פרדיננד השלישי ושחרורה של קורדובה, 1236.

פרדיננד השלישי ושחרורה של קורדובה, 1236.

היה זה הודות למאמציו של מלך קסטיליה ולאון פרדיננד/פרננדו השלישי - אשר זכה גם לתואר "פרדיננד הקדוש" - ששוחררה לבסוף קורדובה ביוני 1236, עיר אשר החל מהמאה ה-8 הייתה אחד המעוזים המרכזיים של הפולשים מהמזרח התיכון.

בדצמבר 1235, קבוצה נועזת של לוחמי ארגון, ה-אלמוגווארס, תחת הנהגתם של מספר אבירים ועם עזרה מכמה בוגדים מזרח תיכוניים, הסתערה והצליחה בעזרת אלימות גדולה להשתלט על חלק גדול מהרובע המזרחי של קורדובה. בינואר הגיעה הידיעה על כך לפרדיננד, אשר היה באותו הזמן בעיצומה של אבלות על אשתו שנפטרה בלידה שהסתבכה. באמצעות המשלחת, ה-אלמוגווארס "הפצירו בו לעזור להם כי הם הועמדו בסכנה חמורה ביותר." מול "המון קורדובה המוסלמי, הם היו מעטים מאוד" ו"מופרדים מהמוּרִים רק על ידי חומה מסוימת העוברת כמעט באמצע העיר". ללא ספק, לא היה הזמן לטובתם של הנוצרים.

המלך התרשם רבות מהצלחתם עד כה ועם כל "הצער על אובדנה" של אשתו "לא השעה זמן רב את ההכנות המלחמתיות שלו". כבר באותו היום הזהירו אותו יועציו נגד היציאה המיידית אל הלוחמה, במהלכו של החורף; הם ציינו את הדרכים בהן לא ניתן לעבור עקב השלג, הגשם וההצפות, המארבים האפשריים מצד הפולשים, וכן את התקרבותו לקורדובה של אבן הוד - דה פקטו המלך של אנדלוסיה.

אולם פרדיננד האמין בהשגחה אלוהית ולא הקשיב לדבריהם. הוא היה נחוש "לעזור לווסלים שלו שחשפו את עצמם לסכנה כה גדולה בשירות ולמען כבוד האמונה הנוצרית". לאחר ששלח הודעות למפקדיו בקסטיליה ולאון לגייס את צבאותיהם, הוא יצא לקורדובה כבר למחרת בבוקר עם כמה מאות אבירים בלבד.

חרף מצבן העגום של דרכי המערב, הוא רכב בנחישות בגשם והסערה והגיע לעיר הגדולה ב-7 בפברואר. אבן הוד הגיע לפניו את צבא גדול בהרבה - כ-30 אלף רגליים ו-5 אלף פרשים, אולם במקום לחכות לקסטיליאנים ואולי משום שהם כבר הביסו אותו בקרב חרס ב-1231, הוא נסוג באופן מפתיע לסביליה.

הנוצרים הנצורים בקורדובה שמחו כמובן עם הגעת המלך "אשר חשף את עצמו לסכנה רבה כדי שיוכל לעזור לעמו!", כפי שנכתב בכרוניקה של מלכי קסטיליה. לאחר שהציל את ה-אלמוגווארס, הטיל פרדיננד מצור על העיר, תוך שהוא ממשיך לקבל תגבורת מכוחות שהגיעו מלאון, קסטיליה וגליציה ואשר איגפו את העיר. 5 חודשים לאחר מכן, ב-29 ביוני 1236, נכנעה "המגן והמעוז האיתן ביותר נגד הנוצרים" למלך קסטיליה ולאון.

כמעט כל המקורות בני התקופה התייחסו לאירוע חשוב זה. אל-מקארי, היסטוריון מזרחי תיכוני אובייקטיבי באופן חריג, תפס את הלך הרוח של בני דתו בכך שציין כיצד "המושב הזה של הח'ליפות המערבית, מאגר מדעי התיאולוגיה ומשכנו של האסלאם, עבר לידי הנוצרים הארורים - שאללה ישמיד אותם את כולם!" עבור הספרדים הילידים לעומת זאת, היה האירוע, בקונטקסט הכללי של הרקונקיסטה, היה לא יותר מתיקון עוול. כפי שכותבת הכרוניקה: "העיר המפורסמת קורדובה, שניחנה בפאר ובאדמה עשירה, שהוחזקה בשבי במשך זמן כה רב, כלומר, מתקופתו של רודריגו מלך הגותים [שנהרג בשנת 711 עם הפלישה הראשונה לספרד], הוחזרה לאמונה הנוצרית בעמל ובגבורה של מלכנו אדון פרננדו".

