טבח חברון, 1929, והיחסים המרקסיסטיים-ג'יהאדיסטיים.

טבח חברון, 1929, והיחסים המרקסיסטיים-ג'יהאדיסטיים.

ב-29 באוגוסט 1929 נכתב בעמוד 8 של עיתון אמריקאי כי "המוסלמים משביעים את תאוות הדם. אפילו ילדים קטנים מתים בסכין בג'יהאד".[1] הדיווח הקצר הזה בעל התיאור המזוויע מתייחס להתקפות הג'יהאדיסטיות נגד יהודי חברון אשר החלו עם מקרי דקירה בודדים (אחד היה קטלני) של שני תלמידי ישיבה ב-23 באוגוסט ואשר התפתחו והתרחבו לטבח משתולל למחרת בבוקר, במסגרתו נשחטו תוך שעתיים בלבד 66 יהודים.[2] מרבית מקרי הרצח נגרמו מחרבות או סכינים. בין הקורבנות היו גם בני 2 ו-3, לרבות בנות רבות. בזמן שעיקר הטבח התרחש בחברון, האלימות התפשטה גם לירושלים בה נרצחו 31 ונפצעו 119; בצפת נרצחו 20 ונפצעו 39; ביפו נרצחו 8 ונפצעו 33; בחיפה נרצחו 6 ונפצעו 67; ברמלה נרצח 1 ונפצע 1; בבית שאן נפצעו 25; בעכו נפצעו 3; בנצרת נפצע 1. אפילו העדויות המתונות ביותר מסכמות סך של 133 יהודים נרצחים ו-241 פצועים. רבים מהנרצחים כלל לא היו חמושים ונרצחו בבתיהם לאחר פריצות אל תוך מקומות מגוריהם. מרבית ההרוגים בצד התוקף נפגעו מהירי הבריטי בעת התקיפות על הישובים והשכונות של היהודים. ההיסטוריון והעיתונאי הירושלמי פנחס גרייבסקי סיפק תיאור גרפי של מקרה הרצח של הרוקח החברוני בן-ציון גרשון במהלך המהומות: "במשך ארבעים שנה חבש יהודי זה את הפצעים וטיפל במחלותיהם של הערבים העלובים ביותר, בדרך כלל מבלי לבקש כל פיצוי, שכן קיבל משכורת מהקהילה או מהדסה. במהלך חייו הציל האיש הזה מאות ואלפי ערבים ממוות ממחלות מכל הסוגים, מהתעוורות או מנכות ... ביום המהומות פרצו ערבים לביתו של היהודי המסכן הזה, ובמקום לרחם עליו על היותו בעל רגל אחת, כרתו את שתי ידיו. אותם ערבים שעיניהם נרפאו על ידו מגרענת ועיוורון עמדו מעליו ועקרו את עיניו. אותם ערבים שאת נשותיהם ובנותיהם הציל מהפלה וממחלות גניקולוגיות תפסו כעת את בתו הבכורה, אנסו אותה והרגו אותה. הם גם דקרו את אשתו ארבע פעמים ורוצצו את ראשה באמצעות אלה עם מסמרים." ההיסטוריון האמריקאי ג׳רולד אוירבך פרסם ב-2009 סיכום מצמרר שהציג את הלך הרוחות בקרב הפוגעים אשר סיפק עדויות של תיאורים גרפיים מזוויעים של ההתרחשויות - אונס, עינויים, עריפות ראשים, חתך גרונות והשחתה - כל זאת מאת עדי ראיה.[3] כפי שכותב: "באוגוסט 1929 הוסתו הערבים הפלסטינים לזעם נלהב על ידי דרישותיו של חאג' אמין-אל-חוסייני, המופתי של ירושלים. טענותיו כי יהודים מתכוונים 'לגזול' את הכותל המערבי ולסכן את המקומות הקדושים למוסלמים בהר הבית עוררו את חסידיו ברחבי פלסטין ... [24 באוגוסט] מכוניות מלאות בערבים מכפרים סמוכים, וצועקות אללה אכבר ואיטבך אל יהוד ("לבטוח את היהודים"), דהרו ברחובות חברון. הרב במצוויג סיפר: 'מיד אחרי השעה שמונה בבוקר שמענו צעקות. ערבים, חמושים [במוטות ברזל, פטישים, סכינים וגרזנים], החלו לפרוץ לבתים יהודיים...'" "... בני משפחה ותלמידי ישיבה, הצטופפו בביתו רחב הידיים של אליעזר דן סלונים, שם האמינו שהערכה כלפיו בקהילת חברון תגן עליהם ... למעשה כל משפחת סלונים, לרבות אשתו חנה ובנם, חותנו, הרב הראשי של זכרון יעקב ורעייתו, נטבחו. הניצול היחיד, שלמה בן השנה, התגלה, ספוג דם ופצוע, מתחת לגופות קרוביו. מבט האימה העגום שלו, שנתפס בתצלום, שיקף את הזוועה שחזה בה אך לא יכול היה להתחיל לתאר. תייר אורח, י.ל. גרודזינסקי, שמע את 'צרחות הנשים ויללות התינוקות' מהדהדות בבית סלונים. כשיצא מהמחבוא, הוא ראה 'ים של דם' של קורבנות עם 'פצעי סכין וגרזן בראשם ... כמה גופות נחתכו והקרביים שלהן יצאו החוצה'. 22 יהודים נרצחו שם." "... במקום אחר בחברון נרצח הרב חנוך חסון עם כל משפחתו ... שלום גולדשמידט בן הארבע ואחותו ניצלו בהסתתרות מתחת למיטה; אמם ואחות נוספת נהרגו, ואביהן עונה למוות על ידי ערבים שהחזיקו את ראשו מעל תנור נפט בוער. מנחם סגל בן השנתיים, אחד משלושה ילדים מתחת לגיל חמש שנרצחו, ראשו נקרע מגופו". "... בחדר הראשי של הבנק האנגלו-פלסטיני, שבו התגלו עשרים ושלוש גופות, דם כיסה את רצפת האריחים 'כמו ג'לי סמיך'. ערבים 'הפילו למטה ילדות בנות שלוש עשרה, אמהות וסבתות ואנסו אותן ביחד'. שישה בחורי ישיבה הושבו ברציפות על ברכיה של מרת סוקולוב; ואז, 'אחד אחד, שיספו את גרונותיהם'. בין התלמידים שנרצחו היו שמונה אמריקאים, בהם שניים בני שש עשרה. אחד הניצולים, סטודנט משיקגו, סיפר שהוא 'ראה זוועות גדולות יותר מדנטה בגיהינום'. ההצטברות הזוועתית גדלה. כל משפחת לזרובסקי, מלבד בן אחד, נטבחה. הרבנים מאיר קסטל וצבי דרבקין, עם חמישה מתלמידיהם, עונו, סורסו ונרצחו. מוחו של הרב יעקב אורלנסקי הכהן הוצא מגולגולתו. למשה ארביטר, תלמיד ישיבה מארצות הברית, קצצו שתי אצבעות; לאלחנן זליגרוך, תלמיד נוסף, נקטעה יד אחת בשורש כף היד; וליבה סגל איבדה ארבע אצבעות. היו דיווחים על קטיעות איבר מין ושדיים." ציוריו הנוקבים של נחום גוטמן ב-1929, שנאסרו במהרה על-ידי רשויות המנדט הבריטי, הציגו בבירור את האכזריות והברבריות של המתפרעים.[4] מחקרו של אוירבך מציג גם את תפקידו העקיף של המופתי של ירושלים בהתססת בני דתו בחברון. קצין הצבא הבריטי היהודי פרדריק הרמן קיש, יו"ר המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים בשנים 1923 עד 1929 ויו"ר ועד הצירים לארץ ישראל עד 1931 האשים באופן ישיר את המופתי[5] ב"יומן ארצישראלי" שלו מ-1938. הוא ציין כי בידי הרשויות היו עדויות רבות אודות מסע הפרובוקציות וכי השייח' המקומי טאלב מורקה שקרא לתושבי חברון לרצוח את היהודים ציין כי ההוראה לכך הגיעה מחוסייני עצמו. למעשה, כבר ב-1918 היו הקנאיות והשנאה של המופתי מוכרים היטב כאשר אמר לפועל יהודי "זו הייתה ותישאר ארץ ערבית ... הציונים ייטבחו עד אחרון ... שום דבר מלבד החרב לא יכריע את עתידה של המדינה הזו."