אל-סיד בקרב קוארטה, 1094.
אל-סיד בקרב קוארטה, 1094.
במאה ה-11 המאוחרת החלה הקבוצה הקנאית הצפון אפריקאית - ה-מוראביטון אשר הקדישה את עצמה לג'יהאד תחת הנהגתו של יוסוף בן תאשפין - לפלוש לספרד ולעזור לבני דתם שפלשו לשם לפני כן, המוֹרִים, אשר החלו להיחלש ולסגת מהאזורים הנוצריים. ב-1086 הביסו הפולשים החדשים את הספרדים בקרב סגראחאס שלאחריו הם אספו את ראשיהם הכרותים של 2400 מובסים למבנה דמוי פירמידה ועליהם קרא המואזין לתפילה.
לאחר האסון בסגראחאס החלו הממלכות ששוחררו במהלך הריקונקיסטה לשוב לידיים איסלאמיות, לרבות מבצרים. אולם לאחר הכיבוש הג'יהאדיסטי של ולנסיה ב-1093, חזר אדון העיר אל-סיד (רודריגו/רודריק דיאס דה ויוור) והשתלט עליה שוב לאחר מצור של קרוב ל-19 חודשים.
עם האובדן של ולנסיה המוֹרִית, החלה היוקרה של המנצח הג'יהאדיסטי בסגראחאס, אשר איחד למעשה את כל המוסלמים בספרד תחת סמכותו, להידרדר. לפי ההיסטוריון בן המאות ה-11 וה-12 אבן באסאם, אמר יוסוף כי אל-סיד "פלש בכוח לטריטוריה שלי והוא מייחס את כל הצלחתו לישוע המשיח!" ועם זעם ועוצמה היה "נחוש לשחזר את העיר בכל מחיר". אבן באסאם מוסיף כי "החדשות אודות נפילת ולנסיה מילאו כל מוֹרִ בספרד בצער ובהשפלה", וכן שהייתה זו השפלה גדולה עבור יוסוף עצמו אשר רק לא מזמן הכיר בסמכותו של הח'ליף העבאסי בבגדד והוכרז בכל המסגדים כשליט ספרד, המגרב ואזורים אחרים שהיו תחת שליטתו. השפלה זו הייתה אם כך בעלת חשיבות רבה, והצפון אפריקאי היה חייב לעשות משהו בנידון.
כפי שכתב ההיסטוריון הספרדי המוכר רמון מננדס פידל: "האסלאם והמערב היו מיוצגים כעת על ידי אישיויות יוצאות דופן". "יוסוף הסהר וה-סיד הקסטיליאני עמדו פנים אל פנים במאבק בין שתי הציביליזציות".
השייח' הקשיש הגיב בשליחת המפקד המוראביטוני העליון של ספרד, אחיינו מוחמד, יחד עם מספר אדיר של בֶּרְבֵּרִים ומוֹרִים מכל רחבי אנדלוסיה במטרה להטיל מצור על ולנסיה ולתפוס את אל-סיד. מספרם של המוסלמים היה כ-50 אלף לעומת חיל המצב הולנסי של כ-4000 חיילים. בסוף 1094 הגיעו ההמונים ל-קוארטה, הנמצאת במרחק של כ-5 ק"מ מולנסיה, והקימו שם את המחנה. המוֹרִים של האזור, אשר עד לא מזמן נשבעו אמונים לאל-סיד, הגיעו עתה עם מזון ואספקה לחלקה לבני דתם. פידל כתב כי למעשה, "ה-סיד מעולם לא יכול היה לסמוך על נאמנותם של המורים של ולנסיה, אשר ... תמכו בכל ניסיון של האפריקאים להרחיב את שלטונותיהם" ולא היו נאמנים לשבועתם.
אל-סיד הכיר את האופי הבוגדני של אויבו ובמטרה למנוע אפשרות של לחימה בשתי חזיתות פקד על המוסלמים של ולנסיה תחת אוים הוצאה להורג למסור את כל נשקיהם, לרבות כל כלי ברזל, והוא הוציא מחוץ לחומות העיר את כל הגברים בעלי יכולת לחימה.
הקרב הגדול האחרון של אל-סיד לאויביו האפריקאים (שניהם היו ללא תבוסות עד לשלב זה), תועד הן בכרוניקות וכן בשירה. לפי הכתוב בחיבור "היסטוריית רודריק" אודות חייו של אל-סיד בן המאות ה-12 או ה-13:
"הצבא המואבי הזה נעמד סביב ולנסיה במשך 10 ימים וכמה לילות, ונשאר לא פעיל. בכל יום הם אכן נהגו להסתובב מסביב לעיר, צווחים וצועקים בקול ססגוני וממלאים את האוויר בשאגותיהם [אודות גדולתו של האל שלהם או צעקות קרב ג'יהאדיסטיות אחרות]. לעתים קרובות הם נהגו לירות חיצים ... אבל רודריק ... ניחם וחיזק את אנשיו בצורה גברית, והתפלל כל הזמן באדיקות לאדון ישוע המשיח שהוא ישלח עזרה אלוהית לעמו."
