המציאות ההיסטורית של טבח וונדד ני.
המציאות ההיסטורית של טבח וונדד ני.
כפי שכבר ראינו פעמים רבות בעבר,
אירועים היסטוריים רבים זכו לעיוותים ומניפולציות במטרה לשכנע כי קבוצת אוכלוסייה
מסוימת הינה האלימה והשלילית ביותר על פני כדור הארץ. אחד האירועים הללו שזכו
לעיוות היסטורי פוליטי הוא "טבח וונדד ני" שהתרחש ב-29 בדצמבר 1890
בדקוטה הדרומית, ארה"ב. המבצעים לכאורה של הטבח היו חיילי רגימנט הפרשים
השביעי והקורבנות לכאורה היו אנשי קבוצה קטנה של אינדיאנים מאומת ה-סוּ. המיתוס
הפופולרי סביב האירוע טוען שחיילי הרגימנט השביעי כלאו את האינדיאנים ליד נחל
וונדד ני בדקוטה הדרומית ולאחר מכן, ללא כל פרובוקציה או התגרות, ירו בהם בעזרת
כלי הנשק המתקדמים של צבא ארה"ב, הרגו בין 300 ל-400 מהם, לרבות במתכוון גם
נשים וילדים.
עם זאת, מציגים המקורות ההיסטוריים
הראשוניים תמונה שונה והם חושפים בבירור כי בניגוד לתמונה הפופולרית המקודמת, היו
בפועל האינדיאנים של המישורים הגדולים אנשים אכזריים ושוחרי מלחמה. למעשה, המציאות
ההיסטורית היא שהם היו קרובים במובנים רבים לקריקטורות בהן תואר לעתים קרובות כיום
צבא ארה"ב של התקופה. לדוגמה, כך תיארו שני חוקרי מקרה טבח של בית מגורים של
אירופאים שבוצע במישורים ב-1864:
"כ-100 יארדים מהחווה השוממת
[גילינו] את גופת הנרצחת ושני ילדיה המתים, שאחד מהם הייתה ילדה קטנה בת ארבע
והשני תינוק. האישה נדקרה במספר מקומות וקורקפה ועל הגופה היו עדויות לאונס. שני
הילדים נחתכו בגרונם, ראשיהם כמעט נותקו מגופם."[1]
אכן, על מנת להבין אכזריות זו חשוב
להבין את תרבותם של ה-סוּ:
"הערכים הגבוהים ביותר של הטטון
[שבט מאומת ה-סוּ] התרכזו במלחמה. עבור צעיר, הצלחה בקרב אפשרה את הדרך הבטוחה
והמהירה ביותר ליוקרה, עושר ודרגה גבוהה. אוסף של קרקפות אויב היה אות ההצלחה שלו
ויחד עם תכונות האומץ, התעוזה והפיקחות זיכו אותו אלו בהערכה של גברים ובהערצת
נשים."[2]
עובדה היסטורית נוספת אשר אינה מוזכרת
בתרבות הפופולרית אודות מיתוס ה-וונדד ני היא שבחודשים שקדמו לאירוע אימצו ה-סוּ
דת חדשה בשם "ריקוד הרפאים". הדת החלה עם אינדיאני מאומת פאיוט שבאזור
האגן הגדול בשם וווקה מ-נבדה (נקרא גם ג'ק וילסון). ההטפות והלימודים שלו היו בעל
נימה של שלווה ושלום והוא האיץ באופן רשמי באינדיאנים שלא להילחם באמריקאים. אולם
בפועל ההתניה השלווה הזו הייתה גם כפופה לרעיון שכוחות על טבעיים הולכים להשמיד את
האמריקאים ולהחזיר את המנהגים הישנים של האינדיאנים. וווקה היה רק אחד משורה ארוכה
של מיסטיקנים אינדיאנים שביקשו לפטור את עמם מהזרים ולהוביל אותם אל "הארץ
המובטחת".[3]
וווקה עצמו היה שרלטן אופורטוניסטי, אם
כי זה הוא נושא הרלוונטי פחות לנושא שבנדון והנקודה החשובה היא שאמונותיו הדתיות
לא היו ייחודיות. הווריאציות שלהן היו פופולריות בקרב שבטים רבים אשר אימצו דרגות
שונות של עוינות כלפי האמריקאים. במקרה של ה-סוּ, האמינו אנשי האומה הזאת כי יהיו
אלו מפולות או שיטפונות אדירים אשר ישטפו את האמריקאים.
