על הגזענות, חלק כה: מחלוקת מנת המשכל.

על הגזענות, חלק כה: מחלוקת מנת המשכל.

מעטים הם הנושאים מעוררים כיום מחלוקת גדולה יותר מאשר השאלה סביב מבחני האיי קיו: האם האינטליגנציה הינה תורשתית או נקבעת על ידי הסביבה? מדוע ילדים של הורים עשירים מקבלים ציונים גבוהים יותר במבחנים אלו מאשר ילדים של עניים? מדוע הציונים של מונגולואידים אסיאתיים וקווקאזואידים אירופאיים גבוהים יותר בעקביות מאלו של שחורים ושל קווקאזואידים היספאניים? שאלות אלו זוכות ליחס זהיר ועדין מאוד, בדומה לעיסוקם של מנתחים או חבלנים.

ב-1988 פרסמו פרופ' סטנלי רוטמן ממכללת סמית' ומרק שניידרמן מאוניברסיטת הרווארד את הספר "מחלוקת האיי קיו, התקשורת והמדיניות הציבורית"[1] אשר טוען כי הידע בדבר הבדלי מנת המשכל בין האוכלוסיות שונה מהותית בקרב מומחי התחום מהאופן שבו זה מוצג בתקשורת. המחברים מציגים התבססות על מחקר מדוקדק של הספרות המלומדת, ניתוח של דיווחים בתקשורת ההמונים אודות מנת המשכל, וסקר שאלון בו השתתפו מעל ל-660 גופים מוכרים בתחומי החינוך ובדיקות פסיכולוגיות.

הטענות הנפוצות הן כי לא ניתן למדוד או להגדיר "אינטליגנציה", שמבחני האינטליגנציה - על כל גווניהם - הינם מוטים באופן בוטה ושההבדלים בציונים משקפים את הסביבה של הנבחן ולא את היכולת המובנת והתורשתית שלו, בעיקר בכל הקשור להבדלי הציונים בין הגזעים. חוקרים שסוטים מהתפיסות הללו כגון פרופ' ארתור ג'נסן, פרופ' ריצ'רד לין, צ'רלס מארי או ד"ר ריצ'רד הרנסטיין נתפסים לרוב כרמאים או גזענים. רוטמן ושניידרמן, לעומת זאת, טוענים שחוקרים שנויים במחלוקת אלו פועלים באופן מלא לחלוטין בתוך הזרם המדעי המרכזי והם יוצאי דופן רק עקב נכונותם לדבר על כך באופן פומבי.

אין ספק כי אכן אין זה פשוט להגדיר מהי אינטליגנציה, קשה לתאר אותה באופן מושלם וניתן יותר בעיקר לזהות אותה. מבחני האיי קיו מצליחים באופן מרשים לנבא את ציוני בתי הספר, הישגים בעבודה, ולמעשה כל דבר אחר אשר דורש את מה שאנשים חושבים עליו כ-אינטליגנציה, ובעלי ציונים גבוהים אכן נחשבים על ידי רוב הסטנדרטים כאינטליגנטיים.

יתר על כן, האיי קיו מתפתח באופן פסיכולוגי ובמידה גדולה הינו מאוד צפוי. כבר בגיל 8 מנת המשכל של הילד הופכת למוגדרת היטב וניתן כבר בשלב זה לחזות בסיכוי סטטיסטי של מעל ל-90% את הציונים שיקבל גם שנים רבות בעתיד. האינטליגנציה מתפתחת בסדירות לא פחות ממאפיינים פיזיים גרידא כמו גובה ומשקל.

על כן, אין צורך להגדיר את האינטליגנציה במדויק על מנת שניתן יהיה למדוד אותה. מרבית המומחים אותם מציגים רוטמן ושניידרמן מסכמים שהדבר שמודדים מבחני האיי קיו הוא מרכיב חשוב להצלחה בחיים, והמבחנים הללו מודדים זאת בצורה אמינה מאוד.

