מי היו היוונים העתיקים?

מי היו היוונים העתיקים?

בפודקאסט אשר פורסם ב-4 בינואר 2023 של המרכז האקדמי שלם בשיתוף פעולה עם Think&Drink Different אמר המאורח ד"ר עדו חברוני למנחה ד"ר ג'רמי פוגל כי היווני העתיק הומרוס, המשורר המפורסם ביותר של התנ"ך האירופאי המקורי, כלל לא היה אירופאי אלא מזרח תיכוני, כי חיבוריו באו מתרבות שאירופה "ניכסה" בדיעבד מתרבויות אחרות וכי הוא עצמו דואג כמרצה כל הזמן להזכיר זאת לסטודנטים שלו. חברוני מציין כיצד הדמויות של הספר מסתובבות ברחבי הים התיכון, מה שהופך אותם באופן תמוה ל"מזרח תיכוניים", זאת תוך התעלמות מהעובדה שעד המאה ה-7 היה אזור הים התיכון, לרבות צפון אפריקה, קרוב הרבה יותר אתנית ותרבותית לאירופה מאשר למזרח התיכון. גם במזרח התיכון השתייכו העמים, לרבות הפרסים, המצרים הקדמונים המקוריים (קופטים מודרניים) ואחרים לקבוצה ההודו-אירופאית ועל כן משתייכים גם הם ל"לבנים" כפי שמכונים האירופאים בפודקאסט שבנדון וכנראה שכוונתם של הדוברים היא להבדיל אותם מהאירופאים הצפוניים יותר. האורח של הפודקאסט אף מרחיק לכת ומציין שצעקת הקרב או הטקסים הגדולים של האתונאים, הייתה בעלת צליל דומה לצעקות הנשמעות לעתים קרובות בחתונות או מקרי אֵבֶל במזרח התיכון; זאת כמובן תוך התעלמות מהעובדה שצעקת קרב מסוג זה הייתה נפוצה גם במקומות אחרים בעולם המרוחקים במזרח התיכון כגון בקרב האינדיאנים של העולם החדש או דרומית לסהרה והאתונאים ניסו במקרה זה לחכות את צלילי הינשוף, דהיינו הסמל של אתנה - האלה הפטרונית של עיר הפוליס שלהם. כמו כן, כפי שנראה לקראת סוף המאמר, היו האתונאים (כמו גם הארקדים) שונים במידה מסוימת מהיוונים האחרים.

אז מי באמת היו הומרוס והיוונים הקלאסיים או המוקדמים יותר? בעדין בו לא מתביישים אנשי האקדמיה להשתמש במונח "ניכוס תרבותי", כך גם מרבית ההיסטוריונים מתחומי הלימודים הקלאסיים שותקים ונוטים כלל לא להתייחס לנושא זה. לדוגמה, פרופ' פול קרטלדג' מאוניברסיטת קיימברידג' ואחד המומחים המוכרים לתרבות היוונית, כאשר כותב עבור אנשים מלומדים לא מהתחום האקדמי על תחום המחקר המרכזי שלו, ספרטה, כלל לא מציין את מוצאם האתני של הספרטנים. הדבר נכון גם במרבית המקרים של ההיסטוריונים האחרים. ייתכן כי אחת הסיבות לכך היא שבדיקת המוצא של האוכלוסיות העתיקות נוזל לתחום הלא תקין פוליטית הכה עדין ונוקשה באקדמיה המודרנית וכל אזכור של מוצאם הנורדי האפשרי של היוונים יכול להוביל להאשמות בדבר "גזענות".

אולם בתחילת המאה ה-20 עדיין לא היה לאירופאים שום ספק כי היוונים והרומאים השתייכו לאותה הקבוצה כמוהם. המהדורה ה-11 המפורסמת של אנציקלופדיית בריטניקה אשר פורסמה ב-1911 ציינה כי "הישרדותו של שיער בהיר ועור פנים ועיניים בהירות בקרב המעמדות הגבוהים בתבאי ובכמה ערים אחרות מראה שהסוג הבלונדיני של האנושות האופייני לצפון-מערב אירופה כבר חדר לארצות יוון עוד לפני התקופה הקלאסית" וכי היוונים המוקדמים השתייכו לאחד השבטים הקלטיים הבהירים בשם "קלטוי". הלוקיגן והפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל הוסיף בחיבורו המפורסם "תולדות הפילוסופיה המערבית" שהיוונים הללו היו פולשים בהירים מהצפון אשר הביאו עימם את השפה היוונית.[1]

