כיצד נוצח המערב.
כיצד נוצח המערב.
הסרט "כיצד נוצח המערב" (תורגם כ"כיצד נכבש המערב") מ-1962 בכיכובו של ג'ון ויין הוא יצירת מופת עם פגם. הוא צולם בטכניקת סינרמה, כאשר המשמעות היא שהסצנות צולמו בעזרת מצלמת שלוש עדשות מיוחדת שתמונותיה המשולבות הוצגו על גבי מסך רחב וקעור. בבתי קולנוע בעלי מסכים מסוג זה הסרט נראה מדהים, אולם הוא איבד הרבה מקוסמו כאשר הועבר למסך הטלוויזיה. השחקנים התקשו, עקב מצלמת שלוש העדשות, להסתכל לכיוון הנכון ולהביע את רגשותיהם בצורה מתאימה. לפיכך, קיימת תחושה קלה של נוקשות וחוסר הבעה בכל הקשור לסצנות והדיאלוגים. בנוסף, יותר מדי אקשן בסינרמה יכול לגרום לקהל לחוש בחילה ולכן נוצרו מספר מגבלות גם בהקשר זה.
אולם מעבר לכך, הסרט מציג היטב את סיפורם של אנשים פשוטים ואמיצים שמתגברים על ערבות עצומות, נהרות רחבים והרים גבוהים. הסרט מבטא גם את הביטחון העצמי והגאווה שהיו לאמריקאים לפני הטירוף הדיסטופי שהחל בארה"ב באמצע שנות ה-60.
הסרט הושפע במידה גדולה מקטע צילומי המערב שהופיע ב-1959 במגזין טיים תחת הכותרת "כיצד נוצח המערב". התסריט נכתב על-ידי ג'יימס ווב עם עזרתו (ללא קרדיט) של ג'ון גיי. הסופר לואיס ל'אמור כתב את גרסת הרומן החדשנית של התסריט שיצאה לאור ב-1963.
שחקני הסרט כגון ג'ון ויין, דבי ריינולדס וקרולין ג'ונס היו צאצאי משפחות אמריקאיות וותיקות. אגנס מורהד, שגילמה את המטריארכלית רבקה פרסקוט, הייתה תומכת נלהבת של רונלד רייגן, השחקן והפוליטיקאי אשר לחם נגד המוני תומכי הקומוניזם של הוליווד ואשר נבחר לבסוף עקב הכישלונות של תנועות "זכויות האזרח", בעיה עימה הוא לא הצליח להתמודד עד הסוף. מורהד השתייכה גם היא למשפחה וותיקה מפנסילבניה.
קיים גם הרושם שהסרט מאושש את המצע של המפלגה הרפובליקנית מ-1856 לפיה "זוהי גם הזכות והחובה ההכרחית של הקונגרס לאסור בשטחים את השרידים התאומים של הברבריות - פוליגמיה ועבדות."[1] העבדות מיוצגת (כנראה) בסרט על ידי הקולונל ג'ב הוקינס שאותו מגלם וולטר ברנן וכן על ידי העריק שאותו מגלם ראס טמבליין הבוגדניים. הפוליגמיה מתכווננת למורמונים, אם כי הללו אינם מוצגים בסרט חרף העובדה שהינם חשובים היסטורית עבור ההתפשטות מערבה.
את החלק הראשון של הסרט, "הנהרות", ביים הנרי האת'וויי. הוא מציג לצופים את משפחת פרסקוט ואת הפטריארך שלה זבולון פרסקוט, בגילומו של קארל מולדן. המשפחה מתקדמת מערבה לאורך תעלת אירי בניו-יורק. היא פוגשת משפחה סקוטית שבראשה עומד אלק הארווי אותו מגלם טיודור אואן.