המקורות מדגישים את התיפוף המבהיל של התופים האפריקאים, שכן נדמה היה שהרעם שלהם מרעיד את האדמה. הצלילים הפחידו רבים, במיוחד את אלו שלא הכירו אותם, לרבות אשתו ובנותיו של רודריק שהיו אז סגורות איתו באימה בולנסיה.
בכל יום שעבר החלו הג'יהאדיסטים להתקרב קרוב יותר ויותר לחומות העיר. תוך זמן קצר הם איגפו את שערי ולנסיה במבני קרב צפופים מאוד - בדיוק מה שאל סיד ציפה לו. ב-21 באוקטובר 1094, כאשר "האויב הסתובב כהרגלו מחוץ לעיר בצעקות וצרחות וחילול השם, בטוח באמונה שהוא יכבוש אותו", אל-סיד "בוטח בכל דעתו באלוהים וברחמיו, ביצע באומץ גיחה מהעיר", ולאחר מכן "התחולל מפגש גדול".
כך, בשיא הביטחון העצמי של האויב, פרצו במתקפת פתע האבירים המשוריינים על סוסים משוריינים עוד יותר מתוך אחד השערים והפתיעו את הג'יהאדיסטים, אשר לא הספיקו להגיב לפני שכוח ספרדי נוסף פרץ מתוך שער אחר. אל-סיד הנהיג באופן אישי את אחד משני הכוחות הללו אשר הפעילו על האויב את גרסת ימי הביניים של מלחמת הבזק ובכך הובילו לבלבול וטבח רב בקרב הפולשים הצפופים. היסטוריית רודריק מוסיפה כי לאחר ש"המון" של האויב "נפל לחרב", האפריקאים והאנדלוסים המבוהלים "הפנו גב במנוסה" ורבים מהם נפלו וטבעו בנהר ה-ג'וקאר.
בדומה לאופן בו פעל יוסוף ב-סגראחאס, גם ה-סיד הכיר את הטקטיקה הקלאסית של נסיגה שקרית שאחריה מגיעה התקפה מכיוונים מרובים אשר תוכננה בקפידה ובוצעה בנועזות גדולה.
התמרון של ה-סיד באותו היום זכה לשם "הטורנדו" (la tornada). לאחר שהסתערו האבירים דרך קווי האויב בכיוון אחד הם פנו לכיוון אחר. מבני לחימה שלמים של האויב התפרקו והופרדו באופן בלתי הפיך. האפריקאים היו כה דחוסים יחדיו והצעקות והצרחות שלהם ונקישות הפלדה היו כל כך חזקות, שרובם אף לא הצליחו לשמוע את פקודות המפקדים. למעשה, הייתה מתקפת הפתע כל כך מהירה שלא הייתה שום טקטיקה אותה ניתן היה להפעיל במטרה לבלום אותה.
מסמך של אנשי הכמורה של ולנסיה 3 שנים לאחר הקרב מאשר כי הסיד ניצח "ברגע במהירות מדהימה ומעט מאוד נפגעים היו בצד של הנוצרים".
לאחר ציון הטבח, חוזרת ההיסטוריה של רודריק לנרטיב המרכזי:
"ה-סיד חזר לאשתו ולבנותיו, קסדתו נעלמה, הברדס של מעיל הקשקשים שלו נזרק לאחור ... החרב שלו נוטפת דם, שזרם במעלה הלהב עד האחיזה ולאורך זרועו עד למרפק." בזרוע השנייה הוא השליך תוף פגום לרגליהם, בוכה "כך הובסו המוֹרִים!" באימה וביראה הם נפלו ארצה - "משרתיך אנחנו!"
קרב קוארטה היה למעשה פגיעה חמורה במוראביטון אשר עד כה נהנו מהילה של בלתי מנוצחים. 4000 אבירים נועזים בלבד הביסו והניסו 50 אלף ג'יהאדיסטים אלימים. הניצחון נחגג במקומות רבים גם מחוץ לספרד. גם ההיסטוריון המודרני ריצ׳רד פלטשר אשר הלך לעולמו ב-2005 ואשר התמחה ב"רדוקציוניזם" של ה-סיד היה חייב להודות כי "תהילתו של קרב קוארטה התפשט למרחקים. זה היה אירוע השנה".
