אל-סיד ושחרורה הראשון של ולנסיה, 1094.
אל-סיד ושחרורה הראשון של
ולנסיה, 1094.
בשנת
1094 התרחש אירוע חשוב בהיסטוריית התנגשות התרבויות: שחרורה של הממלכה הגדולה
ולנסיה אשר הייתה תחת שליטה אסלאמית מאז הפלישה הג'יהאדיסטית לספרד במאה ה-8.
המנצח על המהלך היה הלוחם הקסטיליאני האגדי רודריגו/רודריק דיאס דה ויוור, המוכר
יותר בהיסטוריוגרפיה כ"אל סיד" (מתואר הכבוד הערבי "אל סייד"
- "האדון").
במאה ה-11 המאוחרת, ה-מוראביטון -
קבוצה בֶּרְבֵּרִית מתורבתת למחצה אשר הקדישה עצמה ללימודים ג'יהאדיסטיים - החלו
לפלוש לספרד מאפריקה במטרה לעזור לבני דתם, המוֹרִים, נגד הניסיון הנוצרי לשחרר את
ארצם - הרקונקיסטה. היה זה גם השלב החשוב ביותר בקריירה של אל סיד, כפי ששמע אותו
אחד המורים: "רודריק [מלך ספרד הויזיגותית] איבד את חצי האי הזה [בקרב
גואדאלטה ב-711] אולם רודריק [רודריגו] אחר יציל אותה".
ההיסטוריון הספרדי המנוח פרופ' רמון
מננדס פידל היה הביוגרף המודרני החשוב ביותר של ה-סיד, והוא כתב אודות האקלים
התרבותי וחשיבות האירועים של התקופה:
"עם
פלישת המוראביטון הגיע המאבק בין שתי הציוויליזציות לשיאו. לפני כן, כפי שכבר
ראינו, ההבדלים הגזעיים הקלים בין הח'ליפות והממלכות הצפוניות הוסדרו פחות או יותר
בצורה משביעת רצון ... אולם כעת, עם פלישת הגזעים המדבריים והתחדשות הקנאות
האסלאמית, נפתחה תהום חדשה בין השניים. ובצד הנוצרי, היה זה ה-סיד שכמנהיג
ההתנגדות נגד הפולשים המנצחים, הוכיח את עצמו בתור הנחוש ביותר להמשיך את המלחמה
בלי לתת או לבקש הפוגה ... על ה-סיד הייתה מונחת המשימה להתנגד, ללא סיוע, לכל
כוחו של האסלאם..."
הוא החל במשימה זו על ידי ריכוז
מירב המאמצים בהגנה על חוף הים המזרחי של ספרד, אשר היה תחת שליטתם של המוֹרִים
שכבשו את ולנסיה ואשר עד שלב זה גם העסיקו אותו ושילמו לו והוא פיקד על לוחמים אסלאמיים. בשנת 1092, עת נלחם במקום אחר, למד ה-סיד "שהעמים הסרצנים
הברברים, חדרו לאזור המזרחי והנחילו בו אבדון בצורה מאוד פראית; שהם אפילו הגיעו
עד ולנסיה, וכבר השיגו עליה שליטה", שם הם "המשיכו במעשיהם הרעים".
כך נכתב ב"היסטוריה של רודריק", ביוגרפיה לטינית חשובה בת התקופה אודות
חייו. מזימה סודית בין המוראביטון למורים של ולנסיה, בהנהגת הקאדי שלה אבן ג'חף,
הובילה להפלה של השליט המורי של העיר יחיא אל-קאדיר, אשר "הגדיל את שנאתם [של
המורים של ולנסיה] על ידי היותו ידיד לנוצרים" - כלומר, על ידי היותם בני
חסות של ה-סיד.
במהלך ההתקוממות גילו הקנאים כי
אל-קאדיר מנסה לברוח מולנסיה תוך שהוא לבוש בבורקה של אישה. עם צעקות אודות גדולת
האל שלהם, שחט אותו ההמון הזועם ככופר וזרק את גופתו לבור גללי גמלים. כאשר גילה
ה-סיד את בוגדנותם של תושבי ולנסיה ואת הרצח של בן חסותו, כותב אל-מקארי, הוא
"התלקח בכעס ונשמתו נדלקה". הוא החל במסע זועם באזורים הכפריים של
ולנסיה ותפס את כל הטירות והפרברים עד לחומות העיר עצמה. ההיסטוריון האנדלוסי
אל-קאמא כותב כי הוא "כה נלחם בחירוף נפש, שהמורים היו מבועתים מההרס שנע
ביניהם".
