על הקולוניאליזם, חלק ח' - הקולוניאליזם הגרמני.

הקולוניאליזם הגרמני.

בעבר שוחחנו אודות המקרה המזעזע של פרופ' ברוס גילי מאוניברסיטת המדינה של פורטלנד אשר היה נתון לרדיפות מצד ההמון הנאו-מרקסיסטי לאחר שכתב מאמר אובייקטיבי אודות היתרונות שהיווה הקולוניאליזם האירופאי עבור האוכלוסיות המקומיות.[1] ב-2022 הוא פרסם ספר המתמקד באימפריה הקולוניאליסטית הגרמנית[2] אשר השתרעה עד סוף מלחמת העולם הראשונה מאפריקה ועד אסיה ואפילו דרום האוקיינוס השקט ומראה כיצד העצימו מתנגדיה את הנאציזם, הקומוניזם ואת אויבי המערב.

גילי החליט על כתיבת הספר לאחר מחקר אותו ביצע אודות חייו של הקצין הקולוניאלי הבריטי סר אלן בורנס. סר אלן לקח חלק בפלישה הבריטית לקמרון הגרמנית במרכז אפריקה שהחלה ב-1914. הפלישה הייתה אומנם מוצלחת אך לא פשוטה עקב ההתנגדות העיקשת של החיילים האפריקאים הילידים של גרמניה. ההתנגדות הזאת העלתה את השאלה: במידה והקולוניות הגרמניות היו אדמה כבושה והילידים שלה שועבדו לכאורה בידי הרודנים הפרוסיים, מדוע לחמו החיילים האפריקאים בתעוזה כה גדולה נגד מי שאמור היה להיות לכאורה המושיע והמשחרר שלהם?

טענתו של גילי בעקבות המחקר שביצע הייתה שהתפיסה לפיה הייתה האימפריה הגרמנית רודנות אכזרית כלל איננה נכונה. במקום זאת, היו למושבות הגרמניות שליטים פרוגרסיביים ביותר שיצרו אומות משגשגות בארצות שהיו לפני כן מאוד נחשלות. מקורות היסטוריים המתעדים אירועי אכזריות כגון מלקות היו למעשה בפועל חלק מהמנהגים של הילידים ואף היו פחות חמורים מהעונשים שנגזרו במקומות אחרים. לעיתים קרובות דרשו הילידים את המוות או השחתה גופנית של פושעים שהואשמו בעבירות קלות אשר במקום זאת רק הולקו. האשמות אחרות כלפי הגרמנים כגון מס עבודה לא היו בפועל מעיקים מדי. כל הממשלות הקיימות דורשות מסים על מנת לתפקד ובאזורים נטולי מזומנים הכבישים שהובילו את כולם לשגשוג יכלו להיבנות רק באמצעות זיעת האפיים - ההון העצמי של מי שלאחר מכן השתמשו בהם.

לאחר מאות שנות מגננה בהן סבלו האירופאים מפלישות, בין אם מכיוון צפון אפריקה וספרד, העותמאנים והמזרח התיכון (מה שהוביל בתגובה למסעות הצלב וגילוי העולם החדש), המונגולים במזרח, הנורדים בצפון וכמובן שלחמו ללא חרף גם אחד עם השני, החלו גם הם להקים אימפריות ובתחילת המאה ה-19 החלו הממשלות האירופאיות באופן רשמי לארגן קולוניות כחלק מהמאמץ הלאומי לשפר ולשדרג את אופן החיים של הילידים. אולם גרמניה הפכה למאוחדת רק ב-1871 ועל כן החלה בפרויקט בניית האימפריה הרבה אחרי הספרדים, הפורטוגלים, הבריטים וההולנדים. בשלב זה כבר הורכב העולם החדש ברובו מאומות עצמאיות והאזורים הפנויים היחידים שנותרו עבור ההתיישבותיות היו רק האזורים הטרופיים של אפריקה ואסיה בהם לא הוקמו קולוניות עקב הסכנות הגדולות ממחלות; אולם בסוף המאה ה-19 הקדמה הרפואית האירופאית הפכה זאת לאפשרות מציאותית.