כך, לאחר שביסס את סמכותו על ולנסיה, ונראה כי לאחר שלא למד את לקחי העבר, ה-סיד שוב נהג בהגינות רבה מדי עם התושבים המוֹרִיים של העיר. בניסיונו לקיים השלמה ושיתוף פעולה בין בעלי שתי הדתות בולנסיה הוא אמר:
"כעת, כשהוא [המלך המוסלמי של ולנסיה יחיא אל-קאדיר] מת ואלוהים רצה שאהיה אדון ולנסיה, אני רוצה אותה עבורי ועבור אלה שעזרו לי לזכות בה, בכפוף לשליטתו של אלפונסו מקסטיליה, אדוני, שאלוהים ישמור עליו שנים רבות. עכשיו ביכולתי לעשות אתכם את כל מה שאני רוצה. בקלות יכולתי לקחת את כולכם, את הנפשות שלכם, את הנשים שלכם ואת ילדיכם; אבל אין זה רצוני לעשות זאת. אני במקום ומצווה על אלה מכם שתמיד היו נאמנים, להישאר עם עמכם בולנסיה ובבתים שלכם ... אני רוצה שיהיו לכם את המסגדים שלכם בולנסיה ובאלקודיה, את הפקידים שלכם, החוקים שלכם, הקאדים שלכם, והווזיר שלכם, אותו מיניתי. אתם תשמרו על כל אדמותיכם, תשלמו לי את מעשר הפירות שלהן, ואני אעשה משפט ואטבע מטבע כרצוני. אלה שרוצים להישאר תחת שלטוני, שיישארו! אלה שלא יחפצו בכך, ניתן להם ללכת לאן שהם רוצים, למרות שלא ייקחו איתם כלום, ואני אתן להם מעבר בטוח."
עבור אלו שהחליטו להישאר אמר: "עליכם להשתחוות לפסיקותיי בכל הדברים שאגיד לכם ... שמרו בקפדנות על כל הסכם שאתם כורתים איתי ושמרו על כל מה שאני מצווה, כי אני אוהב אתכם וחפץ שיהיה לכם עושר."
ואכן, באופן בלתי נמנע, כאשר הוביל המשפטן המוסלמי אבן ג'יחף מרד פרו-מוראביטוני אשר הוביל לטבח של נציגו של ה-סיד אל-קאדיר, נאלצו הספרדים לעשות ממנו דוגמה שכן הבינו שאחרת מקרים אלו יהפכו לנפוצים עוד יותר ועל כן שרפו את אבן ג'יחף למוות. אכן, לצד נדבנותו כלפי המוסלמים היה ה-סיד פרגמטי וכאשר נדרש לכך גם מאוד נוקשה שכן הסביבה שגדל בה אשר התפתחה בספרד במהלך מאות השנים האחרונות הצריכה זאת. עונשים קיצוניים בלבד אפשרו את התקווה שלא יהיו מקרים נוספים שכן, כנהוג במזרח התיכון, כל פעולה אחרת מתפרשת כחולשה אותה יש לנצל בהמשך.
בהינתן שתי האפשרויות הללו, הודו לו מאוד רוב המוֹרִים ונישקו את ידיו ונשבעו אמונים; כמה טהרנים שסלדו מלחיות תחת שליטתה של כופר נותרו, כמתחייב מהשריעה להמשיך לפעול נגד הלא מאמינים בארצם, ללא כל פגיעה בהם.
כפי שכותב פידל, עבור אלו שנותרו, כפי שהודו אף המוראביטון עצמם, ה-סיד "עשה צדק כה הוגן עד שאף אחד לא התלונן נגדו או כלפי פקידיו, שכן הוא שמר בקפדנות על החוק המוסלמי [כלומר הוא התיר למוסלמים לשלוט בעצמם על פי השריעה] וגבה רק את המעשר החוקי."
מקורות:
Ramon Menendez Pidal, The Cid and His Spain, trans. Harold Sunderland, John Murray, Albemarle Street, W., 1934.
Richard Fletcher, The Quest for El Cid, Knopf, 1990.
Rita Hamilton and Janet Perry (eds. and trans.), The Poem of the Cid, Penguin Books, 1984.
Simon Barton and Richard Fletcher (eds. and trans.), The World of the Cid: Chronicles of the Spanish Reconquest, Manchester University Press, 2000.
James Fitzhenry, El Cid: God’s Own Champion, Catholic Vitality Publications, 2008.
Louis Bertrand, The History of Spain, 2d ed., Eyre & Spottiswoode, 1952.
