנסת ובתים של יהודים. על חלק מהגופות ניתן היה להבחין בסימנים של אכזריות בלתי נתפסת.

עד סוף 1945 מספר הנרצחים עלה לאחר שרבים נכנעו לפציעות שלהם והגיע ל-130 יהודים נרצחים, מתוכם 36 ילדים. 35 נרצחו בטריפולי, 38 בשוק אל ג'מעה, 34 בזנזור, 13 בזאוויה, 7 בטג'ורה, ו-3 בקוסאבאט. אלו שלא נקברו בטריפולי נקברו במקום. כתוצאה, נרשמו לאחר הטבח 30 אלמנות ו-93 יתומים. במספר מקרים הושמדו משפחות שלמות. במקרים אחרים נרצחו רבים מאותה המשפחה. הכוח הצבאי נותר באזור עד ה-16 בדצמבר. הפרעות לוו כמובן גם בפשעים אחרים ובקוסאבאט נשים יהודיות רבות נאנסו לעיני בני המשפחה. במקרים אחרים נאלצו היהודים להמיר את דתם לזאת של הפושעים על מנת להציל את עצמם.

האזורים שנפגעו יותר מהאחרים בטריפולי היו שוק אל-טורק שהכיל חנויות ובתי מלאכה שונים, שוק אל-סיאגה בו התבצע מסחר בכסף, שוק אל-אטארה בו נמכרו פירות וירקות, שוק אל-הארארה שעסק בטקסטיל, שוק אל-מוסקיר של סוחרי הברזל ושוק אל-נגיארה בו הרוב המוחלט של החנויות היו בבעלות יהודית. הפורעים לא פסחו על כלום ולקחו איתם את כל אשר יכלו לסחוב ואשר לא שרפו. כספות גדולות נופצו, ריהוט נהרס ונשרף, כך גם מוצרי הזכוכית הקטנים ביותר. שוק אל-טורק, בו היו חנויות יהודיות רבות, חווה ביזה והרס גדול במיוחד. לצד החנויות נהרסו או נבזזו בתים, חנויות, בתי מלאכה. רוב הבתים רוקנו לחלוטין כך שהבעלים שלהם נותרו ללא שום רכוש פרטי.

גם הקהילה היהודית כגוף ניזוקה רבות. כל 9 בתי הכנסת שהותקפו הושמדו או נבזזו מכל הרכוש והציוד שלהם. בנוסף לספרים ומגילות נבזזו מהם 90 ק"ג של כסף ועיטורים. הרוכלים, הסוחרים ובעלי המלאכה הקטנים נפגעו אף יותר מאחרים. הללו ירדו לעוני מחפיר ונותרו לא פעילים במשך תקופה ארוכה מאוד. כ-4200 יהודים הפכו לעניים בעקבות האירועים. כ-4000 יהודים נותרו חסרי בית. סך הנזק הוערך ביותר מרבע מיליארד לירות. חיים אברבנל, מנהל בית הספר של האליאנס בטריפולי, ציין כי הייתה זו "מכה חסרת תקדים ... לתחושת הביטחון של היהודים".

ראשיתו של העימות היה ריב קטן ב-4 בנובמבר בין היהודים למקומיים לגבי תחנת כוח מחוץ לרובע היהודי, אולם הפרעות זכו ללהט גדול יותר לאחר שהופצו שמועות לפיהן היהודים רצחו את הקאדי הראשי של טריפולי וכן ששרפו את חצר השריעה.

כמה מנהיגים ערביים גינו אומנם באופן רשמי את הזוועות, אולם המנהל הצבאי הבריטי ציין בדוח השנתי של 1945 כי "נראה ששום תחושת אשמה כללית עמוקה לא מתקיימת בקהילה הערבית בכללותה; היא גם לא הייתה פעילה מדי במתן עזרה לקורבנות".

מקורות:

Norman A. Stillman, The Jews of Arab Lands in Modern Times, Jewish Publication Society, 2003.

"Anti-Jewish riots in Tripolitania", in Renzo De Felice, Jews in an Arab Land: Libya, 1835–1970, trans. Judith Roumani, University of Texas Press, 1985.