כיצד הדנ"א הופך אותנו למי שאנחנו - רוברט פלומין.

כיצד הדנ"א הופך אותנו למי שאנחנו - רוברט פלומין.

הספר "שרטוט: כיצד הדנ"א הופך אותנו למי שאנחנו"[1] של הפסיכולוג והגנטיקאי פרופ' רוברט פלומין הוא אחד הספרים המרתקים ביותר שיוצא כנגד התפיסות הפופולריות. המחבר אומנם אינו מציין זאת בעצמו, אולם המסקנות של מחקרו יכולות לערער את כל הבסיס של הקונספציות השוויוניות של עשרות השנים האחרונות.

הספר מסכם את העדויות השונות לטענה כי בני האדם אינם שווים מבחינה ביולוגית באופן מהותי. כפי שפרופ' פלומין כותב: "גנטיקה היא הגורם החשוב ביותר שמעצב את מי שאנחנו. היא מסבירה את ההבדלים הפסיכולוגיים בינינו יותר מאשר כל דבר אחר יחדיו". הבדלים פסיכולוגיים אלו כוללים למעשה הכל, החל מאינטליגנציה לאישיות ועד לחריצות וליכולת ללמוד שפה חדשה.

יתרה מכך, למרות שסביבות גם הן משפיעות על היכולות והנטיות האנושיות, הן פועלות בעיקר באופנים אקראיים, קצרי טווח ואשר אינם ניתנים לשליטה או חיזוי. משמעות הדבר היא שלכל התערבות ממשלתית נוספת בסביבה - "תרופת הפלא" הכה נפוצה כיום - לא תהיה למעשה שום השפעה רצינית או ארוכת טווח. אנשים מצליחים נולדו עם יכולות, לא עם "פריבילגיה" לא הוגנת. הכושלים קיבלו גנטיקה פחות טובה. לרוב, מגיעים בחייהם מרבית האנשים למקום אליו הם משתייכים גנטית.

בעשורים האחרונים בוצעו מחקרי תאומים ואימוצים רבים במטרה לבחון את ההשפעה הגנטית על האישיות שלנו. מחקרי התאומים הוא תחום אותו חקר פלומין לעומק וכתב עליו רבות, תוך שהוא מוצא דפוסים גנטיים ברורים הקשורים לכמעט כל דבר, החל מאינטליגנציה, לגובה פיזי ועד לסכיזופרניה. מחקרי אסוציאציה כלל-גנומיים (GWAS) אפשרו לבחון לעומק את הדנ"א של האדם, אפילו כאשר נמצא הלה עוד בתוך הרחם של אמו, ולחזות את סוג האדם שהוא הולך להיות.

פרופ' פלומין קורא לזה "מהפכה" בתחום הפסיכולוגיה ומוסיף כי "העתיד שלנו הוא דנ"א".

החל משנות ה-60 של המאה ה-20 האמונה שההבדלים בהתנהגות האנושית נבעו באופן בלעדי מהסביבה, בעיקר הביתית, הפכה למעשה לחובה בכל דיסציפלינה מדעית. זה היה אומנם מקובל עדיין לומר שמאפיינים פיזיים כגון צבע עיניים או גובה נבעו מסיבות גנטיות, אולם כל רמיזה כי גם לאינטליגנציה יש מרכיב גנטי קושרה באופן אוטומטי לנאציזם. כפי שפלומין כותב: "...לפני שלושים שנה היה מסוכן מבחינה מקצועית לחקור את המקורות הגנטיים של הבדלים בהתנהגות של אנשים ולכתוב על כך בכתבי עת מדעיים".

התפיסה המקובלת הייתה שהילדים דומים להוריהם באינטליגנציה, הכנסה ומעמד חברתי רק עקב האופן בו ההורים גידלו אותם. התאוריה הייתה שאם ילדים משכונות העוני יזכו בבתים של מעמד הביניים, גם הם יהפכו להצלחה של מעמד הביניים, ורבים אף ממשיכים להאמין בכך גם כיום.