ב-1891 כבר החלו המנהיגים הרוחניים של
ה-סוּ לקדם את הרעיון שביגוד שנלבש במהלך ריקוד הרפאים יכול לבלום את כדורי הירי
האמריקאים. אחת הנשים ששרדו את טבח וונדד ני התבקשה להוריד את חולצתה בכדי
שהאמריקאים יוכלו לטפל בפצעיה והיא עשתה זאת במהירות לאחר שהבינה שאין כל שחר
לתפיסה שהכדורים לא יעברו דרכה, בניגוד לנאמר לה. כפי שציין אחד הפקידים האמריקאים
של התקופה:
"זה נראה בלתי אפשרי שכל אדם, בור
ככל שיהיה, יוכל להאמין בשטויות אבסורדיות שכאלה, אבל למעשה, הרבה מאוד אינדיאנים
של הסוכנות הזאת אכן מאמינים בכך ומאז שהדוקטרינה החדשה הזו הושתלה כאן מסוכנויות
ה-סוּ הדרומיות יותר, האינפקציה הייתה אדירה וכל כך מזיקה, עד שהיא כללה עתה כמה מהאינדיאנים
שנמנו בעבר עם המתקדמים והאינטליגנטים יותר ורבים מהאינדיאנים הטובים ביותר שלנו
נראים כמבולבלים ומתלבטים כשמדברים על זה, אמונתם הטפלה מטבעם התעוררה
ביסודיות."[4]
הפעילויות הדתיות הללו הטרידו כמובן את
צבא ארה"ב ואת המתיישבים. ה-סוּ החלו להוציא את הילדים שלהם מבתי הספר של
האמריקאים ושלחו אותם במקום זאת ללימודי הדת ברמה היומית, כך שכמעט ולא נותרו
תלמידים. במקביל פעלו ה-סוּ בסחר עצי הסקה במטרה לרכוש תחמושת ורבים מהם שחטו את
בעלי החיים של משקי החי של אחרים. כמו כן, הם גם נטשו את החוות שלהם בהמוניהם בשלב
שבו ביקשה הממשלה נואשות להוציא אותם מהרווחה. ואכן, לאורך כל התקופה הזאת, העניקה
ממשלת ארה"ב ללא חרף עבור ה-סוּ מזון, דיור וביגוד בחינם, אפילו תוך שהם
רוקדים לאלוהיהם בבקשה להביא לרצח עם של האמריקאים.
כל ניסיון לאסור את השודדים והעבריינים
של ה-סוּ נתקל בהתנגדות חמושה. באחד המקרים, כאשר הלכו שוטרים אינדיאניים מהסוכנות
האינדיאנית המקומית לאסור איש סוּ אשר נהג להרוג את חיות המשק של המתיישבים, הם
הוקפו בידי המון של רקדני הרפאים אשר צעקו "להרוג את אנשי החוק, לשרוף את
הסוכנות ולתפוס את השלטון!" אחד האינדיאנים שהיה בקהל תועד אומר:
"... עצרו! מה אתם הולכים לעשות?
להרוג אנשים מהגזע שלנו? ומה לאחר מכן? להרוג את כל הגברים, הנשים והילדים הלבנים
חסרי הישע הללו? ומה אז? לאן המילים האמיצות, המעשים האמיצים יובילו בסופו של דבר?
כמה זמן תוכלו להחזיק מעמד? הארץ שלכם מוקפת ברשת מסילות ברזל; אלפי חיילים לבנים
יהיו כאן תוך 3 ימים. איזו תחמושת יש לכם? איזו אספקה? מה יהיה עם המשפחות שלכם?