תפיסות אלו החלו להשתנות בכוח עם עליית התקינות הפוליטית בשנות ה-60 באופן שרבים כיום, כאמור, אף דוחים אותן לחלוטין. האטלס ההיסטורי של יוון העתיקה אשר פורסם ב-1997 בהוצאת פינגווין מציג בבוז את "תיאוריות הגזע המפוקפקות ללא ספק העומדות בבסיס חלק ניכר מהשחזור הזה", אולם אין הוא הציע שום תיאוריה אחרת ומשאיר למעשה את מוצאם של היוונים בערפל. האטלס אף דואג לציין כי רעיונות מוצא רבים התפתחו במאה ה-19 ובזמן שיש להן בסיס מסוים במסורת ההיסטורית, בארכאולוגיה ובלינגוויסטיקה, "הן שולבו לעתים קרובות עם הנחות מפוקפקות יותר". מיותר לציין כי המחבר של הדברים לא חשב לנכון לפרט את "ההנחות המפוקפקות" הללו. במקרה אחר, כתבה העורכת של הספר "לא האידיאל הקלאסי" מ-2000 כי התראקים, קרובי המשפחה הרחוקים של היוונים, היו בעלי "אותו שיער כהה ואותם תווי פנים כמו היוונים הקדמונים".[2] זאת כמובן תוך התעלמות מהעובדה שכבר קסנופנס בן המאות ה-6 וה-5 לפנה"ס כתב כי התראקים הם בעלי עניינים כחולות ושיער אדום.[3] גם פרסקו מהמאה ה-4 לפנה"ס שנמצא בטומולוס ליד העיר שיפקה במרכז בולגריה מראה בבירור אישה תראקית בעלת שיער אדום ומאפיינים אירופאיים.[4]

האם ההנחות שהתקיימו עד שנות ה-60 של המאה ה-20 הינן מיושנות, לא עדכניות ובעלות דעות קדומות? האם ההיסטוריונים המודרניים השבויים בידי התקינות הפוליטית יודעים יותר טוב? ראינו לעיל את ההערה של אנציקלופדיית בריטניקה אודות הבלונדינים של תבאי. תבאי הייתה העיר המובילה של בויאוטיה - אזור חקלאי עשיר בדרום-מרכז יוון. פרגמנטים של יומן מסע המתוארך לאמצע המאה ה-2 לפנה"ס מתאר את נשות תבאי כ"הגבוהות, היפות והחיננית ביותר בכל יוון. השיער הצהוב שלהן קשור בקשר על ראשיהן". פינדארוס, המשורר הלירי בין המאה ה-5 ילוד מחוז תבאי מתאר את היוונים כ"דנאוי [יוונים אכאיים / שם פיוטי עבור היוונים] בהירי השיער".[5] המשורר הלירי הספרטני בן המאה ה-7 לפנה"ס אלקמן מפאר בחיבורו "פרתניאון" או "יצירות לבתולות" את היופי של האתלטיות הספרטניות ומציין "שיער מוזהב".[6] את בת דודתו הגסיקורה הוא מתאר כבעלת שיער מוזהב ואת המשוררת הספרטנית מגלוסטרטה כ"עלמה בעלת שיער בלונדיני".[7] המשורר בן המאה ה-7 לפנה"ס ארכילוכוס מפאר את "השיער הצהוב" של אחת האהבות שלו.[8] משוררת לירית אחרת בת המאה ה-7 לפנה"ס, סאפפו, כותבת כי "יש לי בת [קלאיס] יפיפייה, זהובה כמו פרח"[9]. אחיה של סאפפו, כארקסוס, מתואר על ידי אובידיוס בשירו "מטמורפוזות" כבעל שיער מוזהב.