כמה מהעדויות המשכנעות ביותר הנוגדות תפיסות אלו מגיעות ממחקרי התאומים הזהים שהופרדו בלידתם ואומצו במשפחות נפרדות. למרות שהם מעולם לא חיו באותו הבית, הגנים הזהים שלהם בכל זאת מעניקים להם אישיות ואופי התנהגותי דומים להפליא. מחקרים אלו, שחוזרים עוד לאמצע המאה ה-20, חישבו שהגנים אחראים ליותר משני שליש במשתנה האינטליגנציה וכמחצית ממאפייני האישיות כגון נעימות, מצפוניות, חברתיות וכו'. התרומה הגנטית, לא הסביבתית, להבדלים בין בני האדם מסוג זה נקראת "תורשתיות".

כמובן, כפי שצוין, כי בזמן שלגנטיקה יש השפעה גדולה בהרבה, גם לסביבה יש את התרומה שלה, אולם זאת היא לא הסביבה המשפחתית או "המשותפת" אשר גורמת להשפעה זו. תאומים זהים אינם דומים יותר במידה וגדלו באותו הבית מאשר במשפחות מאמצות נפרדות. ילדים מאומצים אינם דומים יותר להוריהם המאמצים מאשר הילדים הביולוגיים של אותם ההורים. כל זה מוביל למסקנה מפתיעה, כפי שמציין פרופ' פלומין: "הדמיון המשפחתי נובע מהדנ"א ולא מהחוויות המשותפות שלנו". אנחנו דומים לבני המשפחה לא בגלל שאנחנו חיים איתם שנים רבות אלא בגלל שאנחנו קשורים אליהם גנטית.

פלומין מסביר את המשמעות: "היינו דומים להורינו ולאחים שלנו באותה המידה גם אם היינו מאומצים בנפרד בלידה וגדלים במשפחות שונות ... לחוויות משותפות של בני משפחה אין השפעה על ההבדלים האישיים". ישנן כמובן מספר החרגות ברורות לכלל זה כגון מבטא אזורי וידע מיוחד שיכול להיות סביבתי לחלוטין. התעללות חמורה, עוני אדיר או תת תזונה עלולים להפוך גם סביבה משפחתית לשונה כל כך מאחרות שהדבר ישפיע מאוד על יכולותיו ואישיותו של הילד. פלומין מוסיף כי נראה שהסביבה המשפחתית משפיעה על כ-20% מהמשתנה האינדיווידואלי בתחומי הדת והפוליטיקה.

פלומין מסביר אודות ההשפעות הסביבתיות שגורמות להבדלים גם בין תאומים זהים, כמו גם להבדלים בין בני משפחה, ומציין כי הללו הם "לא כוחות שיטתיים כמו משפחות ... הם לרוב אקראיים - לא שיטתיים ולא יציבים - מה שאומר שאנחנו לא יכולים לעשות הרבה בקשר אליהם." קרוב לוודאי כי הללו הם שרירותיים לחלוטין: תאונות, מחלות או מפגשים מקריים עם מורים או חברים.

פלומין מסביר גם שעלינו לצמצם את ההבנה שלנו לגבי מה הוא באמת חלק מהסביבה, זאת מכיוון שלטבע שלנו יש השפעות חזקות על הסביבה שלנו. לדוגמה, ההורים יכולים לקרוא יותר לילד אחד מאשר לילד אחר, אבל זה כנראה כבר אומר שהילדים שונים באהבה שהם מקבלים מההקראה ולא שההורים מתייחסים אליהם בכוונה באופן שונה. פלומין כותב כי "מה שנראה כהשפעה סביבתית של הורות על ההתפתחות הפסיכולוגית של ילדים כרוכה למעשה בפועל בהורים המגיבים להבדלים הגנטיים של ילדיהם".