הצופים מגלים שזבולון נע מערבה בעיקר משום שהחווה שלו "הצמיחה אבנים". בזמן שהוא בבירור מגזים בתיאורו, נראה שקיימת מידה של אמת בדבריו. רבים מחלוצי המערב היו יאנקים של ניו אינגלנד אשר ביקשו לשדרג את החוות הלא מאוד יצרניות שלהם ב-ורמונט. הדמויות הסקוטיות הן חלק חשוב מהסרט ומשקפות את המציאות ההיסטורית. הסקוטי החסכן, הקשוח ואשר ידע קרוא וכתוב לו היו קשרים לתעשייה הפיננסית של אדינבורו התאים באופן מושלם לפיתוחו של המערב האמריקאי. הסקוטים עצמם החמיאו מאוד ליאנקים במערב. התפתחו גם קשרי נישואין רבים בין הסקוטים לאנשי ניו אינגלנד הוותיקים. לשניהם הייתה תפיסת עולם דומה בכל הקשור לדת, עסקים ונושאים כלכליים.[2]
לאחר שהגיעו למסוף תעלת אירי בנו משפחות פרסקוט והארווי רפסודה במטרה לצוף במורד נהר אוהיו. וזאת היא הגרסה של הוליווד של מציאות ניצוחו של המערב - גרסה מעורבבת של אשר באמת התרחש שכן בפועל אין תעלת אירי מתחברת עם נהר אוהיו. צפון אוהיו הייתה מיושבת בידי יאנקים שהגיעו מתעלת אירי. אלו שהגיעו במורד נהר אוהיו במטרה להתיישב באזור הזה היו לרוב חלוצים סקוטים, אירים או גרמניים מפנסילבניה, מרילנד או וירג'יניה, אם כי היו גם יאנקים שישבו באזור העמק הזה. "הנהרות" מספק הגזמה הוליוודית נוספת שכן בזמן שסיפורו מתרחש בתקופה בה החזיק הדגל האמריקאי ב-26 כוכבים בלבד, דהיינו בין 1838 ל-1845, היה האזור ההיסטורי של עמק נהר אוהיו כבר מאורגן פוליטית, המדינות שלו החלו להיות חלק מהאיחוד כבר החל מאמצע המאה ה-18 ובאילינוי אף היה בנק שהעניק הלוואות. כך, הצגת התקופה לא לחלוטין מדויקת.
כאשר ממשיכים החלוצים במורד נהר האוהיו הם נתקלים במלכודת של שודדים. שני שודדים, אותם משחקים בצורה יוצאת מן הכלל בריג'יד בזלן ו-לי ואן-קליף, לבושים בצורה שחורה ואפלה, בזמן שהפרסקוטים מוצגים בצורה בהירה ונורדית יותר. כהערת שוליים מעניין לציין כי אברהם לינקולן הצעיר ההיסטורי לחם עם שודדי נהר שחורים ב-1828 במורד נהר המיסיסיפי וכמעט ואיבד את חייו.
החלק השני של הסרט הוא "המישורים". החלק הזה הוא פחות אודות ההתיישבות במישורים הגדולים לאחר מלחמת האזרחים ויותר אודות חציית המישורים לפני העימות. הוא מספק אקשן עשוי היטב, מדגיש את הכישורים המוסיקליים של דבי ריינולדס, מספק דרמה רומנטית ומדגיש שכל מסע כזה הוא למעשה הימור שעשוי להעלות ביוקר. במהלך שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19 כבר היו מספר שבילי מהגרים לאורך המישורים והסרט מציג שניים מהם - את שביל אורגון ואת שביל קליפורניה. שביל נוסף היה שביל המורמונים שנע במקביל לשביל אורגון מהעבר השני של נהר פלאט בנברסקה. שביל המורמונים היה טוב יותר והמורמונים הכירו רבים מהמדרונות התלולים ועזרו זה לזה כל הזמן שהשביל היה בשימוש. בשביל אורגון, לעומת זאת, כל שיירה הייתה אחראית לעצמה בלבד לאורך המסלול כולו, לא בוצעו בו שיפורים והכולרה הייתה נפוצה בו.
הסרט מראה היטב את הקשיים שבחציית המישורים. אחת השגיאות של הסרט היא הצגתם של סוסים במקום בהמות משא שכן חציית המישורים בעזרת סוסים הייתה כמעט ובלתי אפשרית.
ג'ון פורד ביים את החלק השלישי של הסרט - "מלחמת האזרחים". המגבלות של טכניקת סינרמה הגבילו כנראה את סצנות הקרב המלהיבות ובזמן שמטח ירי התותחים הלהיב את הקהל בתיאטרון סינרמה, היו האפקטים של המלחמה הקשה והאיומה הזאת מרשימים פחות על המסך הקטן.