בעל נחישות אדירה, המשיך ה-סיד
להסתער. תוך מספר שבועות בלבד הוא בנה עיר קטנה ליד ולנסיה אשר הכילה אסמים, חומות
ואפילו כנסיות, זאת במטרה להשתמש בה כבסיס פעולה למתקפה על חומות העיר.
"בחומרה הולכת וגוברת", הוא "נתן למוסלמים הספרדים להבין שלא יהיו
רחמים למי שיחפש ברית עם האפריקאים". תוך מספר חודשים לאחר תחילת המצור כבר
היו אנשי העיר המבועתים, "שלחו אליו שליחים שביקשו ואכן התחננו שיהיה שלום
כלפיהם ושיאפשר למואבים [המוראביטון] לחיות איתם. אולם הוא בשום פנים ואופן לא
ירשה לעצמו לחיות איתם בשלום, אלא אם כן ינתקו כל קשר עם המואבים ויגרשו אותם כליל
מהעיר. אבל הם לא היו מוכנים לעשות את זה והסתגרו בעיר". "ההיסטוריה של
רודריק" ממשיכה וכותבת כי מנהיג המוראביטון יוסוף, אשר היה באפריקה,
"שלח לו מכתבים האוסרים עליו בחומרה להעז להיכנס לאדמת ולנסיה."
(כרוניקנים מימי הביניים השתמשו בדרך כלל בטרמינולוגיה ובדימויים של המקרא:
"המואבים" מסמלים את המוראביטון, כלומר, מוסלמים מוזרים ופראיים מאפריקה
הרחוקה; "ישמעאלים", לעומת זאת, נוטים לסמן את המוסלמים של אנדלוסיה
עצמה, כלומר מורים כובשים שכבר היו זמן רב בספרד והיו מוכרים להם.)
"כששמע
זאת, רודריק כעס מאוד. התחמם מלהבת הזעם שלו ודיבר על יוסוף במונחים של הבוז העז
ביותר ולעג לו במילים נועזות. הוא שלח מכתבים לכל הנסיכים ומנהיגי ספרד ואמר להם
כי עקב הפחד ממנו לא העז יוסוף לחצות את הים ולבוא לולנסיה. כששמע זאת יוסוף הורה
לאסוף צבא עצום, אין ספור לוחמים, ולהתכונן לחצות את המיצר ללא דיחוי."
ביולי 1093 הפכו המוסלמים הנצורים בעיר לנואשים, ולא היה עדיין כל סיממן לאותו צבא עצום של יוסוף שאמור
להגיע לעזרתם. כך הם פתחו בדיונים עם ה-סיד והביאו נכונות להיכנע. בתקווה כי אולי
הפעם תהיה כניעתם כנה, הוא הציע להם זאת: "אני מציע לכם בחופשיות תקופת שביתת
נשק עד חודש אוגוסט. אם יוסוף יבוא בינתיים לעזרתכם, ויצליח להביס ולגרש אותי
מארצות אלו ולשחרר אתכם משלטוני, שרתו אותו והישארו תחת שלטונו. אבל אם הוא לא
יעשה זאת, שרתו אותי והיו שלי." המורים של ולנסיה קיבלו את ההצעה בהתלהבות
וכתבו ליוסוף שיגיע במהרה. ההיסטוריה של רודריק מוסיפה כי "אם זה לא ייעשה
זאת לפני חודש אוגוסט, הם הדגישו, הם ללא ספק יצטרכו להשתחוות לכוחו של רודריק".
כאשר הגיע חודש אוגוסט וצבא
המוראביטון עדיין לא הופיע, המורים, במסגרת ה-תקייה, "ביזו את ההסכם שעשו
איתו [ה-סיד]". חשיבתם הייתה שבמוקדם או במאוחר בני דתם האפריקאים יגיעו בכל
מקרה; כל עוד הם יוכלו להחזיק מעמד נגד כוחו הקטן יותר של ה-סיד מחוץ לחומות העיר,
יצליחו בסופו של דבר המוראביטון להשמיד את צבאו. אולם בהתנערותם מההסכם, "הם
הפכו את עצמם בכל דרך למורדים ברודריק ולאויביו". "והוא הבין זאת היטב.
אז הוא שוב הטיל מצור על ולנסיה בעוינות עזה ולחץ על העיר מכל צד עם הטקטיקה הכי
אגרסיבית שאפשר". הממלכה המורית החלה במהרה לרעוב.