הרופא והמדען היהודי בן המאה ה-4 לסה"נ אדמנטיוס מאלכסנדריה כתב בחיבורו "פיזיוגנומיה" כי ליוונים יש את העיניים היפות ביותר בצבע כחול כהה ובהירות מאוד ו"כל מי ששמר על טוהר קבוצת המוצא היווני והיוני הוא גבוה, רחב, זקוף, חזק, בעל צבע לבן למדי, חיוור..." וכן בעלי "שיער חיוור".[10]

ככלל, במהלך העת העתיקה, מתארים המקורות מנהיגים ואצילים יוונים רבים כבעלי חזות בהירה. משלל הדוגמאות, ניתן להציג את אלכסנדר הגדול, תלמי השני פילדלפוס, קריטיאס, דמטריוס מפלרון, ליסימכוס, פירוס, מלכת מצרים מבית תלמי ברניקי השנייה ו-אלקיביאדס. דיוניסיוס הראשון - הטיראן הסירקוסאי - היה בלונדי בעל נמשים, בזמן שהמחזאי האתונאי אוריפידס תיאר את עצמו כבעל שיער בהיר עם נמשים. נראה שהספרטנים, על פי המקורות, היו עוד יותר בלונדינים משאר היוונים, אולי למעט יווני תבאי. דיקארכוס ממסנה בן המאה ה-4 לפנה"ס אכן מציין את השיער הבלונדיני של נשות תבאי. המשורר בן המאה ה-6 וה-5 לפנה"ס באקכילידס כותב ב-"דיתיראמבוס" כי נשות ספרטה הן בלונדיניות, בזמן שב-"אפניקיון" הוא מציין את השיער המוזהב של משתתפי המשחקים הנמאיים. טענתם של הספרטנים הייתה כי הינם צאצאיו של הרקולס ולפי אוריפידס, אשר בעצמו אף תואר כבהיר בעל נמשים, היה הרקולס בעל שיער צהוב. הגאוגרף פאוסניאס בן המאה ה-2 לסה"נ תיאר את עיניו שלו כבהירות, כאשר הכוונה כנראה לכחול בהיר. באקכילידס כתב גם אודות השיער הבלונדיני של אלוף הריצה האתונאי אגאלוס.[11]

קריטיאס, בן דודו של אפלטון, תואר על ידי מספר מקורות, לרבות אריסטו בחיבורו "רטוריקה", כבעל שיער בלונדיני. אלאואס, המייסד המיתולוגי של משפחת אלואדה מתסליה, היה בעל שיער בהיר, כפי שרשום אצל אפולוניוס מרודוס. אספאסיה בת המאה ה-5 לפנה"ס, הפילגש האהובה על כורש הצעיר ושל פריקלס, הייתה בעלת שיער בלונדיני, כאשר קלאודיוס איליאנוס תיאר אותה בספרו "ענייני מדע שונים" ("ואריה היסטוריה") כבעלת ''שיער צהוב". ככלל, השם הפרטי היווני "קסנתוס", שמשמעותו "צהוב", היה נפוץ מאוד ביוון העתיקה.

ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס בן המאה ה-1 לפנה"ס כתב שלאל המצרי סת יש שיער אדמוני, צבע שהיה נפוץ בקרב היוונים. פלוטרכוס, בן המאה ה-1 לסה"נ, כותב שהגנרל התבאני פלופידס בן המאה ה-4 לפנה"ס חלם על הצורך להקריב בעלת שיער אדום במידה והוא רוצה לנצח בקרב.

ניתן להציג דוגמאות נוספות, אולם ניתן להפנות את תשומת הלב גם לכתביו של הומרוס עצמו, הנושא עליו דנים שני החוקרים המודרניים בפודקאסט. הומרוס לא היה קרוב לוודאי המחבר המקורי של האיליאדה והאודיסאה אלא המספר הטוב והפופולרי ביותר של מסורות מוקדמות עוד יותר. הוא היה משורר שחי באזור איוניה, אזור יווני שמאז כבר נכבש בידי הטורקים שמחזיקים בו עד היום. את הגיבור והלוחם הגדול של האיליאדה, אכילס, הוא מתאר כבעל שיער אדמדם-זהוב. אודיסאוס, גיבור הספר השני והאסטרטג הגדול ביותר של היוונים, בעל שיער חום-אדמדם. אגמדי, המרפא והמומחה לצמחי המרפא, מתואר כבלונדיני. מנלאוס, מלך ספרטה, כבעל שיער אדמדם-בלונדיני והוא אף זוכה לכינוי "קסנתוס" מספר פעמים בטקסט. הלנה עצמה מתוארת כבעלת שיער בהיר (גם על ידי אוריפידס). אגממנון, מפקד הכוח היווני הפולש, מתואר על ידי אחת הדמויות הטרויאניות ביצירה של הומרוס כבלונדיני.