במשך תקופה ארוכה הייתה הדעה הרווחת כי מספר השעות בהן פועלת הטלוויזיה בבית קשור לסביבה, אולם לבסוף הראו המחקרים כי כ-50% מהם הינם תורשתיים. מנהגי הצפייה של ילדים מאומצים דומים יותר לאלו של אימותיהן הביולוגיות מאשר אימותיהן המאמצות. במידה ותאום זהה אחד התגרש, קיים סיכוי של מעל ל-50% שגם אחיו יעשה זאת. הסיכויים של תאומים לא זהים, לעומת זאת, היה קצת מעל ל-15%, מה מרמז שמרכיב גנטי תורם לסיכויי הגירושים. המחקרים כיום מראים על סיכוי גבוה שילדים של הורים גרושים יתגרשו גם הם וכי הסיבה לכך היא כמעט ובוודאות גנטית ולא משום שהם חוו גירושים בעצמם. ישנם אנשים בעלי מעגל חברים מאוד תומך ואחרים ללא, ובזמן שהפסיכולוגים העריכו כי זה הוא גם תוצר סביבתי, הסיבה האמתית לכך שלאנשים שונים יש כמות חברים שונה ועומק חברויות שונה קשורה לעובדה שהם בעלי אישיויות שונות המשקפות את הדנ"א שלהם.

פלומין מציין גם שאנו חווים את אותה הסביבה בצורה שונה מכיוון שיש לנו טבע שונה אחד מהשני: "סביבות פסיכולוגיות אינן 'שם בחוץ', נכפות עלינו באופן פסיבי. הן 'כאן', נחוות על ידינו כאשר אנו תופסים, מפרשים, בוחרים, משנים ואפילו יוצרים סביבות המתואמות עם הנטיות הגנטיות שלנו." לדוגמה, חלק מהאנשים מגיבים לבריונות על ידי בריחה והימנעות מקונפליקט, בזמן שאחרים לומדים להילחם - ואולי אפילו מגלים שהם נהנים להילחם.

למעשה, אנחנו יוצרים בעצמינו את הסביבות שלנו. כבר כילדים אנחנו סופגים ומחפשים חוויות מחוץ לבית וכשאנחנו מבוגרים אנחנו מסדרים את חיינו - בין אם במודע ובין אם לא - כך שישקפו טוב יותר את הטבע הגנטי שלנו. לפיכך, תורשתן של תכונות עולה עם הזמן, זאת ככל שאנו עוקבים מקרוב יותר אחר הכיוון שאליו הגנים שלנו מכוונים אותנו.

כאשר הילדים המאומצים עדיין קטנים, יש למנת המשכל שלהם מתאם מסוים לאלו של הוריהם המאמצים שבונים עבורם סביבות, אולם עד גיל 16 הדבר משתנה. המתאם, כותב פלומין, "מרחף קרוב לאפס". עד גיל 65, לאחר עשרות שנים של בחירות בתור מבוגרים, תורשת מנת המשכל מגיעה כבר לכ-80%. הנתון של 50 או 60 אחוז עליו אנחנו שומעים לעתים קרובות הוא למעשה הממוצע לאורך כל החיים בלבד. כפי שפלומין כותב: "אנחנו גדלים אל תוך הגנים שלנו".

במשך שנים רבות הייתה התפיסה הנפוצה שתכונות אישיות נשלטות על ידי מספר קטן של גנים רבי עוצמה. התיאוריה הייתה שתכונות אנושיות דומות להפרעות של גנים בודדים כגון מחלת הנטינגטון, ניוון שרירים או סיסטיק פיברוזיס, שכן הסיבות הגנטיות למקרים אלו היו מוגבלות וברורות. החוכמה הייתה למצוא את "הגנים של האינטליגנציה" או של האוטיזם.

החיפוש אחר "גנים מועמדים" נכשל - זאת משום שאין גנים כאלה. הגישה כיום היא למעשה בסיסית ופשוטה: לקחת דגימות אוכלוסייה ענקיות ולחפש בכל הגנום האנושי אחר דפוסי דנ"א התואמים לתכונות מסוימות. אין לנו שום מושג כיצד ההבדלים הללו בדנ"א מייצרים הבדלים בתכונות - כיצד או האם הם מקודדים לחלבונים שונים או מה הם המסלולים הכימיים שמייצרים את ההבדלים הפיזיולוגיים שעושים אותנו כה שונים.