פרדיננד העניק למובסים תנאים נוחים: אלו שביקשו לעזוב עם כל רכושם אותו יכלו לשאת - הורשו לעשות כן; אלו שביקשו להישאר ולהמשיך לעסוק בדתם, יכלו לעשות זאת גם כן. המלך החזיר את הספרדים להתיישב בהמוניהם בעיר. עוד לפני שהכתיר את עצמו למלך של ההישג הגדול ביותר שלו עד כה, הוא ציווה להציב צלב מעל המזבח הגבוה ביותר של המסגד הגדול ביותר, אירוע אשר "גרם לבלבול וקינה בלתי ניתנים לתיאור בקרב הסרצנים, ומצד שני, לשמחה בלתי ניתנת לתיאור בקרב הנוצרים."

הקתדרלה של קורדובה, שהייתה מסגד מאז תקופתו של עבד א-רחמן הראשון אשר מוצג באקדמיה המערבית בצורה חיובית, שהוקם על ידו במאה ה-8 באמצעות הרס וגניבת חומרי בנייה מבזיליקת הקדוש וינסנט החשובה בת המאה ה-6 שהייתה שם לפני כן, "טוהרה [עתה] מכל זוהמתו של מוחמד" כפי שכתב הארכיבישוף של טולדו; בקתדרלה פוזרו מים קדושים לנצרות ומלח, כך ש"מה שהיה פעם מאורה של השטן נעשה לכנסייה של ישוע המשיח, שנקראה לכבוד אמו המפוארת". לאחר מכן נמצאו הפעמונים של "יעקב מוטאמורוס הקדוש" ("יעקב קוטל המוּרִים"), אשר נתפסו בידי הג'יהאדיסט הגדול של אנדלוסיה אלמנסור בסנטיאגו דה קומפוסטלה 250 שנים קודם לכן ונשלחו לקורדובה על גבם של שבויים ל"מסגד" הגדול ושימשו כנורות והוצגו כשלל מלחמה. המלך הכיר היטב את היסטוריית התנגשות התרבויות של ארצו ועל כן ביקש לעשות את הדבר הנכון ולהחזיר את הפעמונים חזרה למזבח של סנטיאגו, גם כן על גבם של שבויים.

בעקבות הניצחון הזה וזמן קצר לאחר חזרתו לטולדו, זאת לאחר שהוא התנגד לכל נוחות במהלך המצור על קורדובה וישן לבוש בשריון, נראה כי המסעות השפיעו עליו ופרדיננד חלה. המציאות הייתה שהוא לא היה במצב טוב כבר בשלביו האחרונים של המצור והיה קרוב למותו, עובדה שהוסתרה מאנשיו.

הוא נותר במיטתו במשך עונה שלמה. הוא העביר את הזמן בהשתקפות, פעילות דתית ולהתקרבות לילדיו הרבים שהיו עתה ללא אימא. באחד המקרים בהם הקשיב לשירת אל סיד, כאשר הגיע ה-מינסטרל לחלק בשירה בו נלחם הגיבור הקסטליאני עם רוזן ברצלונה, הוא החל בדיון עם ילדיו. הוא ציין להם כי "דבר אחד בטוח, הסיד לא רצה במלחמה הזו עם הרוזן; זה נכפה עליו. אבל אני אגיד לכם, בניי, כי אני שמח יותר לראותו עושה מלחמה עם המוּרִים מאשר עם הנוצרים; ואני מסרב לנוע נגד נוצרים אלא אם כן נאלץ לעשות זאת באופן שאין להימנע ממנו".

מאוחר יותר באותה השנה, בעזרת מאמצי אימו, התחתן פרדיננד ב-1237 עם אישה חדשה, ז'אן רוזנת פונתייה. היא הולידה לו לאורך השנים ארבעה בנים נוספים ובת אחת.

לגבי אויבו הגדול אבן הוד, הלה המשיך לחיות במשך שנה וחצי נוספות לאחר שכשל בקורדובה לאחר שבינואר 1238 אחד המקורבים שלו התנקש בחייו, כנראה עקב שפחה. כפי שכותב אל-מקארי: "בתו של מנהיג נוצרי שנלקחה באחד ממסעותיו [של אבן הוד] ... היא הייתה אחד היצורים היפים ביותר שחיו אי פעם, ואבן הוד התלהב ממנה מאוד", כמו גם המפקד הקנאי שרצח אותו.