התורשה, מצד שני, פשוטה להגדרה אך קשה למדידה. דברים כגון צבע עניים הם גנטיים בלבד ושום השפעה סביבתית לא תוכל לשנות זאת. הגובה בעיקרו גנטי גם כן, אולם הסביבה יכולה להשפיע עליו באמצעות תזונה. חרף הרושם המצטייר אודות המחלוקת סביב מנת המשכל, שום מומחה אמתי לאינטליגנציה לא יטען כי היא נגזרת אך ורק מהגנטיקה או אך ורק מהסביבה, אלא משני הגורמים יחדיו. השאלה האמתית במרכז הפולמוס היא כמה השפעה יש לכל אחד משני הגורמים?

האמצעי הטוב ביותר ללימוד התורשתיות של מנת המשכל אלו הם תאומים זהים, זאת משום שהינם מחזיקים בגנים זהים. כאשר תאומים זהים מופרדים בלידה וגדלים בנפרד זה מזה הם עדיין שומרים על מנת משכל דומה מאוד גם בבגרותם, זאת חרף העובדה שגדלו בסביבות שונות מאוד. למעשה, תאומים זהים שהופרדו שומרים על מנת משכל דומה יותר מאשר תאומים לא זהים שגדלו באותה המשפחה. לתאומים לא זהים אין חפיפה גנטית יותר מכל זוג אחים או אחיות רגיל, אבל כשהם גדלים באותה המשפחה יש להם כמובן סביבה זהה. ציוני האיי קיו שלהם שונים משמעותית מאלו של תאומים זהים אשר לא גדלו באותה המשפחה, ממצא שמעיד על כך שהתורשה חשובה יותר מהסביבה בכל הקשור לקביעת מנת המשכל.

מחקרים אחרים הראו שמנת המשכל של ילדים מאומצים קרובה יותר לזו של הוריהם הביולוגיים מאשר לזו של הוריהם המאמצים. כמו כן, במשפחה שכל ילדיה מאומצים תהיה שונות גדולה יותר במנת המשכל מאשר במשפחה שכל ילדיה בעלי קרבה ביולוגית. לילדים בעלי קרבה ביולוגית יש הן גנים משותפים והן סביבה משותפת, ונראה שהגנים הם האחראים לציוני האיי קיו הדומים שלהם.

מרבית המדענים המופיעים בסקירתם של שניידרמן-רוטמן מאמינים שכ-60% מההבדלים האינדיבידואליים במנת המשכל הם עקב הגנים והשאר זאת תוצאה של סביבה, וישנם אף כאלו שמציבים את אחריותם של הגנים ב-80%. אין זה אומר שהאיי קיו אינו יכול להשתנות. ככל שהוא מושפע גם מהסביבה, יש להניח שסביבה שונה מאוד בתכלית בהחלט יכולה להשפיע על רמתו.

עם זאת, אף חוקר אינו בטוח מהן השיטות הטובות ביותר לשינוי הסביבה על מנת לשפר את מנת המשכל, ומכיוון שיותר ממחצית מההבדלים באיי קיו אינדיבידואליים ממילא נובעים מגנים, יהיו חייבים השינויים בסביבה להיות דרסטיים מאוד על מנת להשפיע.

מעבר לכך, אין שום וודאות שהשינויים הללו יהיו קבועים. על פי הדיווחים, מיזמי ה-הדסטארט האינטנסיביים מעלים את מנת המשכל של ילדים בגיל הרך ב-15 או 20 נקודות, אולם ההישגים הללו נעלמים בדרך כלל עד כיתה ב' או ג'. גם אם ניתן היה לבטל איכשהו את כל הבדלי מנת המשכל הנובעים מהסביבה, ההבדלים הנובעים מהתורשה יישארו בכל מקרה. כמו כן, גם אם אי פעם יתגלו טכניקות סביבתיות חדשות להעלאת מנת משכל, סביר להניח שהן יעבדו באותה המידה גם עבור אנשים שיש להם מנת משכל גבוהה בזכות הגנים שלהם. ההבדלים בציוני האיי קיו הם אפוא משהו שיימשך, לא משנה באיזו מידה מותאמת בקפידה הסביבה.

