פרעות צפת וירושלים, 1834.
פרעות צפת וירושלים, 1834.
הפוגרום של צפת התרחש בחודשים
יוני-יולי 1834 והיה מזוויע במיוחד שכן יהודים רבים נרצחו, מאות נפצעו והעיר כולה
כמעט ונהרסה. הביבליוגרף אליעזר רפאל מלאכי תיאר את העדויות של ההתרחשויות כפי
שהציגו אותן עדי הראיה: הערבים טבחו ביהודים שלא יכלו לברוח מצפת. רבים אשר הסתתרו
במערות ובבתי קברות התגלו על ידי הפורעים ונרצחו במקומות המסתור שלהם; הרוצחים לא
הציגו שום חמלה כלפי קשישים או צעירים, ילדים או נשים בהריון. הם שרפו ספרי תורה
וקרעו ספרי קודש, כמו גם טליתות ותפילין; הפורעים עינו נשים וילדים בבתי הכנסת
ו"טמאו נשים עדינות על ספרי מגילות תורה" לעיני בעליהן וילדיהן. אלה
שניסו להגן על נשותיהם ולהגן על כבודם באומץ נרצחו על ידי הפושעים.[1]
החל משות ה-20 המאוחרות ושנות ה-30
המוקדמות של המאה ה-19 נכבשה פלשתינה הטורקית בידי המצרים והמושל שלהם אבראהים
פאשא. הלה החליף את החוק והמנהלה של המדינה ואחד החוקים החדשים כלל גיוס חובה
לתושבי האזורים החקלאיים והעירוניים אשר עד כה נהגו לשלם מקום זאת מס לטורקים.
הערבים החלו במרד, בזמן שאבראהים פאשא היה נחוש ליישם את החוק שקבע. תושבי הערים
ניצלו את השנאה של תושבי הכפרים והסיתו אותם נגד המושל תוך שהם מגדירים אותו ככופר
או נוצרי המתחזה לבני דתם ובכך קראו לג'יהאד נגדו. החלו התפרעויות באזורים שונים
שכללו גם פלאחים ובדואים. בתגובה שלח אבראהים פאשא כוחות נוספים.
בירושלים לא הצליחו החיילים של
המושל החדש להתמודד עם ההמונים וכך המתפרעים החלו לתקוף, לבזוז ולרצוח יהודים בלילה
של ה-31 במאי 1834. יהודים רבים הסתגרו בבתיהם או התחבאו באזורי המערות בסביבת
ירושלים. הרב יוסף שוורץ תיאר את המאורעות בירושלים בספרו "תבואות הארץ"
כך: המנצחים הפראים, גברים, נשים וילדים, איגפו את השווקים והרחובות וזעקו וצעקו
צלילים מוזרים -" לוּ, לוּ, לוּ" - דהיינו קולות הצהלולים. פראותם
התערבבה ברעש החיילים ובזעקותיהם של תושבי העיר האומללים, שהפכה לזירת אימה נוראה.
ועם עלות השחר, הסתכלנו דרך חלונותינו וראינו שהעיר מלאה בבדווים פראיים ואכזריים.
הנחנו שהכל אבוד, מכיוון שכמה בתים נהרסו.
בסופו של דבר הגיע אבראהים פאשא עם
כוחותיו והשתלט על העיר ובהמשך השתלט גם על יפו. אולם בצפת, טבריה וחברון היו בשלב
זה המורדים עם היד על העליונה.
המרד של צפת החל ב-14 ביוני, יום
לאחר חג השבועות. המושל לא הצליח להשתלט על ההתפרעויות וברח מהעיר. באותו הזמן חיה
בעיר הקהילה היהודית הגדולה ביותר בפלשתינה - כ-2000 משפחות - כפי שכתב מנחם מנדל
מקאמיניץ ב"קורות העתים לישורון בארץ ישראל". בין מנהיגי הקהילה שהגיעה
ממזרח אירופה, אותה הרכיבו חסידים, פרושים ואחרים, היו הרב ישראל פרוש משקלוב,
חסידו של הגאון מוילנה, מחבר התקלין חדתין, פאת השולחן וחיבורי הלכה; הרב גרשון
מרגוליס והרב החסידי אברהם דב מאבריטש מחבר הספר "בת עין". קבוצה נוספת
הייתה ספרדים.
