שקיעתה של התרבות היוונית, חלק א'.

שקיעתה של התרבות היוונית, חלק א'.

המהנדס והמתמטיקאי היווני הרון מאלכסנדריה בן המאה ה-1 לסה"נ (או אולי מאה 1 לפנה"ס) היה המחבר של החיבור החשוב פְּנֶאוּמָטִיקָה (Πνευματικά).[1] הוא יצר מכשירים שיכלו לפתוח ולסגור את דלתות המקדש באמצעות לחץ אוויר ותרם תרומות חשובות גם למתמטיקה ולאופטיקה תיאורטית. עם זאת, המכשירים שלו נתפסו על ידי בני דורו בעיקר כשעשועים.

ג'ון פריילי, מחבר הספר "איך המדע היווני הגיע לאירופה דרך העולם האסלאמי",[2] כותב כי "אחד מהם [המכשירים] הוא מנוע הקיטור המפורסם שלו, שבו נורת זכוכית עשויה להסתובב על ידי שני סילוני קיטור הבורחים ממנה בכיוונים מנוגדים בשני קצוות הקוטר."

פריילי הוא לא היחיד שמתאר את "מנוע הרון" - "כדור איאולוס" (αιολουπυλη) - כמנוע קיטור, אולם ייתכן כי אין זה מדויק משום שהעובדה שבני התקופה ראו בו בעיקר צעצוע הובילה לכך שנבלמה כל אפשרות לפיתוחים נוספים של הקיטור. בפועל, מנוע הקיטור השימושי הראשון בהיסטוריה הומצא באנגליה של תחילת המאה ה-18 על ידי תומאס ניוקומן ושיחק תפקיד מרכזי במהפכה התעשייתית.

ת'אבת אבן קורה בן המאה ה-9 היה חבר בכת ה-צאבאים[3] סוגדי הכוכבים אשר ספגו בשלב מוקדם יותר רבות מהתרבות היוונית. שפת האם שלו הייתה ארמית סורית (ארמית מזרחית), אולם הוא הכיר היטב גם את השפות היוונית והערבית. האחים הפרסיים "בנו מוסא"[4] גילו את עבודתו והוא הלך לעבוד בבגדד, היכן שיצר תרגומים רבי השפעה, תיקן תרגומים קודמים לערבית של "יסודות" (Στοιχεῖα) של אוקלידס, "אלמגסט" של תלמי וכן עבודות של ארכימדס ואפולוניוס. כל הגרסאות המאוחרות יותר בערבית התפתחו מהעריכה שלו של "יסודות". הוא גם היה מתמטיקאי חלוצי שתרם לגיאומטריה ולתורת המספרים. מתרגם חשוב נוסף שישב בבגדד היה הנוצרי הנסטוריאני הונאין אבן אישאק בן המאה ה-9, אשר קרוב לוודאי חקר את השפה היוונית והכתבים היוונים באימפריה הרומית המזרחית.

אלבטגניוס (אל-בטאני) בן המאות ה-9 וה-10 נולד למשפחת צאבאים אך מעולם לא היה מוסלמי. הוא היה אסטרונום מתמטי מוכשר שערך מדידות מדויקות של הכוכבים וכוכבי הלכת.[5] המתמטיקאי המצרי אבן יונוס בין המאות ה-10 וה-11 היה מוכר בזכות הטבלאות הטריגונומטריות והאסטרונומיות המדויקות שלו. ארזחל (אבן אל-זרקלי), היה אסטרונום אנדלוסי בן המאה ה-11 שהיה אחראי באופן חלקי למה שקיבל את השם "טבלאות טולדן" אשר היו מדויקות יחסית לתקופה ואשר תורגמו מאוחר יותר ללטינית. אבול-ואפה בן המאה ה-10 היה מתמטיקאי ואסטרונום פרסי שהטבלאות הטריגונומטריות שלו היו מדויקות עד 8 מיקומים עשרוניים בעוד שאלו של תלמי דייקו רק עד 3 מקומות.

קרוב לוודאי כי המתמטיקאי החשוב ביותר שחי אי פעם בעולם האסלאמי היה אל-ח'ואריזמי. כנראה שהוא או אבותיו הגיעו מאזור ח'ווארזם, אזור דרומית לימת אראל וחלק מאוזבקיסטן וטורקמניסטן המודרניות[6] ועל כן סביר להניח כי לא היה ערבי אתני שכן היה מוצאו במרכז אסיה, בזמן שהעביר את מרבית חייו כמלומד בבגדד. אחריו, המתמטיקאי החשוב ביותר היה המלומד והמשורר הפרסי עומר ח'יאם בן המאות ה-11 וה-12, אשר גם אהב לשתות יין ולא שמר על כבוד לדתו הרשמית.