תחשבו, תחשבו אחים שלי! זה הוא טירוף ילדותי."[5]
כך, אין ספק שהדבר היחידי שמנע מההמון
לרצוח נשים וילדים אמריקאים היה הפחד מההשלכות. ב-18 בנובמבר 1890 התיישבה כנופיה
של ה-סוּ על שטחו הפרטי של החקלאי ג'יימס פיליפ, אשר דיווח כי אחד מהם התגאה על
האופן בו הוא מחץ ופתח את ראשיהם של ילדים אמריקאים ושתה את דמן של נשים
אמריקאיות; הוא נשבע כי בקרוב יעשה זאת שוב.
ב-19 בדצמבר 1890, קבוצה של כ-400
אינדיאנים של ה-סוּ הקימה מחנה מחוץ לחנות של אדם מקומי בשם ג'יימס קוואנה והחלו
לבצע את ריקוד הרפאים; בהמשך הם נכנסו לחנות של קוואנה ואיימו עליו על מנת שיספק
להם מוצרים בחינם. המנהיג של הכנופיה, אייל מנוקד, הידוע גם בשם "כף רגל
גדולה", לחם מספר שנים קודם לכן במלחמות ה-סוּ נגד צבא ארה"ב וכבר היה
בעל תדמית לא מכובדת.
לוטננט קולונל אדווין סאמנר מרגימנט
הפרשים השמיני הופקד לעקוב אחר קבוצת הפורעים של כף רגל גדולה. לאחר מכן הוא קיבל
הוראה ללוות את הכנופיה למחנה שאיין ולהחזיק בהם שם. כף רגל גדולה אמר לסאמנר
שהמהלך יכול להוביל לאי שקט בקרב אנשיו ושהוא צריך לאפשר להם לחזור לביתם ב-צ'רי
קריק. סאמנר הסכים ואמר לו שיכול גם הוא לחזור יחד איתם במידה ומבטיח לחזור למחנה
שאיין למחרת לבירור ולהביא את כל אנשי סטנדינג רוק יחד איתו; כף רגל גדולה הסכים
ונתן את הבטחתו. אולם הוא לא עמד במילתו והמשיך למחרת למקום אחר מבלי לעדכן את
סאמנר.
לאחר שבחר האינדיאני להימלט מצ'רי קריק
הוציא הפיקוד העליון צו למאסרו. הכנופיה המשיכה לפעול עוד תקופה מסוימת באזור
הכפרי, אולם לבסוף חלה כף רגל גדולה בדלקת ריאות. כך, ב-28 בדצמבר תפס את הקבוצה
מייג'ור סמואל וייטסייד מרגימנט הפרשים השביעי. וייטסייד אמר לגשש והמתרגם שלו
ג'ון שנגרו שהוא מבקש מחברי הכנופיה למסור את נשקם. שנגרו המליץ לו לא לעשות זאת
באותו הרגע אלא לקחת את הקבוצה לנחל וונדד ני, להקים מחנה ולקחת את כלי הנשק של
הכנופיה למחרת בבוקר. וייטסייד קיבל את המלצתו ופנה לכיוון הנחל.
וייטסייד הבחין שכף רגל גדולה היה מאוד
חולה ודאג להעביר אותו לעגלת אמבולנס של הצבא וכן דאג שיקבל טיפול מאחד הרופאים.
גישה זו של וייטסייד מדגישה עוד יותר את האבסורדיות שברעיון לפיו היו לרגימנט
השביעי כוונות עוינות כלשהן.
לאחר שהמחנה הוקם, קיבל הצ'יף של ה-סוּ
גם תנור עצים ואוהל מיוחד לצד טיפול רפואי מסביב לשעון. למחרת בבוקר קיבלו כולם
פקודה להתאסף במרכז המחנה. האינדיאנים התבקשו למסור את נשקם, אך גם הוענקה להם
האפשרות לדון ביניהם בפרטיות. כף רגל גדולה אמר לאנשיו למסור אך ורק את הנשקים
הפגומים והשבורים ולהסתיר את השאר.