במרכז העלילה נמצא זב רולינגס, אותו משחק ג'ורג' פפארד, בנם של איש ההרים ליינוס רולינגס שאותו משחק ג'יימס סטיוארט ואיב פרסקוט שאותה משחקת קרול בייקר.
את החלק הרביעי של הסרט, "המסילה", ביים ג'ורג' מרשל והוא ממשיך למעשה את סיפורה של משפחת פרסקוט. סגן המשנה זב רולינגס השייך לחיל הפרשים חייב להגן על המתיישבים והאינדיאנים זה מזה. מקשה על המצב עוד יותר המהנדס השאפתן מייק קינג שאותו משחק ריצ'רד וידמרק, הבונה מסילת רכבת חוצה יבשת.
החלק מכיל סצנה יוצאת מן הכלל של דהירת ביזונים, היוצרים צליל מדהים של פרסות רועמות. אכן, הסרט קיבל שלושה פרי אוסקר, אחד מהם לעריכת הקול. ללא ספק, לא היה זה פשוט בעת הצילומים לסדר את הביזונים בסדר הנדרש ולגרום להם לדהור עם תחילת הצילום.
הדהירה, שהתרחשה ביוזמה של השבט האינדיאני אראפהו, הרסה את נקודת הבנייה של המסילה והרגה רבים מהמתיישבים. הדבר מוביל לדיון פילוסופי זועם בין סגן רולינגס למייק קינג, כאשר רולינגס טוען שמעשיה של חברת המסילה הובילה למעשה ההרסני. המסילה תמשיך להיבנות בכל מקרה וקינג עונה כי "חיים חדשים ממשיכים". הדיון משקף למעשה את ההתנגשות בין החיים המסורתיים כגון אלו של ה-אראפהו והאליטה התעשייתית הנוקשה של המאה ה-19 המאוחרת.
החלק האחרון של הסרט נקרא "פורעי החוק". לילי פרסקוט עתה אלמנה. כל אשר נותר מרכושה זאת חווה באריזונה. הוא מבקש ש-זב רולינגס - אשר כבר אזרח מכובד, ווטרן ושריף - ינהל אותה. אולם לפני שזב מתפנה לטובת החווה הוא חייב להתמודד עם צ'ארלי גרנט שאותו משחק אלי וולך.
העימות בין השניים מתחיל ליד פיר עמוק ופעיל. הדבר מדגיש את חשיבותה של הטכנולוגיה בניצחון על המערב שכן הייתה לה חשיבות רבה באקלים הצחיח למחצה של המישורים הגדולים. אזור זה הכיל פחות עצים ופחות גשמים והיו בו סערות אדירות וסכנות אש. המתיישבים היו חייבים להמציא שיטות חדשות לקיום החקלאות ולהשתמש בטכנולוגיות החדשניות. מסילת הברזל, טחנת הרוח המתכתית, בלימת גידולים, תיל, צינורות וסדיקה הידראולית אלו הם כולם מוצרים של גאונות מערבית שיושמה בסביבה החדשה. החלוצים אף עדכנו צורה של חוק שנקרא "זכויות גדות" במטרה לנהל בצורה חכמה את המים המעטים באזור. ייתכן מאוד כי בעתיד יבוצע השימוש בטכניקות שפותחו במישורים הגדולים גם על מנת ליישב בני אדם על כוכבי לכת אחרים.
הקרב בין רולינגס לגרנט מתרחש על רכבת נעה והפעלולים מרשמים למדי. למעשה, גם סיפורם של אנשי הפעלולונים בסרט הזה הינו מעניין מאוד בפני עצמו אך אין זה המקום לדון גם על כך.
"כיצד נוצח המערב" הוא סרט יוצא מן הכלל. הסצנה האחרונה, בה שרה לילי פרסקוט לנכד-אחיין שלה, קושרת את משפחת פרסקוט והמסע שלה למערב כולו. בסופו של הסרט, הופכות המדבריות החמות לאגמים קרירים וההתנחלויות הזמניות לערים גדולות - למעשה בין הגדולות בעולם. הסרט מכבד מאוד את המורשת הזאת.
[1] https://www.presidency.ucsb.edu/documents/republican-party-platform-1856
[2] Ferenc Morton Szasz, Scots in the North American West, 1790-1917, University of Oklahoma Press, 2000.