ללא ספק, מספר לא פרופורציונאלי של מלומדים היסטוריים אשר נחשבו לפחות באופן רשמי כ"מוסלמים" היו פרסים, ועל כן הם חייבים בפועל את הכישורים שלהם למורשת הפרה-אסלאמית. דוגמאות נוספות הן אביסנה (אבן סינא) ומעל לכולם הרופא והאלכימאי אל-ראזי, אשר לא האמינו באמת של דתם הרשמית. ההיסטוריון אבן ח'לדון הודה כי "מוזר שרוב המלומדים מבין המוסלמים שהצטיינו במדעי הדת או האינטלקטואלים הם אינם ערבים למעט חריגים נדירים". מעניין גם לשים לב שלמעשה כל החוגים החופשיים והרציונליסטים בעולם המזרח תיכוני היו מסוכסכים עם האורתודוקסיה האסלאמית והוטרדו תכופות בגין כך. כל התגליות שהם גילו היו למעשה חרף דתם ולא בזכותה, אולם בסופו של דבר, הדת ניצחה.

"האסלאם האורתודוקסי יצא מנצח מהמפגש עם הפילוסופיה היוונית. האסלאם דחה את הרעיון שניתן להשיג אמת בעזרת שכל אנושי לבדו והסתפק בנוחות הבלתי משקפת של האמת הנעלה לכאורה של ההתגלות האלוהית. בכל מקום שבו מחליטים לקבוע את תאריך הניצחון הזה של האסלאם האורתודוקסי (אולי במאה ה-9 עם המרת אל-אשערי, או במאה ה-11 עם יצירותיו של אל-ע'זאלי), זה היה, אני מאמין, אסון חד משמעי לכל המוסלמים, למעשה לכל האנושות".[7]

מוסד ההשכלה ללימודי הדת הסונית הגבוה בעולם, אל-אזהר בקהיר, זוכה לעתים לכינוי "אוניברסיטה אסלאמית".[8] בפועל היה זה רחוק מהמציאות שכן אוניברסיטאות מודרניות היו למעשה המצאה אירופאית, לרבות קונסטנטינופול. "מדרשות" אסלאמיות לימדו "מדעים אסלאמיים", תאולוגיה, דקדוק ערבי ואת כתבי הקודש שלהם. הפילוסופיה היוונית נקראה בפיהם "מדעים זרים" והיא לא שולבה בתוכניות הלימודים המרכזיות. "הפילוסופיה של הטבע תמיד נשארה דיסציפלינה פריפריאלית בארצות האסלאם ומעולם לא הייתה ממוסדת במערכת החינוך, כפי שהיה בנצרות הלטינית."[9]

אל-אזהר נוסדה במאה ה-10 ונחשבת לעתים קרובות בשגגה לאחת ה"אוניברסיטאות" העתיקות בעולם. אולם גם במאה ה-20 התלונן הסופר המצרי העיוור ד"ר טָהַ חוסיין על העדר החשיבה הביקורתית של מוסד זה:

"ארבע השנים שביליתי [באל-אזהר] נראו לי כמו ארבעים, כל כך ממושכות הן היו ... אלו היו חיים של חזרה [על החומר] ללא גיוון, ללא שום דבר חדש, מרגע תחילת המחקר ועד שהוא נגמר. לאחר תפילת השחר הגיע לימוד ה-תאוהיד, תורת האחדות [של אללה]; ואז פיקה, או פסיקה, לאחר הזריחה; אחר כך לימוד הדקדוק הערבי במהלך הצהריים, לאחר ארוחה משעממת; אחר כך עוד דקדוק בעקבות תפילת הצהריים. אחרי זה הגיע קצת פנאי טורדני ואז, שוב, עוד מנה של אוכל מייגע, עד שבתפילת ערבית המשכתי לשיעור ההיגיון שאותו ערך שייח' או מישהו אחר." "לאורך כל המחקרים הללו, הכל היה רק מקרה של שמיעת מילים חוזרות ונשנות ודיבורים מסורתיים, שלא עוררו שום אקורד בלבי, וגם לא טעם בתיאבון שלי. לא היה מזון לאינטליגנציה, שום ידע חדש שהוסיף למאגר הידע".