לרוב חיו הללו בשיתוף עם שכניהם
וניהלו עימם עסקים והערבים נהגו רבות להשתמש בבעלי המלאכה היהודיים. אולם כאשר
פרצו המהומות היהודים לא ידעו האם להישאר בצפת ולשמור על רכושם או להסתתר עד
הרגיעה. בינתיים החלו הפוגרומים. הערבים החלו לתקוף את היהודים פיזית ולשדוד את
בתיהם. מספר חיילים של אבראהים שנכחו בעיר ניסו אומנם לבלום את ההתפרעויות אולם
מספרם של המורדים היה באלפים לאחר שתושבי הכפרים השכנים הצטרפו אליהם. היהודים
נותרו ללא כל הגנה. האירועים אף קיבלו גיבוי משלטונות צפת. רבים מהיהודים הגיעו
לארץ לא מזמן ועל כן לא הכירו עדיין לא את השפה הערבית ולא את המנטליות וההתנהלות
הזרה של המזרח התיכון. הם אפילו לא ידעו להיכן ניתן לברוח ולהתחבא. היו כאלו שניסו
למצוא מקלט בכפרים ליד צפת כגון עין זיתון, ביריה ומרון, מקומות שהיו להם מכרים
ערבים שהבטיחו להגן עליהם תמורת תשלום. אולם בדרכם אל הכפרים הם הותקפו ונבזזו
והגיעו ליעדים שלהם עירומים. הרב יעקב ספיר, שהיה עד ראיה לפוגרום ביהודים, תיאר
בספרו "אבן ספיר" את מצבם של הפליטים שהגיעו לעין זיתון: היהודים לא
אכלו במשך שלושה ימים וקיבלו עם הגעתם עוגיות קטנות בלבד. הם נותרו במסתור 40 ימים
עקב פחד המוות מהשודדים, אשר כבר לקחו מהם את כל רכושם שהושאר בצפת, לרבות דלתות
וחלונות.
מספר יהודים ברחו אל מצודה עתיקה
ליד צפת אותה הם כינו "מיקומו של יוסף בן גוריון הכהן", דהיינו יוספוס
פלאביוס. (הייתה זאת בפועל מצודה צלבנית מהמאה ה-12 אולם היהודים האמינו בטעות כי
מדובר במצודת יודפת בגליל עליה הטילו הרומאים מצור בזמן המרד הגדול בזמן שיוספוס
פלאביוס היה נוכח בה.) השודדים איגפו את המצודה וניסו לפרוץ פנימה אולם המצודה
הישנה הייתה עדיין מספיק איתנה למנוע את הפריצה. השודדים לבסוף עזבו לאחר שדרשו
מהיהודים למסור להם את כספם.
היהודים שלא הצליחו להימלט מצפת
נטבחו. רבים מאלו שהסתתרו במערות ובתי קברות התגלו על ידי הפורעים ונרצחו במקום.