שאלת התורשה/סביבה היא גם חלק מהמחלוקת סביב הקשר בין מנת משכל והצלחה בחיים. כולם מסכימים שאנשים חכמים ומצליחים נוטים להביא ילדים חכמים ומצליחים. אנשים שחושבים שאיי קיו מושפע בעיקר מהסביבה טוענים שהסיבה לכך היא שאנשים מצליחים נותנים לילדים שלהם סביבה טובה ולכן ילדים שגדלים בבתים עשירים מחזיקים באיי קיו גבוה יותר מאשר ילדים שגדלים בבתים פשוטים יותר. למעשה, הם מרמזים כי בית עשיר יותר ייצור ילד בעל מנת משכל גבוהה יותר. אנשים שמאמינים שאיי קיו הוא במידה רבה תורשתי טוענים שאנשים מצליחים בגלל שיש להם מנת משכל גבוהה וסביר להניח שהם יעבירו גנים אלו גם לילדיהם.

נתוני המבחנים מראים שבכל מעמד חברתי וכלכלי, במידה ויש לבן מנת משכל גבוהה יותר משל אביו הוא צפוי סטטיסטית לעלות במעמד החברתי ואם מנת המשכל שלו נמוכה יותר הוא צפוי לרדת לסטטוס נמוך יותר. לפיכך נראה כי משפיע האיי קיו על המעמד החברתי יותר מאשר שהמעמד הוא זה שמשפיע על מנת המשכל.

ועדיין, בתוך כל הדיון השנוי במחלוקת הזה, הנקודה הרגישה ביותר תהיה כמובן כל הקשור להבדלים הגזעים בתוצאות המבחנים. מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר החלו יותר ויותר אמריקאים לגשת למבחני מנת המשכל, היו הציונים הממוצעים של שחורים נמוכים בכ-15 נקודות מהציונים של הקווקאזואידים. עם ממוצע מנת משכל של 85, רק 16% מהשחורים קיבלו ניקוד מעל ל-100, זאת בניגוד למחצית האוכלוסייה הקווקאזואידית שהצליחה בכך.

ההסבר הנפוץ ביותר לתופעה זו בתקשורת ההמונית הוא שהמבחנים מוטים "תרבותית" נגד שחורים. על מנת להוכיח הטיה יש להראות שיש בעיות מבחנים ספציפיות, מוכוונות תרבותית, ששחורים טועים בהן באופן עקבי. עם זאת, אין במבחני איי קיו מודרניים שום שאלות שרק קבוצה גזעית אחת תתקשה לענות עליהן. כל מי שטוען שהמבחנים מוטים חייב אפוא להוכיח טענה קשה מאוד: שכל שאלה בודדת במבחנים מוטה באותה המידה.

יתר על כן, במידה ומבחני אינטליגנציה מוטים מבחינה תרבותית, חייבת להיות גם האפשרות לתכנן מבחן אמין שאינו מוטה. ועדיין, חרף ניסיונות חוזרים ונשנים לעשות כן, איש לא הצליח לפתח מבחן אינטליגנציה משמעותי שבו מקבלים הקווקאזואידים והשחורים ציונים דומים. לבסוף, אם המבחנים אכן מוטים נגד שחורים, יש להניח שהם מוטים גם נגד אסייתיים. אולם בפועל מחזיקים המזרח אסיאתיים במנת משכל גבוהה יותר אפילו מהקווקאזואידים, בזמן שאיש מעולם לא טען שהמבחנים הללו מוטים לטובתם. מבחני מנת משכל וכשירות נוטים להיות תקפים כמעט באותה מידה עבור אנשים מכל הקבוצות הגזעיות. הם יכולים לחזות את הציונים שילד יקבל בלימודיו או את מידת ההצלחה שלו בבגרות ובקריירה, לא משנה מה הגזע שלו.

הסבר פופולרי נוסף לציוני איי קיו נמוכים של שחורים הוא שהשחורים מגיעים מסביבות מקופחות. אין ספק כי יש לכך השפעה על מנת המשכל. יחד עם זאת, גם כאשר מגיעים הקווקאזואידים והשחורים מאותו הרקע והם בעלי הכנסה משפחתית ויתרונות ילדות דומים, עדיין הציונים של השחורים נמוכים בממוצע של בין 12 ל-15 נקודות. אינדיאנים ומקסיקנים אמריקאים חיים לעתים קרובות בנסיבות דלות וקשות יותר מאלו של השחורים, ואף על פי כן, מקבלות שתי הקבוצות הללו אופן עקבי ציוני איי קיו טובים יותר מאשר השחורים.