טָהַ חוסיין היה מסוג האינטלקטואלים שלא מצא מקום למחקר חופשי במדרשה המזרח תיכונית המובילה הזו. הוא עזב את המדרשה לטובת אוניברסיטה אמתית וחילונית שהוקמה בקהיר לפי הסגנון המערבי ואחר כך המשיך גם לסורבון בפריז. הוא מוכר אולי בעיקר בזכות הביוגרפיה שלו "הימים" ("אל-איאם"), אך הוא גם הוביל למהומה גדולה במצרים לאחר שטען כי אין לקבל חלקים של ספר הקודש באופן מילולי וכי קטעים של שירה קדם-אסלאמית "שופצו" מאוחר יותר על מנת להתאימם לתפיסה הדתית. הוא הואשם בכפירה וחי בסכנה מתמדת במשך שנים רבות. עמיתו המצרי הסופר נגיב מחפוז נדקר בצווארו וכמעט נרצח ב-1994.

החוקר הרפורמי הסורי תושב גרמניה באסם טיבי הדגיש כי המלומדים המזרח תיכוניים אשר פיתחו את המדע הרציונלי היווני שנואים כיום בידי תרבותם שלהם. בספרו "אסלאם בין תרבות ופוליטיקה"[10] הוא כותב כיצד הוא נחשב במזרח התיכון של ימי הביניים כ"מדע זר" ולעתים אף כופר. כיום, נראה שהפונדמנטליסטים אינם מודעים לכך שהמדעים הרציונליים בדת המזרח תיכונית התבססו על מה שכונה "אולום אל-קודמה" - המדעים של הקדמונים.

המדרשה האסלאמית לא עסקה בתהליך של חקירה מבוססת תבונה או חקירה חסרת מוגבלויות אלא למעשה בעיקר בתהליך למידה במובן המקודש. כפי שטיבי כותב:

"כמה היסטוריונים אסלאמיים מתרגמים בטעות את המונח מדרשה כאוניברסיטה. זה שגוי בעליל: אם אנו מבינים אוניברסיטה כ-universitas litterarum, או רואים, ללא ההטיה של האירוצנטריות, את צוות השחקנים של ה- universitas magistrorum של המאה ה-13 בפריז, אנו מחויבים להכיר בכך שהאוניברסיטה כמקום מושב חופשי של חקירה חסרת מעצורים המבוססת על תבונה, היא חידוש אירופי בהיסטוריה של האנושות." "בחברות מוסלמיות, שבהן למוסדות לימוד גבוהים יש הליך שורשי עמוק של לימודי רוטינה, גם התוכן של המדעים הלוגיים שאומצו מאירופה מטופל באופן דומה. פסוקי הקוראן נלמדים בעל פה כי הם בלתי ניתנים לטעות ואין לחקור אותם. הביקורות של עמנואל קאנט או החקירה של דיוויד יום, הזמינות כעת בתרגום לערבית, נלמדות בעל פה באופן דומה ואינן נתפסות במונחים של טבען כשאלות ממוקדות בעיה". כתוצאה מכך, "בניגוד למודל האירופי והאמריקאי, לסטודנטים שהתחנכו במוסד לימוד אסלאמי מסורתי אין להם בילדונג (השכלה כללית) או אוסבילדונג (הכשרה)".

זה הוא המטען שחברי דת זו מביאים עימם לכל מקום. בעיר הדנית אורהוס, חבר מועצה עירונית עלי נור התלונן כי אחד האתגרים שעומדים בפני קבוצות מהגרים מסוימות במערכת החינוך הוא שהם לא מכירים מבחנים שמקורם בחשיבה רציונלית, ביקורתית ואנליטית.

הנזיר והמלומד האנגלי אדלארד מבאת' טייל למזרח במאה ה-12 המוקדמת וביצע תרגומים לטיניים לטקסטים יווניים רבים כגון יסודות של אוקלידס ממקורות ערביים, אולם חשוב לזכור כי ה-יסודות תורגמו מראש לערבית על ידי בעלי דתות לא אסלאמיות כגון ת'אבת אבן קורה אשר השתייך ל-צאבאים.

המנזר בדרום איטליה מונטה קאסינו נוסד על ידי בנדיקטוס מנורסיה במאה ה-6 וב-883 הוא נבזז ונשרף ורוב הנזירים נרצחו בידי הערבים באחת מהפשיטות הג'יהאדיסטיות שהלם. מאוחר יותר הוא נבנה שוב והיה זה כאן שהנזיר הצפון אפריקאי קונסטנטינוס האפריקאי בן המאה ה-11 תרגם כתבים רפואיים מערבית ללטינית, לרבות אלו של היפוקראטס וגלנוס אשר בוצעו על-ידי המתרגם הנוצרי חנין בן אסחאק (חנניה בן יצחק). קונסטנטינוס האפריקאי תרגם טקסטים של הרופא והפילוסוף היהודי הצפון אפריקאי יצחק בן שלמה הישראלי, אשר גם הוא הושפע יותר מהכל על ידי היפוקראטוס, גלנוס, אריסטו ואחרים.