אפילו שלושת השפחות מתוארות כבהירות או בלונדיניות. החשיבות של שפחות בלונדיניות היא בכך שהדבר מרמזת שמאפיין זה התקיים בקרב כל הקבוצות היווניות השונות, בין אם אכאיים (היוונים של האיליאדה), איולים, יונים או דורים, ואולי אף שמאפיינים נורדיים לא אפיינו את האצולה בלבד והיו נפוצים בכל רחבי העולם האגאי. אכן, המשורר הגדול הסיודוס בן המאות ה-8 וה-7 לפנה"ס מתאר את נשות העיר טרויה "ארץ הנשים הבהירות". פוליקסנה, בתו הצעירה ביותר של מלך טרויה, מתוארת כבלונדינית גם כן. הדבר נכון גם לגבי הנסיכה הטרויאנית בריסאיס.

נושא השתייכותם האתנית של הטרוייאנים ההיסטוריים הוא נפרד ונרחב מדי לדיון במסגרת מצומצמת זו, אולם הומרוס עצמו העניק להם ללא ספק מאפיינים של יוונים והייתה זו למעשה מלחמתם של היוונים האכאיים נגד יוונים אחרים. העיר וילוסה מתקופת הברונזה המאוחרת ששכנה במערב אנטוליה והוזכרה במקורות של החתים, נחשבת בעיני חוקרים רבים, במיוחד בתחום הלינגוויסטי, כמזוהה עם הטרויה של הומרוס; שמו של אחד ממלכיה בן המאה ה-13 לפנה"ס היה "אלכסנדו" ועל כן ישנן טענות כי השתייך לקבוצה יוונית מוקדמת והוא אף מזוהה לעתים עם פאריס בנו של מלך טרויה ההומרי, ששמו הנוסף היה "אלכסנדר".

התיאורים הפיזיים של הגיבורים האפיים לא מוגבלים רק לבני האנוש. הומרוס (ולמעשה גם פינדארוס) מתאר את מרבית האלים האולימפיים כבעלי שיער בהיר וענייניים בהירות, דהיינו כחולות, אפורות או ירוקות. אלת התבואה דמטר מתוארת כבלונדינית או כבעלת שיער צהוב. הסיודוס מתאר את דמטר בשיר הלל לכבודה כבעלת שיער מוזהב. כך גם לטו אמו של אפולו, המתוארת כבעלת שיער מוזהב. לאפרודיטה ישנו שיער חיוור-זהוב. הסיודוס מוסיף ששדיה הם לבנות כשלג וגם המשורר הרומי גאיוס ולריוס פלאקוס הוסיף כי שיערה היה בלונדיני. אתנה הייתה מוכרת כבהירה ובעלת עיניים בהירות וכן בתור האלה בעלת העניים האפורות. היא מתוארת מספר פעמים על ידי הומרוס ופינדרוס כבעלת שיער מוזהב, בזמן שהסיודוס כותב במזמורים ההומריים כי הינה בעלת עיניים כחולות ובהירות. מלכת האלים הרה מתוארת על ידי הומרוס כבעלת שיער בהיר. באקכילידס מתאר את הרה ב-"אפניקיון" כבעלות שיער מוזהב. אפולו מתואר כבעל שיער מוזהב על ידי הומרוס, פינדרוס, אפולוניוס מרודוס ואריסטו. אוריפידס מתאר את ארטמיס כבעלת שיער מוזהב.

דמויות מיתיות ואלים נוספים המתוארים כבעלי מאפיינים נורדיים על ידי מקורות שונים לרבות הומרוס הם: זאוס, תסאוס, אריאדנה, אטאלנטה, האחים הבוראדים, היפוליטוס, איפיגניה, מלאגרוס, קסטור ופולוקס, קילארוס, הילאס, אורסטס, אניו, ארוס, פיליס, ניובה, גנימדס, איאנטה, לביניה, איולה, הליוס, הרמוניה, פאלאס, זפירוס, פרספונה, הרמס, פרתנופאאוס, לקוריאס, פרמידה, מדיאה, הרמיניוס, מדוזה, פולינייקס, תטיס, פטרלאוס, דיוניסוס, רדמנתוס, קליפסו, והילדים של מגרה וכן שלושת החאריטות. שני אלים בלבד, פוסידון והפייסטוס, מתוארים כבעלי שיער שחור. מעניין לציין כי קסנופנס התלונן וצחק על העובדה שכל העמים מדמיינים שהאלים נראים כמוהם, שגם האתיופים מאמינים שהאלים שלהם בעלי עור שחור ואף שטוח, בזמן שהתראקים, כאמור, מאמינים שהאלים שלהם בעלי שיער אדום ועניים כחולות.