במקרים בהם אומצו ילדים שחורים על ידי הורים לא שחורים, זהות תוצאות המבחנים למחקרי האימוץ האחרים: מנת המשכל של הילדים עשויה אומנם להשתפר באמצעות הסביבה, אולם היא עדיין תהיה קרובה יותר לזו של הוריהם הביולוגיים מאשר של הוריהם המאמצים. פערי האיי קיו הגזעיים לא השתנו במהלך 70 השנים האחרונות ונותרו על 15 נקודות במשך כל התקופה חרף היעלמותו לרוב של הדיכוי הגזעי, מה שמרמז שהסביבה - או לכל הפחות "רשעות לבנה" - אינה מסבירה את הכל.

מרבית החוקרים שנסקרו בידי שניידרמן ורוטמן מסכמים אפוא שההבדלים הגנטיים מהווים לפחות חלק מפערי מנת המשכל הבין-גזעיים. רק כ-15% מהם טענו שלדעתם נובעים ההבדלים מהסברים סביבתיים בלבד. מכיוון ששאלת היחסים בין הגזע למנת המשכל היא השאלה הנפיצה ביותר מבחינה פוליטית בכל תחום מדעי החברה, ייתכן כי קיימת חשיבות רבה לעובדה שרק מיעוט קטן מהחוקרים לקח את העמדה הבטוחה והליברלית.

במידה ומסקנות אלו נכונות, שואלים רוטמן ושניידרמן כי במידה והמומחים מביעים הסכמה גסה לגבי התורשה של מנת המשכל ומודים בכך שהגנים אחראים לפחות לחלק מההבדלים באיי קיו בין הגזעים השונים, מדוע ממשיכה התקשורת לעוות את השקפותיהם? לאחר מחקר יסודי של פרסומי עיתונות אודות מנת משכל וסדרה של ראיונות עם עורכים, מסיקים המחברים שהתקשורת פשוט כותבת את מה שהיא רוצה ורואה לנכון לגבי האיי קיו ולא את מה שאומרים המומחים. כמו כן, ניתן למצוא גם מומחים כגון לאון קמין או סטיבן ג'יי גולד אשר תמיד היו מוכנים לטעון בעד ההסבר הסביבתי בעיקר. זה בהחלט מתאים להטיה התקשורתית להציג אנשים כמו אלה בתור האופייניים לקהילה המדעית, בעוד שבפועל הם מיעוט מבלבל.

אשמה חלקית נמצאת גם בקרב החוקרים הרציניים. כפי ששניידרמן ורוטמן כותבים: "...קהילת המומחים קיבלה פחות או יותר עיוותים כאלה כבלתי נמנעים. מכיוון שהממצאים המדעיים שלהם מנוגדים לחוכמה קונבנציונלית שתומכיה נלהבים למדי, הם קיבלו פשרה המאפשרת להם לפרסם את ממצאיהם בכתבי עת מקצועיים, אך לא לצריכה פופולרית. בנסיבות כאלה הם יכולים להמשיך בעבודתם המדעית מבלי לחשוש שיהיו נושא ללעג על ידי הקהילה הגדולה יותר ושימנעו מהם מענקי מחקר על ידי סוכנויות ממשלתיות וקרנות פרטיות. כל כך הרבה מומחים קיבלו את ההסדר הזה שהם כועסים על עמיתיהם שעימם הם מסכימים אבל שמפרסמים את דעותיהם ומאיימים על עבודתם המדעית". במילים אחרות, הם טוענים שהמומחים שמחים ונכונים לדבר בכנות על מנת משכל בינם לבין עצמם, אולם אין הם רוצים שמישהו אחר ישמע; הזעם הליברלי שמחקרים על מנת המשכל משחררים באופן בלתי נמנע מטריד את שלוותם האקדמאית.

מצד שני, אין זה קשה להבין מדוע אנשים מעדיפים לא לשמוע את דעת המומחים. אנשים רבים מאוד כל כך לא אוהבים את עצם הרעיון שעשויים להיות גבולות גנטיים להישגים שהם פשוט מסרבים אפילו לשקול את ההוכחות לכך. אחרים חוששים שאם יכירו בכך שחלק גדול מהבדלי מנת המשכל בין הגזעים הוא גנטי, הדבר יוביל איכשהו לתפיסה המגוחכת שלכל השחורים יש מנת משכל נמוכה יותר. השחורים אינם ששים לשקול את האפשרות שהכישלונות שלהם עשויים לנבוע מהחסרונות שלהם עצמם ולא מדיכוי גזעי. חלשי האופי פשוט שותקים. כל זה מביא לעיגון של תיאוריית שוויון שהיא אומנם מקובלת למרות שאין לה כמעט שום הוכחות מדעיות.