אחד מהפצועים שהתחבא בקבר היה הרב נתן נטע, בנו של הרב מנחם מנדל משקלוב, לו
הוציאו המפגעים עין. רוב היהודים, לרבות הפצועים ומשפחות שלמות, מצאו מקלט בבתי
הכנסת ובתי לימוד, כפי שמצוין ב"קורות העתים". במקומות אלו הם בכו,
התפללו לאלוהים שיציל אותם, צמו, תקעו בשופר וחיכו למותם. ואכן ההמונים תקפו את
בתי הכנסת והיהודים ולא ריחמו לא על הזקנים, לא הילדים ולא על נשים בהריון. הם
שרפו את ספרי הקודש ואת שאר הציוד הדתי. מעל ל-500 מגילות תורה נשרפו, לרבות מגילת
יצחק אבוהב - פריט יקר ערך של קהילת צפת שראתה בו כמקור לנסים עבור המאמינים. כמו
כן הושמדה במירון גם מגילת התורה של הרב יצחק לוריא (האר"י). במשך מספר
שבועות ניתן היה למצוא את הקרעים של המגילה ברחובות העיר. ישראל פרוש משקלוב כתב
ב"פאת השולחן" כי "הם [הערבים] בזזו והשליכו את כל תפילי הקודש
ומזוזות בתינו ולקחו [חלקים] מספרי התורה ועשו מושכות לסוסיהם ונעליים
לרגליהם". מנחם מנדל מקאמיניץ כתב כי "הם עשו נעליים וסינרים לנפחים
מספרי תורה. הם קרעו תפילין ולקחו את הרצועות לקשירת שקים ועשו אבנטים לגופם
מטליתות וקרעו כרכים של התלמוד לגזרים". הפורעים עינו נשים וילדים בבתי הכנסת
ו"טמאו נשים עדינות על קלפי תורה" לעיני בעליהן וילדיהן כפי שכתב ישראל
פרוש. אלה שניסו באומץ להגן על נשותיהם נרצחו.
מבצעי פוגרום רבים דרשו מהיהודים
תשלומים בתמורה להישארותם בחיים, אולם הם שוב חזרו לתקוף לאחר שקיבלו אותם. ישראל
פרוש, מנהיג הפרושים, אויים עם חרב על גרונו בבית המדרש שלו והם דרשו ממנו את כל
כספי הקבוצה שהוא עמד בראשה. הוא הצליח להציל את עצמו לאחר שנתן להם את שבעת
הרובלים המוזהבים האחרונים שהיו לו. לאחר מכן הוא פקד על הקהילה שלו לברוח מהעיר,
בזמן שניסה להסתיר את הפצועים והזקנים. אלו שלא ברחו נשחטו. הפליטים בעין זיתון
שילמו במקביל לקבוצה של ערבים לפנות את ישראל פרוש מצפת והוא לקח עימו בפינוי את
כל היהודים שיכול היה. גרשון מרגוליס שילם לקאדי במטרה שיעניק מקום מקלט עבור
חסידים רבים. כ-600 היהודים הנותרים ברחו להרים ליד צפת ונותרו שם בסבל רב המשך
שבועות ארוכים, תוך אי ידעה מה עלה בגורל משפחותיהם. הם גם יכלו לשמוע מרחוק את
צהלות השמחה של מבצעי הפוגרום והבוזזים.
המתחבאים בעין זיתון חששו בכל רגע
לגורלם וחרף העובדה שהיו מאוד רעבים הם לא העזו לצאת החוצה עד אשר ידעו בוודאות כי
הפרעות נרגעו. חלקם התחפשו לערבים וחזרו לצפת בניסיון להציל את רכושם, את רכוש
הקהילה ולפנות פצועים. חלקם שילמו שוחד למתפרעים.
כאשר פרצו ההתפרעויות היו יהודים
שנלחמו או התגוננו בגבורה כגון הרב יעקב הירש ממוגילב אשר יחד עם רב ספרדי סגרו את
הכניסה לחצר שלהם והצטיידו באבנים על הגגות שלהם. לאחר שהצליחו להרחיק את הערבים
באמצעות האבנים הללו הבוזזים ירו בהם, פרצו פנימה, אנסו את הנשים ובזזו הכל לרבות
הבגדים שהורדו מהגופות. לאחר שסיימו לבזוז הכריזו על סיום הפוגרום ואפשרו ליהודים
לחזור לבתיהם; אולם היהודים בקושי הספיקו לצאת ממקומות המחבוא שלהם לפני שהפראות
חזרו. כאשר לא יכלו יותר למצוא יהודים לפגוע בהם פנו הפורעים לאלימות אקראית, שרפת
בתים והרס הציוד אותו לא יכלו לבזוז. אחד הפורעים אף דקר את אימו למוות מכיוון שלא
אפשרה לא להצטרף לבוזזים. אחרים הרסו את בית הדפוס של הרב ישראל ב"ק, הכו
אותו ופצעו באופן קבוע את רגלו.