כבר יום קודם העידו כל פרשי הרגימנט
השביעי שהאינדיאנים מצוידים היטב ברובי קצב אש גבוה בסגנון וינצ'סטר. אין ספק שכמה
מהרובים היו שרידים שנתפסו מהעמידה האחרונה המפורסמת של קסטר ב-1876 ולכן ברור
שהיו בין האינדיאנים גם כאלו אשר טבחו בקבוצה של קסטר.
כך, כאשר מסרו האינדיאנים בפועל רק כמה
רובים שבורים אמר וייטסייד למתרגם להגיד לכף רגל גדולה כי רק יום קודם ראה אותם עם
נשקים איכותיים ולכן אין לו ספק כי הוא מרמה אותו. כף רגל גדולה השיב כי אין
ברשותו רובים נוספים וכי מסר אותם לסוכנות נהר שאיין היכן ששרפו אותם.
היות וברור היה שמדובר בשקר, קיבלו
הקצינים הנחיה לסרוק את המחנה. כאשר הם החלו למצוא עוד ועוד כמויות עצומות של כלי
נשק זה הפך לברור שהנשים של הקבוצה משתפות פעולה באופן מלא עם התרמית. הן ניסו
להסתיר את הרובים בכך ששמו אותם מתחת לחציות שלהן או ישבו עליהם. בזמן שכל זה
התרחש, איש הרפואה של הקבוצה, ציפור צהובה, עבר במחנה ואמר לאנשי ה-סוּ האחרים
בשפתם:
"אל תפחדו ותנו ללב שלכם להיות
חזק לפגוש את מה שלפניכם. כולנו יודעים היטב שיש הרבה חיילים סביבנו ויש להם הרבה
כדורים, אבל קיבלתי ביטחון שהכדורים שלהם לא יכולים לחדור אלינו; הערבה גדולה
והכדורים לא ילכו לקראתכם; הם לא יחדרו אליכם."[6]
דיווח רשמי של האתנוגרף ג'יימס מוני
שנה לאחר האירוע תיאר את אשר התרחש לאחר מכן:
"בזמן שהחיילים חיפשו את הרובים,
ציפור צהובה, איש רפואה, הסתובב בין הלוחמים, נושף במשרוקית של עצם עיט, מאיץ בהם
להתנגד ואומר להם שהחיילים יחלשו ויהיו חסרי אונים ושהכדורים לא יהיו מועילים נגד
'חולצות הרפאים' הקדושות, אותן כמעט כל אחד מהאינדיאנים לבש. כשהוא דיבר בשפת
ה-סוּ, הקצינים לא הבינו מיד את הסחף המסוכן של דבריו והשיא הגיע מהר מדי מכדי
שיוכלו לעשות משהו בנידון. אומרים שאחד המחפשים ניסה כעת להרים שמיכה של לוחם.
לפתע התכופף ציפור צהובה וזרק חופן אבק לאוויר, כאילו זה האות, וצעיר אינדיאני,
שנאמר שהוא 'שועל שחור' מנהר שאיין, שלף רובה שהיה מתחת לשמיכה שלו וירה לעבר
החיילים, שהשיבו מיד במטח היישר לתוך המון הלוחמים ומכזאת קרבה עד שהרובים של שני הצדדים
כמעט ונגעו אחד בשני. ממספר המקלות שהקימו האינדיאנים כדי לסמן היכן נפלו המתים,
כפי שראה המחבר שנה לאחר מכן, המטח הבודד הזה הרג כנראה כמעט מחצית מהלוחמים.