לבסוף החל צבא המוראביטון הגדול
להתקרב סוף סוף אל העיר. ה-סיד הרס בזריזות את כל הגשרים המובילים אל ולנסיה, הציף
את האזור הכפרי עם מים מהתעלות והשאיר רק אזור אחד שהיה בשליטתו יבש. סופת חול
אדירה הקדימה את הגעתם של עדר המוני צפון אפריקה:
"כשהגיעו
הידיעות שהאפריקאים הגיעו לאלזירה, אנשי ולנסיה, מטורפים משמחה, מיהרו אל החומות
כדי לסרוק את האופק לאיתור סימני המושיעים שלהם ולראות בלילה את ניצוץ השריפות
האין סופי של מחנות המוראביטון ... וכל הזמן התפללו האזרחים ללא הרף לעזרתו של
אללה נגד ה-סיד והסכימו במועצה לשדוד את המחנה הנוצרי ואת החנויות והאכסניות של
הפרבר כשהקרב יגיע לחומה."
אולם כאשר הגיע הבוקר ראו ה-סיד
והנצורים בעיר אך ורק שדות ריקים. המושיעים הג'יהאדיסטיים של ולנסיה נסוגו במהלך
חשיכת הלילה מעבר למישורים המוצפים ונטשו את העיר לגורלה. הכרוניקאי של רודריק
מקצה שני משפטים לאירוע מבזה זה: "צבא גדול של מואבים, בדרכו במהירות להסיר
את המצור, התקרב לולנסיה. אבל הם לא העזו להתחייב לקרב עם רודריק. מפחדים ממנו
מאוד הם התפזרו בלילה ופרשו לבסיסיהם בבלבול".
ייאוש רב נפל עתה על הנצורים.
אל-קאמא, אשר נכח באירוע, כותב כי "הם היו כמו שיכורים שאינם מבינים זה את
זה", "הפנים שלהם השחירו כמו זפת, זיכרונותיהם נטשו אותם; והם נעשו כאחד
הנופל לים."
כך, בקלות איגף הצבא של ה-סיד את
חומות העיר והכפיש בקול רם את המורים על ששברו את השבועה והנדר. בנוסף, מצב הרעב
בעיר הוביל אף לאכילת גופות. כך, לא נותרה לולנסיה הכבושה ברירה אלא לשחרר את העיר
וב-15 ביוני 1094, לאחר כמעט 15 חודשי מצור, רודריק אכן הפך ל-סיד שלה, אדון העיר.
הניצחון הוביל לשמחה רבה גם בקרב
הנוצרים מחוץ לספרד אשר פתחו בחגיגות. ההישגים של ה-סיד נתפסו כ"מחסום המגן
לא רק על ספרד, אלא על כל מערב אירופה מפני הסכנה המוסלמית". משלב זה זכה
ה-סיד גם בתואר "הנסיך רודריק קאמפאדור" ("אלוף"), כפי שהופיע
גם בחתימתו מ-1098 שהשתמרה בקתדרלת ולניסה.
ה-קאמפאדור המשיך להגן על העיר עד
מותו ב-1099. העיר נפלה אומנם שוב ב-1102 ונותרה תחת כיבוש עד 1238, ובזמן ששחרורה
הראשון של ולנסיה ב-1094 לא היה האירוע היחיד של ה-סיד במסעותיו נגד הג'יהאד
בספרד, בדיקה מדוקדקת שלו בהחלט יכולה לחשוף רבות אודות אופיו המאוד מיוחד של
הגיבור הקסטיליאני הזה. כפי שכתב פרופ' פידל:
"זה
מעורר טעם של טירוף שאדם יחיד, ללא תמיכה של שום ארגון לאומי וחסר משאבים אפילו
ליום אחד, יופיע בפני [חומות] ולנסיה נחוש להחזיר את השלטון שהופל בפעם השנייה על
ידי אויב [המוראביטון] אשר התגלה כמסוגל לעמוד בפני הכוח החזק ביותר בספרד [הקיסר
אלפונסו השישי]: שהוא יכול לחלום לעשות את מה שהקיסר הנוצרי לא הצליח לעשות,
ובשיניים של התנגדותו של האמיר המוסלמי [הוא הצליח להשיג את] … ההישג הכי יוצא
הדופן שבוצע אי פעם בספרד על ידי כל אחד מלבד מלך."
מקורות:
Ramon Menendez Pidal, The Cid and His Spain, trans. Harold
Sunderland, John Murray, Albemarle Street, W., 1934.
Ahmad ibn Muhammad al-Maqqari, The History of the
Mohammedan Dynasties in Spain, Vol. 2, trans. Sir Gore Ouseley, Johnson Reprint
Corp, 1964.
Simon Barton and Richard Fletcher (trans.), The World of
the Cid: Chronicles of the Spanish Reconquest, Manchester University Press,
2000.
https://quod.lib.umich.edu/e/eebo/a51926.0001.001/1:5.9.4?vid=54233;view=toc
https://en.caminodelcid.org/cid-history-legend/cid-history/