[6] ההיסטוריון האמריקאי ג'ייקוב קולמן הורביץ חשף ב-1950 כיצד ביסס המופתי את מעמדו כדמות דתית-פוליטית חשובה בקרב בני דתו באמצעות השליטה בקרנות המועצה המוסלמית העליונה. "באמצעותן [הקרנות] הוא הצליח להגיע לפלאחים האנאלפביתים (כפריים וחקלאים) ולעורר את הקנאות הדתית שלהם נגד הציונות ... בבתי הספר המתרבים בפיקוח המועצה [המוסלמית העליונה] הוא עודד הדרכה של שמרנות דתית קיצונית, כמעוז אסלאמי נגד התמערבות ... [זה] ביסס את המוניטין של המופתי כמגן האסלאם בפלסטין."[7] בפתווה הדתית שלו מ-1937 בדבר היהודים הדגיש המופתי את האיבה של המוני דתו כלפי היהודים, ויחד עם ההטפות ההיסטוריות האנטי-יהודיות הוא הצהיר: "הערבים למדו הכי טוב איך הם באמת, כלומר, כפי שהם [היהודים] מתוארים בקוראן [בפרט 5:82] ובכתבי הקודש ... הפסוקים מהקוראן והחדית' מוכיחים לכם שהיהודים היו האויבים המרים ביותר של האסלאם וממשיכים לנסות להרוס אותו."[8] הצהרתו של אל-חוסייני הודפסה מחדש, מילה במילה, על ידי המשטר הנאצי עמו הוא שיתף פעולה במהלך מלחמת העולם השנייה כ"אסלאם ויהדות" [*Islam und Judentum*] והיא הופצה ליחידות האס.אס. המוסלמיות בבוסניה, קרואטיה וברית המועצות. המופתי המשיך בדבקותו בשנאת יהודים דתית קנונית וארסית כמרכז האידיאולוגיה שלו, לפני, במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל. כחלק ממורשתו של המופתי שילב ארגון הטרור חמאס את אותה ההשקפה האנטי יהודית של החדית'[9] באמנה שלו משנת 1988,[10] לרבות חיסול מדינת ישראל באמצעות הג'יהאד. באופן לא מפתיע, אם כך, לאחר שנים רבות של הסתה דתית קנאית לשנאת יהודים, הצביעו הסקרים בערבית של מעל ל-1000 משתתפים מיהודה, שומרון ועזה באמצעות סוקר של המפלגה הדמוקרטית האמריקאית סטנלי גרינברג כי 73% מצייתים לתכתיבי החדית' נגד היהודים, בעוד ש-80% הסכימו עם המטרה להשמיד את ישראל כמדינה באמצעות הג'יהאד.[11] כל זה לא הפריע לעיתון הקומוניסטי היהודי הניו-יורקי "חירות הבוקר" לפרסם פחות משבוע לאחר המאורעות ציורים המגנים את היהודים שהגנו על עצמם. ביולי 1949 העיד הרב בנימין שולץ בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית בנושא האנטישמיות הקומוניסטית וציין את הקריקטורות הגרוטסקיות הללו - "להכפיש את השאיפה היהודית למולדת בפלשתינה ולהצדיק את מתן הכוח של סטלין לערבים נגד הבריטים".[12] הקומוניסט לשעבר וויטאקר צ'יימברס פרסם אוטוביוגרפיה ב-1952 בשם "עד" בה הגיב בחריפות על אותה התופעה של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית המעוותת משנת 1929, זאת לאחר ששימש בשנים אלו ככותב ועורך של מהדרות השפה האנגלית של ה"דיילי וורקר": "זעם ערבים מתרחש בפלסטין. האינטרנציונל הקומוניסטי בחר באותו רגע לקרוא להקמת 'ערביסטן סובייטי' ולתקוף את הציונים. יום אחרי יום הופיעו ב'דיילי וורקר' סיפורים מבחילים ומאמרי מערכת בקו המטורף הזה."