שיכורים מהצלחותיהם בפוגרום נגד
היהודים, נראה היה אף שהערבים שכחו את המטרה המקורית שלהם: מרד נגד השלטון. כל
הזעם שלהם הופנה כלפי היהודים ולמזלם היה אבראהים פאשא באותו הזמן בחברון ולא היה
מי שיבלום את המרד. צפת הייתה מבודדת מהעולם. הפורעים אף הציבו תצפיתנים על הדרכים
במטרה למנוע את הגעת דיווחי האירועים למועצות של המדינות האירופאיות שישבו בביירות
ולארוב ליהודים שהיו אזרחי מדינות אירופאיות שונות. הם אף איימו כי במידה וילכו
להתלונן לאירופאים יתחילו לרצוח יהודים נוספים בעיר. הם חסמו גם את הכניסה לעיר.
היה זה לגמרי במקרה שיהודי מביירות
פגש את ישראל פרוש והצליח להודיע בעקבות כך למעצמות האירופאיות אודות הסכנות
ליהודים. כאשר קיבלו האירופאים את הידיעות הם מיד פנו לאבראהים פאשא בדרישה להציל
את היהודים והלה שלח בתורו את באשיר, האמיר הדרוזי בלבנון, לדכא את המרד עם צבא גדול.
המורדים נבהלו מהצבא של באשיר אך
אחרים ניסו להילחם ואף דרשו מהיהודים להעביר את כלי הנשק שלהם לשדה הקרב. אולם
במהרה הם הבינו כי אין להם סיכוי וב-17 ביולי 1834 נכנס באשיר אל תוך העיר ודיכא
את ההתפרעויות. לאט ובזהירות החלו היהודים לחזור לבתים ההרוסים והריקים שלהם.
האלימות נמשכה 33 ימים, 16 מהם היו
עזים ואינטנסיביים במיוחד. יהודים רבים נרצחו ומאות נפצעו. הנזק לרכוש היה אדיר.
13 ממנהיגי המרד, לרבות מושל צפת, הובאו לעכו והוצאו להורג באמצעות עינוים.
היהודים זכו אומנם לפיצויים, אולם פרעות נוספות בצפת ארבע שנים מאוחר יותר ב-1838
הותירו אותם עם מעט מהפיצוי הזה.
גם בחברון היהודים סבלו רבות במהלך
הפרעות ב-24 ביולי, אולם כאן הם נפגעו גם מידי חייליו של אבראהים. אבראהים התקשה
מאוד לכבוש את העיר משום שהמורדים של ירושלים ושכם נמלטו לשם ובמקום התרחש קרב
גדול. כאשר הצליח לבסוף לכבוש את העיר הוא העניק לחייליו חופש למשך שש שעות לשלוט,
לבזוז ולהרוס את העיר. החיילים לא ידעו מי מורד ומי לא או מי יהודי ופגעו בכולם.
הם בזזו בתים ואנסו נשים. עדיין, אילולא הגעתם קרוב לוודאי כי כלל לא היו נשארים
יהודים בחברון.
בטבריה וגבעת שאול התכוונו הערבים
גם כן להתחיל בפוגרום, אולם ברגע האחרון הם הגיעו לסכמה עם היהודים אשר שילמו להם
דמי כופר אדירים. בטבריה היה זה סכום השווה ערך ל-500 מטבעות זהב פאונד סטרלינג.
[1] מלאכי, אליעזר רפאל, פרקים בתולדות הישוב הישן, הקיבוץ המאוחד, 1971
.