במידה ואכן כך, המשמעות היא שארה"ב פועלת אפוא על פי תפיסה פוליטית של המציאות שמתעלמת בכוונה מדעותיהם של החוקרים הטובים ביותר. תומכי התפיסה השוויונית ובני בריתם בעיתונות מתעקשים בתוקף שדיכוי גזעני לבדו הוא האחראי להבדלים בהישגים בין הגזעים. על ידי התעלמות, ואפילו השמצה, של חוות דעת מומחים, ניתן להצדיק אפליה מתקנת, מכסות גזעיות והעדפות גזעיות.

לדוגמה, זה מכבר ידוע שמבחני האינטליגנציה שימשו כדי לעזור להחליט אילו ילדי בית ספר צריכים להיות בכיתות מחוננים ואילו צריכים להיות בכיתות ללומדים איטיים. הבדלי תוצאות מבחני האיי קיו בין הגזעים חופפים אומנם בטווחי הביניים, אולם ישנם הבדלים בולטים בקצה הגבוה ובקצה הנמוך. השחורים צפויים פי 6 להיות בעלי מנת משכל שנעה בין 50 ל-70, מה שמעמיד אותם בקטגוריית הלומדים האיטיים, בזמן שהקווקאזואידים צפויים פי 10 לקבל ציון של 130 או יותר.

תומכי התפיסה השוויונית מסרבים לקבל את ההסברים המלומדים הטובים ביותר להבדלים הללו, ומקדמים את ההסבר היחיד שהם מוצאים למקובל: הטיית המבחן. על בסיס זה קבע שופט פדרלי בקליפורניה שכל מבחן שמציג הבדלים גזעיים הוא, בהגדרה, מוטה. הוא אסר להשתמש במבחני מנת משכל עבור ילדי בית ספר שחורים (אך לא עבור ילדים מכל גזע אחר) והורה להכניס ילדים מכל הגזעים לכיתות מחוננים ואיטיות ביחס קפדני למספרם באוכלוסייה. מחברי "מחלוקת האיי קיו" טוענים שחשיבה אנטי-מדעית מהסוג הזה מאלצת ילדים להיכנס לכיתות הלא נכונות ופוגעת ביכולת הלמידה של כולם. זאת היא הסיבה שיותר ויותר אמריקאים נוטשים את בתי הספר הציבוריים בטווח הארוך.

תכניות האפליה המתקנת, אשר מורידות את הסטנדרטים עבור המיעוטים, מבוססות על התעלמות מכוונת דומה מחוות דעת מומחים. הנחת היסוד היא שהשחורים הם אינטליגנטים וחרוצים בדיוק כמו האמריקאים ושהסיבה היחידה שהם לא השיגו רבות היא אך ורק בגלל ההיסטוריה הגזענית של ארה"ב. אולם גם במידה וההעדפה הגזעית הייתה הוגנת או מוסרית, האם היא בכל זאת לא נועדה לכישלון אפריורי?

האירוניה הגדולה של מבחני האינטליגנציה היא שאחת ממטרותיה המקוריות הייתה להיפטר מהטיה סובייקטיבית כדי לחלק משרות וכסאות לימוד אך ורק על בסיס יכולת וכישרון. זה עזר לבצע חלוקות מעמדיות וחברתיות. מתיחת ביקורת על מבחן רק בגלל שהוא לא מניב את התוצאות הרצויות זה כמו להרוג את השליח כי הוא מביא חדשות רעות. תכניות ההעדפה הגזעית החזירו בדיוק את אותה קבלת ההחלטות השרירותית שבדיקה אובייקטיבית נועדה למנוע. כפי שרוטמן ושניידרמן טוענים, קובעי המדיניות הושפעו מאוד מעורכי עיתונים ומפיקי טלוויזיה שמתעלמים מהמומחים ומסרבים להקשיב לאמיתות לא נעימות.

[1] Mark Snyderman and Stanley Rothman, The IQ Controversy, the Media and Public Policy, Transaction Books, 1988.