[13] ההיסטוריון האמריקאי-יהודי וולטר לקוויר פרסם מחקר ב-1956 בשם "קומוניזם ולאומיות במזרח התיכון" בו הציג למעשה את אותה הפעולה - בניצוחו של הקומינטרן הסובייטי - בתוך התנועה הקומוניסטית של פלסטין עצמה: תמיכה מלאה באלימות הערבית ופוגרומים שנועדו לקדם הרס יישובים יהודיים. כפי שכותב: "במדינה כמו פלשתין תנועה מהפכנית ללא פוגרומים היא בלתי אפשרית". "זה, בקצרה, היה הקו החדש. האם מהפכן אמתי יכול לטעון שיש לפסול תנועה כזו ולהניא אותה רק בגלל שיש סכנה של פוגרומים? כמובן שלא. אם הפרולטריון הערבי לא היה כל כך חלש, פוגרומים לא היו מתרחשים כלל ... האידיאולוגיה הציונית הייתה האשמה האמתית, אבל המרד הערבי, הפוגרומים והמאבק הלאומי בכלל הנחיתו מכת מוות לציונות, אשר, ככל הנראה, ממנה היא לעולם לא תתאושש. המשימה העיקרית של המפלגה הקומוניסטית הייתה לעודד את המרד הערבי, להרחיב אותו ולהוביל אותו".[14] התאימות בין הטוטליטריזם המרקסיסטי לשנאת היהודים הג'יהאדיסטית, כמו גם השאיפות שלהם לשלטון גלובלי, חוזרת עוד לתחילת דרכו של הקומוניזם. קרל מרקס היה אומנם ממוצא יהודי אולם בפועל היה למעשה אנטישמי חסר תקנה.[15] מרקס ביקש לראות עולם ללא יהודים וכל הקשור אליהם, "לשחרר" מהם את החברה האנושית ולשבור את אחיזתם בכסף. בחיבורו "לשאלת היהודים" מ-1843 הוא כתב: "הכסף הוא האל האחד והקנאי של ישראל, שלצדו אף אלוהים אחר לא יוכל לעמוד ... אלוהי היהודים הפך לחילוני וכעת הוא אל עולמי. השטר הוא האל האמתי של היהודי. אלוהיו הוא השטר ההזוי ... מהו היסוד של היהודי בעולמנו? הכרח מעשי, יתרון פרטי ... הלאום הכימרי של היהודי הוא הלאום האמתי של הסוחר, של איש הכסף. החוק היהודי, חסר כל בסיס מוצק, הוא רק קריקטורה דתית של מוסר ושל חוק בכלל ... מה מושא הפולחן של היהודי בעולם הזה? נֶשֶׁך. מהו אלוהיו העולמי? כסף ... טוב מאוד אם כן: שחרור מריבית ומכסף, כלומר מיהדות מעשית, אמתית, יהווה את האמנציפציה של זמננו ... ברגע שהחברה תוכל לבטל את האופי האמפירי של היהודי, כלומר את הריבית ואת התנאים המוקדמים שלה, להיות יהודי יהפוך לבלתי אפשרי ... האמנציפציה החברתית של היהדות היא שחרור החברה מהיהדות". הצהרות נוספות על שנאת היהודים הרפלקסיבית, היומיומית של קרל מרקס, כוללות את הדברים הבאים: "עקיפת החוק היא שהופכת את היהודי הדתי ליהודי דתי"; "יהודי פולין הם הנלעזים מכל הגזעים."; הוא כינה את פרדיננד לאסל "ג'ודל איציג - כושי יהודי". מרקס היה גם התומך המקורי של "הברית האדומה-ירוקה". במכתב ב-1878 הוא גם תמך בג'יהאד העותמאני נגד רוסיה הצארית במטרה לעורר שם "מהפכה", וכך גם בכל אירופה: "...