שחרורה של קורדובה פגעה קשות במצבם של המוּרִים שבהחלט היו מודעים למצבם. מספר מהערים שהיו עדיין תחת שליטתם בספרד ביקשו לחזור על שבועתם לאל-מוואחידון הצפון אפריקאים בתקווה כי הללו יגיעו לעזרתם. אולם הג'יהאדיסטים המקצועיים סירבו לבקשה זו, שכן הבינו לאחר שנים כה רבות שאין להם יותר את היכולת לשבור את רוחם של הספרדים.

הרקונקיסטה הייתה כמובן עדיין רחוקה מסיומה ותוך זמן קצר מצא את עצמו פרדיננד שוב מחויב למסע השחרור. במהלך סתיו 1245 הוא הטיל מצור בפעם השלישית על העיר חאאן מזרחית לקורדובה וצפונית לגרנדה אשר נחשבה לבלתי ניתנת לכיבוש. חרף מזג אוויר קשה, במטרה להגדיל את מורל חייליו הקים פרדיננד את אוהלו במרכז המחנה והכריז שהוא יישאר שם עד אשר "המעוז הבלתי ניתן לכיבוש" הזה יהיה שלו.

כאשר יצא כוח מזרח תיכוני גדול מהעיר, פרדיננד "היה הראשון שלקח את החנית והחל לעודד את אנשיו במילות תעוזה". לאחר מכן הוא הביט לשמיים ואמר "אני מחפש את גדולתך, אדון, לא את שלי". אז הוא הסתובב לכיוון האויב וצעק "סנטיאגו וקסטיליה!" ורץ אל הקרב. כאשר הוא לא נלחם בעצמו הוא דאג להתנהל בקפידה כהרגלו, לרבות "להניח קרוב לעורו חולצה איומה של טבעות ברזל מכוסה נקודות מגולפות בצורת צלב שכיסה את חזהו וכתפיו וחלק מזרועותיו." מעל זה הוא כתב את סמלו.

זמן קצר לאחר מכן, שליט חאאן אבן אל-אחמר, המוכר גם כמוחמד הראשון מגרנדה, הותקף גם הוא על ידי בני דתו אשר הפכו ליותר ויותר ממורמרים עקב ההתפתחויות. כך, ב-28 בפברואר 1246 הוא הופיע בפני פרדיננד, נפל לרגליו, נישק את ידיו והחזיר לספרדים את העיר. המזרח תיכוניים פונו, המסגד הראשי הפך לכנסיה והמלך השתתף במסה הראשונה שלה. במהלך שמונת החודשים הבאים התיישבו בחאאן יותר ויותר נוצרים.

אולם בזמן שהייתה שחרורה של חאאן עוד הישג מדהים של פרדיננד, נראה היה גם שהמלך לא הבריא לחלוטין ממחלתו. הוא ניסה אומנם להסתיר זאת, אולם התנאים הקשים של המצור, שבמסגרתם הוא התעקש לחיות יחד עם אנשיו, השפיעו עליו לרעה ו"כוחו נשבר על ידי שנים של צנע ועמל פיזי". ועדיין, בהיותו אחד ממלכי ספרד הגדולים בהיסטוריה, הייתה לו את העוצמה להמשיך במסע הצלב שלו ובסוף נובמבר 1248 הוא השיג ניצחון מדהים נוסף לאחר המצור ושחרורה של סביליה.

מקורות:

Joseph F. O’Callaghan (trans.), The Latin Chronicle of the Kings of Castile, Arizona Center for Medieval and Renaissance Studies, 2002.

Joseph F. O’Callaghan, A History of Medieval Spain, Cornell University, 1975.

Joseph F. O’Callaghan, Reconquest and Crusade in Medieval Spain, University of Pennsylvania Press, 2004.

Alban Butler, The Lives of the Fathers, Martyrs, and Other Principal Saints, Vol. 5, John Murphy, 1815.

Ahmad ibn Muhammad al-Maqqari, The History of the Mohammedan Dynasties in Spain, Vol. 2, trans. Sir Gore Ouseley, Johnson Reprint Corp, 1964.

Dario Fernandez-Morera, The Myth of the Andalusian Paradise, ISI Books, 2016.