ההיסטוריונית האמריקנית השחורה פרופ' נל פיינטר מאוניברסיטת פרינסטון התלוננה בספרה "ההיסטוריה של האנשים הלבנים"[12] כי "לא מעט מערביים ניסו 'לגזעה' [פעולה] את העת העתיקה והפכו את ההיסטוריה העתיקה להיסטוריה של הגזע הלבן". היא מציינת שהיוונים צבעו לעתים קרובות את פסלי השיש שלהם - "המקוריים היו לעתים קרובות בצבע כהה" - שהצבע התפוגג עם הזמן והאירופאים הסיקו בטעות מהשיש הלבן שהיוונים היו לבנים.

פיינטר צודקת לגבי העובדה שהיוונים צבעו את הפסלים שלהם. אולם אין שום ביסוס לטענתה אודות הצבעים. למעשה, העדויות אף הפוכות. פסל אפרודיטה של הפסל פרקסיטלס מהעיר קנידוס מהמאה ה-4 לפנה"ס היה הפסל המפורסם ביותר והועתק יותר פעמים מכל פסל אחר בעת העתיקה. מאות עותקים של הפסל הזה השתמרו. מומחים אשר בדקו את חלקיקי הצבע המיקרוסקופיים קבעו כי היה זה צבע בלונדיני. למעשה, גם פסלי ונוס הרומאית נצבעו בצבע חיוור עבור העור ומוזהב עבור השיער.[13] פסלו המפורסם של הפסל בן המאה ה-5 לפנה"ס פידיאס - "אתנה פרתנוס" - עמד בפרתנון במשך כ-1000 שנים לפני שנעלם כנראה סביב המאה ה-5 לסה"נ. כאשר יצר הפסל האמריקני אלן לקוויר עותק הנאמן למקור עבור העתק הפרתנון ב-נאשוויל, הוא עיצב אותו בהתבסס על תיאורי המקורות השונים של הפסל המקורי. כאשר הוצג הפסל הענק לקהל ב-1990, הייתה אתנה זו בעלת עור בהיר, עיניים כחולות ושיער זהוב.[14]

פסלוני טרקוטה קטנים ורבים מיוון של המאה ה-4 לפנה"ס השתמרו עם שרידי צבע. הם מציגים שיער בהיר, לרוב אדמדם-חום וכן עיניים כחולות, כמו גם פסלים גדולים יותר מתקופת מלחמות פרס במאה ה-5 לפנה"ס. אפילו בחינה שטחית מאוד של תבליטי שיש עתיקים ופסלים תציג בבירור בבירור מאפיינים אירופיים נוספים לצבע. ניתן בקלות לשייך את הפנים של הפסלים למנהיגים קלטיים או מלכים ויקינגיים.