הניצולים קפצו על רגליהם, זרקו את השמיכות מכתפיהם כשהם קמו ובמשך כמה דקות היה
מאבק יד ביד נוראי, שבו המחשבה של כל אדם הייתה רק להרוג. למרות שלרבים מהלוחמים
לא היו רובים, כמעט לכולם היו אקדחים וסכינים בחגורותיהם ומתחת לשמיכות, יחד עם
כמה אלות קרב אותן עדיין נשאו ה-סוּ. עצם המחסור ברובים הפך את הקרב לעקוב מדם,
שכן הוא קירב את הלוחמים אחד לשני [במהלך העימות]."[7]
לאחר העימות הראשוני הזה הפך הקרב
למאוד עז ואינטנסיבי. בסופו, כ-39 חיילי ארה"ב שכבו מתים לצד בין 146 ל-300
אינדיאנים (המקורות השונים מציגים מגוון מספרי הרוגים). אחד האנשים שלקח חלק
בקבורת ההרוגים, שהיה חצי סוּ בעצמו, תיעד 102 גברים ונשים, 24 זקנים, 7 נשים
זקנות, 6 ילדים ו-7 תינוקות.[8] מדובר במספרים קטנים בהרבה מאלו שמקדמים אותם
בתרבות הפופולרית הטוענת לכמה מאות הרוגים.
ללא ספק היו גם נשים וילדים שנהרגו
בקרב, אולם לא היה זה כמובן במתכוון או עקב תכנון מוקדם כלשהו. רבים נפגעו מאש
צלבת של שני הצדדים. האינדיאנים ירו בחיילי ארה"ב אשר היו מפוזרים ברחבי
המחנה בחיפוש אחרי כלי נשק. יתר על כן, ישנן עדויות כי גם הנשים האינדיאניות לקחו
חלק והשתתפו בקרב. אחת הנשים הזקנות ירתה חייל רכוב על סוס ואיש לא ירה לכיוונה
תוך שהיא ברחה משדה הקרב והמשיכה לירות. אחרת זחלה מתוך האוהל שלה עם סכין ודקרה
אמריקאי פצוע בחזהו בזמן שהוא שכב על הקרקע ללא הכרה. על מנת להדגיש את האכזריות
הפראית של הקרב ניתן לציין את הכומר שהיה מיודד עם האינדיאנים אך במהלך העימות
נדקר על ידם בגבו, בזמן שעיתונאי שהגיע לסקור את האירוע נאלץ מחוסר ברירה לירות על
האינדיאנים אשר ניסו להרוג אותו. העיתונאי הזה, וויליאם קנדי, רוקן את כל אקדחו על
התוקף שלו ולאחר מכן הרים רובה, המשיך להילחם והרג לכל הפחות שניים נוספים. לגבי
ירי התותחים על האוהלים הכה זכור בתרבות הפופולרית, היה זה רק עקב האינדיאנים שירו
מתוכם, לרבות ציפור צהובה עצמו.
המציאות ההיסטורית היא כי במידה והיו
ה-סוּ פשוט מוסרים את נשקיהם, האירוע כלל לא היה מתרחש; והם לא היו מתבקשים למסור
את נשקיהם במידה ולא היו משתמשים בהם במטרה לשדוד באכזריות מתיישבים אמריקאים.
אכן, חשוב לזכור כי היו אלו בפועל ציידים-לקטים אשר כל זהותם נעה סביב מלחמות
וקונפליקטים.
נתון חשוב נוסף הוא שבשנת 1805 הייתה
אוכלוסיית ה-סוּ כ-8500 אנשים, אולם מאז החל מספרם רק להעלות בקצב אדיר ולפי מפקד
האוכלוסין האמריקאי שבוצע ב-2010 היה כבר מספרם כ-170 אלף, מספר שלא היה מתאפשר
במידה והיו סופגים ה-סוּ רצח עם גדול ממדים אמתי.
[1] Thomas
Goodrich, Scalp Dance: Indian Warfare on the High Plains, 1865-1879, Stackpole
Books, 2002.
[2] Robert M. Utley, The Last Days of the Sioux Nation, Yale University
Press, 2004.
[3] ibid.
[4] J.W. Powell, Fourteenth Annual Report to the Bureau of Ethnology to the
Secretary of the Smithsonian Institution, 1892-1893, P. 2, Washington
Government Printing Office, 1896. (Non Vidi)
[5] Utley.
[6] ibid.
[7] Powell.
[8] Eli S. Ricker, The Indian Interviews of Eli S. Ricker, 1903-1919,
University of Nebraska Press, 2005.