לא יהיה זה קשה לעקוב אחר תרגומים ערביים של טקסטים יוונים ביזנטיים, אשר בוצעו לעתים קרובות בידי מיעוטים דתיים, הגיעו מדאר אל-אסלאם במזרח לסיציליה ודרום איטליה או ספרד האנדלוסית במערב, היכן ששוב חלקם תורגמו בידי נוצרים חזרה ללטינית כגון בעיר הרב-לשונית טולדו. אכן, זה אומנם נכון שהיה מספר לא גדול של טקסטים יווניים עתיקים שהגיעו מחדש למערב דרך ערבית ולעתים עברו אף בדרך תרגומים לסורית או לעברית, אולם גם אלה התבססו בדרך כלל על מקוריים ביזנטיים. תרגומים רבים הגיעו ישירות מהאימפריה הרומית המזרחית לאיטליה ומערב אירופה ללא כל תווך.

הפילוסוף והרופא היהודי הרמב"ם בן המאות ה-12 וה-13 נולד אומנם בקורדובה אולם ברח מספרד עקב הרדיפות הג'יהאדיסטיות של הנוצרים והיהודים. הוא קרא בשקיקה את הפילוסופיה היוונית, שחלקה הייתה זמינה בערבית עם הערות ממלומדים כגון אברואס (אבן רושד). חיבורו "מורה הנבוכים" נקרא עוד במאה ה-17 בתקופתו של ברוך שפינוזה. ניסיונותיו ליישב את הפילוסופיה האריסטוטלית עם התנ"ך היוו השראה לפילוסופים סכולסטיים נוצריים מובילים כגון האיטלקי רב ההשפעה תומאס אקווינס במאה ה-13.

שאלה חשובה מאוד אותה יש להעלות ואשר שאינה זוכה להתייחסות לעיתים קרובות היא מדוע החלו גם המדעים שהיו במזרח התיכון עצמו לשקוע במקביל לצמצומן והיעלמותן של קהילות המיעוטים והאם יש קשר בין השניים? שאלה נוספת היא מדוע הצליחו האירופאים להשיג כל כך הרבה יותר עם אותם החומרים היווניים מאשר המזרח תיכוניים? מדוע אין קופרניקוס או ניוטון מזרח תיכוניים? אחרי הכל, במהלך הרנסנס היו לשתי התרבויות את אותה נקודות הפתיחה התלמית היוונית. היה זה בזכות דמויות כגון קופרניקוס, טִיכוֹ בְּרָהֵה ו-יוהאנס קפלר שהצליחו המלומדים האירופאים להשתחרר מהאסטרונומיה התלמית עוד לפני המצאת הטלסקופ.

השפה היוונית התפשטה מביתה ההיסטורי בדרום הבלקן והאיים האגאיים, הן דרך תהליכים מתמשכים והן באמצעות מאורגנים ומידיים. המתמשכים היו הליכי הקולוניזציה ברחבי חופי הים התיכון והים השחור של הערים היווניות בין המאות ה-8 ל-5 לפנה"ס. היו אלו רק היוונים והפיניקים אשר הקימו קולוניות בצורה כזאת. המידיים הגיעו עם מסעות אלכסנדר הגדול באימפריה הפרסית. העיר המפורסמת ביותר שנקראת על שמו, אלכסנדריה במצרים, הפכה עם הספרייה והמוזיאון (Μουσεῖον) שלה למרכז התרבות היוונית בים התיכון. מאוחר יותר המשיכה השפה היוונית להתקיים בעיקר באזורי מצרים, סוריה ואנטוליה וכמובן שגם בקרב קהילות מהגרים יווניים, ובמשך מספר דורות גם באזורי מסופוטמיה, אפגניסטן וצפון-מערב הודו. נוכחותם של היוונים הייתה משמעותית מבחינה היסטורית והשפיעה בין היתר על התפתחות האמנות הבודהיסטית, אך בסופו של דבר לא הוקמו שם קהילות דוברות יוונית מתמשכות.