תבוסת הרוסים תאיץ מאוד את המהפך החברתי ברוסיה - המרכיבים שיש בהם בשפע - ובכך את המהפך באירופה כולה."[16][17] ניתוח מחקרי מתקדם הבוחן את הקשר האינטימי בין הג'יהאדיזם לקומוניזם המודרני פורסם על ידי הסוציולוג הצרפתי והקומוניסט לשעבר ז'ול מונרוט.[18] הפרק הראשון של המחקר מתאר את הקומוניזם בתור גרסת המאה ה-20 של הדת המזרח תיכונית. מונרוט הדגיש את שני המאפיינים המשותפים העיקריים של שתי האידאולוגיות: "המרה" ואחריה חתרנות מבפנים, וכן מיזוג של "דת" ומדינה. הוא ציין כי "הקומוניזם פועל בתחום הן כדת חילונית והן כמדינה אוניברסלית; לכן ... בר השוואה לאסלם...", בעוד שכל אחד מהם גם "...פועל מחוץ לגבולות האימפריאליים במטרה לערער את המבנה החברתי של המדינות השכנות". אפילו עוד 5 שנים לפני המהפכה הקומוניסטית של אוקטובר 1917 הבחין ב-1912 ההיסטוריון האמריקאי פרופ' הנרי קליי ודר במחקרו אודות הסוציאליזם[19] כי פדרציית העבודה הסוציאליסטית המרקסיסטית של בריטניה אימצה את "הקפיטל" של מרקס כחלק אינטגרלי מהאידאולוגיה שלה כאשר כל התנגדות זכתה לחרם. ודר, מומחה להיסטוריה הכנסייתית, הוסיף כי הארגון המרקסיסטי הבריטי הזה דחה את האורתודוקסיה של המצביעים שלו עצמו, אלא אם כן גם הם הכריזו כאמונתם "אין אלוהים, וקרל מרקס הוא הנביא שלו", כווריאציה של ה-שהאדה המזרח תיכונית לפיה אין אלוהים אחר ומי הוא הנביא שלו. לאחר מכן, באפריל 1918, הצליח גם הברלינגטון ורמונט דיילי ניוז להציג[20] את השורשים האידיאולוגיים המובהקים והמשותפים של הברית[21] האדומה (הקומוניזם)-הירוקה (האסלאם) הזו, המבשרת את ההשלכות המכוערות של הקשר הזה בגרמניה: "רבות מהכנסיות הפרוטסטנטיות בגרמניה הן לא יותר מקליפות ריקות. חוסר אופק זה, מבחינה רוחנית, הוביל לצמיחת הסוציאליזם במידה ניכרת בגרמניה. קרל מרקס היה המייסד שלה והסיסמה שלה היא 'אין אלוהים, וקרל מרקס הוא הנביא שלה'". חבר הקונגרס האמריקאי מרטין דייס היה חוקר חסר פשרות של החתרנות הפשיסטית והקומוניסטית בארה"ב במהלך שנות ה-30 וה-40, זאת לאחר שהקים את ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית ב-1938.[22] בספר הזיכרונות שלו מ-1963 הרחיב דייס אודות ההסתננות הקומוניסטית המוקדמת של ה-ניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, בהתחלה בברכת בברית המועצות כבר החל מ-1933 (למרות רעב הטרור המתמשך של המדינה הטוטליטרית הקומוניסטית באוקראינה) ולאחר רצח האופי של המחנך האנטי-קומוניסטי דובר האמת ויליאם וירט במהלך 1934. הוא תיאר כיצד בוועידה של 1943[23] קידם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את רעיון ה"התקרבות" בין הקומוניזם הסובייטי לקפיטליזם האמריקאי[24]. במהלך ועידת יאלטה בפברואר 1945, לפני שיצא לפגוש את המלך הסעודי אבן סעוד, נשאל רוזוולט על-ידי סטלין אילו פשרות מתכוון הלה להעניק למלך בנושאים המזרח תיכוניים; האמריקאי ענה באופן אנטישמי כי יהיו אלו רק 6 מיליון יהודי ארה"ב.