עם זאת, אנחנו כן יודעים כיום שישנם הבדלים רבים בדנ"א שתורמים במובנים קטנים מאוד להבדלים אינדיבידואליים - וככל שמספר האנשים הנבדקים גדול יותר, כך גם הבדיקות מדויקות יותר. מחקרים מהסוג הזה מובילים לציוני דנ"א שמנבאים (אך לא יותר מזה) לאן האדם יגיע בסולם הכישרונות והיכולות. היכן אדם ייפול בסולם של יכולות. ציונים אלו נקראים "פוליגניות" משום שמבוססים על הבדלים רבים וקטנים בדנ"א.

פלומין מציין שבזמן שבו הוא סיים לכתוב את ספרו היו ציוני הפוליגניות המדויקים ביותר משך שנות לימוד. מצד אחת זאת אולי נראית כמו תכונה גנטית מוזרה ולא מספיק ספציפית כגון האינטליגנציה או מצפוניות, אולם נדרש מספר עצום של דגימות על מנת לקבל ציוני פוליגניות מדויקים וזה הרבה יותר פשוט ללמוד את ההישגים החינוכיים של מישהו מאשר לבדוק את מנת המשכל שלו או להעריך את מצפוניותו.

מתוך דגימות של מיליון אנשים נמצא כי מעל ל-1000 משתני דנ"א שונים היו קשורים למספר שנות לימוד וכל אחד מהם היווה לא יותר מ-0.03% מהשונות. על פניו זה נראה לא הרבה – זאת משום שהישגים לימודיים הם כ-50% תורשתיים - אולם בתחום הפסיכולוגיה, כל דבר שיכול לחזות אפילו 3 או 4 אחוז מהשונות של תכונה הוא אדיר. יתרה מכך, ציוני פוליגניות אינם משקפים מתאם בלבד והם מראים גם סיבתיות. דפוסי הדנ"א שלנו קיימים מלידה ומספר השנים שאנו מבלים בבית הספר אינו יכול לשנות אותם. הדנ"א שלנו הוא שנותן לנו את האינטליגנציה, ההתמדה, הבריאות והמנטליות כדי לספוג למדנות ממושכת. יחד עם זאת, ציוני הפוליגניות אינם מושלמים ובטח שאינם אבסולוטיים, וכפי שפלומין כותב, הם מצוינים בניבוי ממוצעים, אבל מנבאים רק נטיות עבור האינדיבידואלים.

אולם גם מוגבלויות אלו נתונות לשינוי. ככל ששיטות בדיקת הדנ"א משתכללות וככל שגודל הדגימות גדל, זה אמור להיות אפשרי בסופו של דבר למצוא דפוסי דנ"א המהווים כמעט את כל השונות בתכונות שמחקרי קרבה הראו כתורשתיות. והמידע הזה יהיה זמין עוד לפני הלידה.

אחת ההפתעות במחקרי הדנ"א האחרונים הייתה הגילוי שחריגות כגון סכיזופרניה והפרעה דו קוטבית הן, בדומה לתכונות האנושיות האחרות, נקבעות על ידי מספר רב של דפוסים גנטיים שכל אחד מהם תורם רק במעט לתכונה החריגה. לפיכך, אין "גנים של דיכאון", אלא רק דפוסים שהופכים אותו לסביר יותר או פחות. משמעות הדבר היא נקודות מדויקות עבור האבחון. התנהגות ואישיות נמצאות על הספקטרום. לכולנו יש שילובים של תכונות שאם היו מובאות לקיצוניות הן היו גורמות לסיכוי גבוה להופעת הפרעת אישיות. הדבר בא לידי ביטוי בשימוש הנפוץ יותר ויותר בביטויים כגון "הספקטרום האוטיסטי".