במצרים הייתה היוונית מורגשת במיוחד, בעיקר במרכזים העירוניים, והיא נותרה השפה העיקרית של האליטה השלטת. התלמי האחרון, קלאופטרה השביעית בת המאה ה-1 לפנה"ס, הייתה הראשונה והיחידה מבין שליטי בית תלמי ללמוד את השפה המצרית, מה שאולי מרמז שהיה משקל לשפה המצרית גם לאחר 300 שנות שלטון יווני.

ההשפעה היוונית הלשונית בתקופה ההלניסטית הייתה קרוב לוודאי באנטוליה, שם היא החליפה בהדרגה שפות אחרות. הפריפריה המערבית של אנטוליה נהנתה במשך מאות של שנים מהשפעה יוונית עוד לפני אלכסנדר הגדול ואכן היוותה מרכז מוקדם של הציוויליזציה ההלנית שיצרה גם הוגים כמו תאלס איש מילטוס, אך בשלב זה התפשטו השפה והתרבות היוונית גם אל תוך אזור הפנים. במהרה הפכה אנטוליה לאזור דובר יוונית בעיקר. האימפריה הרומית המזרחית היא המשיכה להתקיים גם שנים רבות לאחר נפילתה של האימפריה המערבית, היוונית דוברה למעשה באזור זה מעל ל-1000 שנים ונותרה השפה הלא רשמית בתקופה הרומית. תושבי יהודה, למשל, הכירו את השפה היוונית עוד הרבה לפני הלטינית. אין ספק כי היו השפה והתרבות היוונית במאה ה-7 הרבה מעבר לגבולות המצומצמים של "יוון" המודרנית.

המציאות ההיסטורית היא שהיו אלו הפלישות הג'יהאדיסטיות שמקורן במדבריות ערב אשר הובילו בסופו של דבר לשקיעתן של התרבות והשפה היווניות.

"עשור בודד למותו של הנביא בשנת 632 הספיק כדי לשרטט קו דק, אך בל יימחה, מתחת ל-950 שנות שליטה יוונית ושפה יוונית, ולהפוך את היוצרות ולפתוח במקום את מה שעד כה הן 1300 שנים של שליטה ערבית באותן ארצות. ... זו הייתה מכה הרסנית לאימפריה [המזרחית] מבחינה פוליטית וכלכלית: ההפסדים כללו את מצרים, שעדיין לאחר 650 שנה הייתה ספקית התבואה העיקרית לבירת האימפריה. וההערכות הטובות ביותר מצביעות על כך שהכיבושים הערביים שללו מהאימפריה יותר ממחצית אוכלוסייתה. אבל זה היה יכול להיות יותר גרוע. הערבים כשלו בניסיונותיהם החוזרים ונשנים לכבוש את קונסטנטינופול עצמה וגם לא הצליחו לנתק את אנטוליה, למרות שפשטו עליה כמעט מדי שנה במשך המאתיים הבאות. האזור אורגן מחדש על ידי [הקיסר] הרקליוס, תוך שילוב יעיל של ממשל אזרחי וצבאי וכפיית חוק צבאי. התפיסה הברורה שהאויב בשער כפתה את המשמעת החדשה הזו ושמרה על האימפריה מגויסת למעשה לצורכי הגנה. קיים דפוס מעניין להפסדים הביזנטים באמצע המאה ה-7. המקומות שהחזיקו מעמד היו בדיוק אלה שבהם היוונית הייתה שפת הרוב, שדוברה על ידי כלל האנשים ולא רק על ידי האליטות."[12]

על כך נמשיך את הדיון בפעם הבאה.

[1] https://mathshistory.st-andrews.ac.uk/Biographies/Heron/

[2] John Freely, Aladdin's Lamp: How Greek Science Came to Europe Through the Islamic World, Vintage, 2010.

[3] https://mathshistory.st-andrews.ac.uk/Biographies/Thabit/

[4] https://mathshistory.st-andrews.ac.uk/Biographies/Banu_Musa/

[5] https://mathshistory.st-andrews.ac.uk/Biographies/Al-Battani/

[6] Victor J. Katz, A History of Mathematics: An Introduction, Addison Wesley, 1998.

[7] Ibn Warraq, Why I Am Not a Muslim, Prometheus Books, 2003.

[8] Freely.

[9] Edward Grant, Science and Religion, 400 B.C. to A.D. 1550: From Aristotle to Copernicus, Johns Hopkins University Press, 2006.

[10] Bassam Tibi, Islam Between Culture and Politics, Palgrave Macmillan, 2nd ed., 2005.

[11] https://mathshistory.st-andrews.ac.uk/Biographies/Adelard/

[12] Nicholas Ostler, Empires of the Word: A Language History of the World, Harper Perennial, 2006.