[25] אכן, פעם אחר פעם ניתן למצוא את האנטישמיות והאנטי-ציונות מלווים את אלו המוצאים סימפטיה עבור המרקסיזם או הג'יהאדיזם. [1] https://www.newspapers.com/image/506702795/?terms=Moslems%2BSate%2B%2B [2] Hillel Cohen and Haim Watzman, Year zero of the Arab-Israeli Conflict: 1929, Brandeis University Press, 2015. [3] Jerold S. Auerbach, Hebron Jews: memory and conflict in the land of Israel, Rowman & Littlefield, Lanham, Md., 2009. [4] [https://blog.nli.org.il/1929/](https://blog.nli.org.il/1929/) [5] פרדריק הרמן קיש, יומן ארץ ישראלי, אחיאסף, תרצ"ט. [6] https://www.jewishexponent.com/2017/12/27/overlooked-legacy-arab-rejectionism/ [7] J.C. Hurewitz, The Struggle for Palestine, Norton, 1950. [8] Andrew G. Bostom, The Mufti's Islamic Jew-Hatred: What the Nazis Learned from the 'Muslim Pope', CreateSpace, 2013. [9] https://amrayn.com/muslim/41/6985 [10] https://www.memri.org/reports/covenant-islamic-resistance-movement-%E2%80%93-hamas

[11] https://www.jpost.com/Diplomacy-and-Politics/6-in-10-Palestinians-reject-2-state-solution-survey-finds

[12] https://babel.hathitrust.org/cgi/pt?id=umn.31951d034965007&view=1up&seq=24 [13] Whittaker Chambers, Witness, Regnery History, 2014. [14] Walter Laqueur, Communism and nationalism in the Middle East, Praeger, 1956. [15] Karl Marx, Dagobert David Runes (ed.), A World Without Jews - Translated from the Original German, Philisophical Library, 1960. [16] https://marxwirklichstudieren.files.wordpress.com/2012/11/mew_band34.pdf [17] G.-H. Bousquet, “Marx et Engels se sont-ils intéressés aux questions islamiques?”, Studia Islamica, 30, (1969), pp. 119-130. [18] Jules Monnerot, Sociology and psychology of communism, trans. Jane Degras and Richard Rees, Beacon Press, 1953. [19] https://archive.org/details/socialismethicso00vedd/page/n8/mode/2up [20] https://www.newspapers.com/newspage/355462881/

[21] https://www.jpost.com/American-Politics/Bernie-Sanders-defends-Ilhan-Omar-Shes-not-antisemitic-586982 [22] https://babel.hathitrust.org/cgi/pt?id=mdp.39015001136202&view=1up&seq=7 [23] https://www.newspapers.com/image/374750481 [24] Diana West, American Betrayal: The Secret Assault on Our Nation’s Character, St. Martin's Press, 2013. [25] M. Stanton Evans and Herbert Romerstein, Stalin's Secret Agents: The Subversion of Roosevelt's Government, Threshold Editions, 2012.