פלומין מציין שהמחקר מתרכז בתחום זה בציוני פוליגניות קיצוניים הקשורים להפרעות. ההפך ממאניה דפרסיה היא לא בהכרח שמחה קבועה אלא חוסר יכולת כללית לחוות שמחה או צער. ציונים קיצוניים של מצפוניות עשוי להיות סיכוי גבוה להפרעה טורדנית-כפייתית. בניגוד לספקטרום של אינטליגנציה, העדיפות עבור רוב התכונות היא ציונים הקרובים ככל הניתן לממוצע. יחד עם זאת, במידה נכונה עשויות הפרעות מסוימות להיות גם חיוביות שכן הסכיזופרניה, למשל, קשורה ליצירתיות.

פלומין מדגיש שציוני פוליגניות גבוהים עבור ההפרעות אלו נטיות בלבד. על מנת לדחוף מישהו מעבר לקצה יש אולי צורך בהשפעה סביבתית עוצמתית, גם אם הוא בקצה הפוליגני.

כאמור, האופן בו אנחנו מגיבים לסביבה תלויה בגנים. עדיין, ציוני פוליגניות מדויקים יכולים להיות מאוד שימושיים. במידה וההורים ידעו בשלב מוקדם שילדיהם נבדלים ביכולות אקדמיות או במנטליות, הם לא יצטרכו לנסות להכריח את כולם להגיע לאותה רמה. אם ההורים יודעים שלילד יש נטייה להשמנה או אלכוהוליזם, הם יכולים לנסות להתמודד עם הנטיות הללו כבר בשלב מוקדם. ככל שהבעיות הפסיכולוגיות מתפתחות יותר, כך קשה יותר לטפל בהן.

להכרה בחשיבות הדנ"א יש השלכות רבות. פרופ' פלומין מציין שההורים, חרף המאמצים שלהם, משפיעים במידה מעטה על הילדים שלהם למעט הדנ"א שאותו הם מעבירים להם ועל כן אין להם סיבה לנסות ולעצב אותם. במקום זאת, על ההורים לגשת לילדיהם כמו לחבריהם, ליהנות ממי שהם ולא לנסות לשנות אותם.

פלומין טוען שהבנת הדנ"א צריכה לגרום לנו להיות הרבה יותר סקפטיים לגבי הערך של בתי ספר סלקטיביים. הוא טוען שכמובן שהבוגרים שלהם יהיו מצליחנים שכן הם כבר היו חכמים מלכתחילה ועל כן יצליחו בכל מקום אליו ילכו. הוא מאמין שהערך המוסף האמתי של אוניברסיטאות ליגת הקיסוס הוא זניח.

חשובה גדולה בהרבה היא העובדה שמלבד אלימות או עוני קיצוני, סביבות גידול לא משנות רבות את באופן שבו אנחנו מתפתחים. פלומין מציין שאפילו "עושר בירושה אינו קשור רבות למעמד תעסוקתי או להכנסה" מכיוון שהגנים הם ששולחים אנשים הן במעלה והן לתחתית הסולם החברתי. כך, אנחנו מגיעים בסופו של דבר לאן שהגנים שלנו שולחים אותנו. הסביבה חשובה, אבל באופן בלתי צפוי ואיננו יכולים לשלוט בו. "מנופים סביבתיים לשינוי אינם בהישג ידנו".

במידה והטענות של פלומין הינן נכונות הרי שמדובר במכה כואבת עבור האקדמאים ואחרים המאמין כי כל הבדל בהכנסה ומעמד הוא באשמת החברה. כך גם עבור אלו הטוענים כי יש לתת לממשלות השפעה וכוח נוספים במטרה להילחם עבור "צדק חברתי".

פלומין מבין את ההשלכות הלא תקינות פוליטית של ממצאיו ולכן נמנע מללכת בדרך זו: "ישנן שיטות חזקות לחקר המקורות הגנטיים והסביבתיים של הבדלים אינדיבידואליים, אך לא לחקר הגורמים להבדלים ממוצעים בין הקבוצות."

[1] Robert Plomin, Blueprint: How DNA Makes Us Who We Are, MIT Press, 2018.