בין היוונים המודרניים ניתן אולי למצוא פחות בהירי שיער לעומת הרושם אותו ניתן לקבל מהמקורות או האמנות הקלאסית, דבר שמאפשר בעצם את הטענות המודרניות שהללו לא היו אירופאים והאירופאים האמתיים "ניכסו" את תרבותם ואת כתבי הומרוס. הסיבה לכך היא שאוכלוסיית יוון השתנתה מאוד במהלך 1000 השנים האחרונות. זאת כמובן שלא הייתה הפעם הראשונה בה החליפה יוון הגאוגרפית את אוכלוסייתה. הפלסגים, אירופאים בעלי שיער שחור, ישבו ביוון הפרה-היסטורית לפני הגעתם של ההלנים והופעתם על ציורי כדים אתונאים רבים גרמה לחוקרים מסומים להאמין בטעות שכל היוונים נראו כמוהם והיו בעלי שיער שחור בעיקר. ההלנים הראשונים הגיעו לאזור יוון מאזור הצפון, קרוב לוודאי מאזור המרכזי של עמק נהר הדנובה. הראשונים להגיע היו יונים ואיולים, לאחר מכן האכאיים (היוונים של הומרוס) והדורים הגיעו אחרונים ונכנסו לאזור האכאיים. היוונים החדשים לא השמידו כמובן לחלוטין את התושבים הקודמים של יוון אלא התערבבו איתם ובזמן שהספרטנים הדורים נותרו יותר דומים לאבותיהם שהגיעו מהצפון וכך גם נשאו מאפיינים נורדיים עוד יותר, אתונאים וארקדים היו אוכלוסיית קרובות יותר ל-הפלסגים שכן חיו באזורים גאוגרפים אליהם התקשו יותר היווניים החדשים להגיע. הפרוטומה של סוקרטס בהחלט מציגה אותו כבעל מאפיינים פלסגיים, בזמן שאשתו האתונאית קסנטיפה זכתה בשם/כינוי זה עקב שיערה הבלונדיני.

האימפריה הרומית המזרחית הייתה יוונית לכל דבר ועניין. כבר במאה ה-7 אמר הנביא המייסד של הג'יהאד לחסידיו להמשיך את מסע הכיבושים נגד הרומאים (כלומר היוונים של האימפריה המזרחית) ולתפוס את בנות ה"אל-אספר", כלומר "הצהובות". מאז נפילתה של צפון אפריקה במאה ה-7 החלו פשיטות בלתי פוסקות על החוף הדרומי של הים התיכון במטרה לתפוס עבדים, תופעה שהגיעה לשיאה במהלך האלף השני ותקופת האימפריה העותמאנית והובילה לתפיסתם של מיליוני אירופאים לאורך מאות של שנים. העותמאנים כבשו באמצע המאה -15 את קונסטנטינופול ולמעשה הפכו לאדוני היוונים. אימפריה זו הפעילה חילופי אוכלוסין רבות (כגון בקוסובו) וכן גירושי אוכלוסיות שלמות; מערכת גירושים ממוסדת זו קיבלה את השם "סורגון". יותר מהכל, הפעילו הטורקים על אזור יוון את מערכת הדוושירמה שבמסגרתה כ-20% מהנערים הצעירים של יוון נלקחו בכוח על-ידי הטורקים במטרה להפוך אותם לחיילי הצבאות שלהם. פשיטות העבדים והכיבושים של הטורקים שינוי בצורה דרסטית את אוכלוסיית יוון, ברמה שהאוכלוסייה היוונית המודרנית שונה מאוד מאוכלוסיית יוון הקלאסית וההמרה הדתית של הטורקים לאורך מאות של שנים אף הובילה לכך שהטורקים עצמם כבר לא פחות יוונים גנטית-אתנית מאשר תושבי יוון.

[1] Bertrand Russell, A History of Western Philosophy, George Allen & Unwin Ltd., 1946.

[2] Beth Cohen (ed.), Not the Classical Ideal. Athens and the Construction of the other in Greek Art, Leiden, 2000.

[3] https://www.uvm.edu/~jbailly/courses/11Presocratics/Xenophanes%20Fragments.html

[4] https://en.wikipedia.org/wiki/Ostrusha_mound#/media/File:Thrace-ostrusha.jpg

[5] https://en.wikisource.org/wiki/Odes_of_Pindar_(Myers)/Nemean_Odes/9

[6] https://chs.harvard.edu/primary-source/alcman-partheneion-sb/

[7] Sarah B. Pomeroy, Spartan Women, Oxford University Press, (2002), p. 10.

[8] https://www.rtnl.org.uk/now_and_then/html/157.html

[9] Sappho, A new translation. Trans. Mary Barnard, University of California Press, 1958.

[10] http://www.philipharland.com/Blog/2022/06/mediterranean-peoples-polemon-theorizes-physical-features-physiognomy-second-fifth-centuries-ce/

[11] Wilhelm Sieglin, Die blonden Haare der indogermanischen Voelker des Altertums, Inktank Publishing, 2019. (Non Vidi)

[12] Nell Irvin Painter, The History of White People, W. W. Norton & Company, 2010.

[13] Joanna Pitman, On Blondes, Bloomsbury Publishing, 2003.

[14] https://alanlequire.com/athena_parthenos_gallery/