עקב מעורבותן של מעצמות שונות החלו להופיע ביניהן חיכוכים על השליטה. לפיכך, אירחו הגרמנים בסוף 1884 ועידה אשר נועדה להסדיר את הדרישות הקולוניאליות האפריקאיות של כולם בדרכי שלום. כפי שגילי כותב בספרו:

"'רוח ברלין' זו הייתה רלוונטית במיוחד עבור גרמניה משום שהעידן הקולוניאלי שלה רק התחיל. לא היה לה 'עבר אפל' אותו היה צריך לתרץ, לתקן או לשכוח. במקום זאת, הגרמנים התגאו בכך שהם הציבו סטנדרט חדש למצוינות בממשל הקולוניאלי."

הועידה זכתה אומנם לביקורת על שלא לקחה בחשבון את הזהויות השבטיות השונות של הילידים, אולם גילי מראה שלא כך היה הדבר. המציאות היא שמשתתפי הועדה היו מודעים היטב לזהויות אלו והתאימו למעשה את הגבולות הקולוניאליים כך שאזורים השבטיים ישומרו במלואם בתוך הקולוניות השונות. יתר על כן, היה זה ריאלי כי שבטים מסוימים יוכלו להתאחד תחת תודעה לאומית חדשה, זאת מכיוון שלעתים קרובות הם דיברו שפות דומות והיו קרובים אחד לשני.

הקולוניות הגרמניות באפריקה היו "מזרח אפריקה הגרמנית", אשר כללה פחות או יותר את הגבולות המודרניים של טנזניה היבשתית, בורונדי ורואנדה; "דרום-מערב אפריקה הגרמנית" - נמיביה המודרנית; ו-"טוגולנד" - מה שהיום חלקים מטוגו וחוף הזהב.

כמו עם מרבית מאמצי ההתיישבות, התרחשו מספר מלחמות. במזרח אפריקה הגרמנית ניצח הצבא הגרמני את מרד המאג'י מאג'י. המרד זוכה אומנם לשבחים ממתנגדי הקולוניאליזם המודרניים, אולם גילי חושף שבפועל הוא לא היה יותר מיוזמה של סחרי עבדים ילידים מקומיים וקנאים מוסלמים שביקשו להתאים את האזור למטרותיהם. אכן, המאג'י מאג'י היו המנצלים, לא הקולוניאליסטים. הדיכוי של המרד הזה זכה להערכה כה גדולה מצד הילידים שהם נלחמו עד הסוף לצד ולמען הגרמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה.

הבלשנים הגרמניים עזרו להפוך את הסווהילית ל-לינגואה פרנקה של מזרח אפריקה. הם גיבשו את השפה בצורה פורמלית, פרסמו מילונים והעניקו הנחיות. בטוגולנד עשו הבלשנים הגרמניים דבר דומה עם שפת האווה.

למעשה, הייתה טוגולנד קולוניה משגששת למופת עד לתפיסתה בידי הבריטים והצרפתים במהלך המלחמה. כאשר הגיעו לשם הגרמנים לראשונה, מצאו אזור עלוב ועני, אולם הם הצליחו לפתח במהירה תעשיות חקלאיות של כותנה ותוצרת טרופית. במונחים כלכליים, לפני הגרמנים לא הייתה טוגולנד אפילו ברמת עקומת אפשרויות הייצור - הגבול ההיפותטי של סחורות ושירותים שכלכלת אומה יכולה לייצר. לאחר הגעתם, הייתה לילידים הזדמנות לשפר את חייהם וטוגולנד ייצרה סחורות ושירותים שימושיים באמת.

דרום-מערב אפריקה הגרמנית נזכרת לעתים קרובות בקונוטציה שלילית בקרב מתנגדי הקולוניאליזם והאקדמיה המודרנית. הסיבה לכך היא "רצח עם" לכאורה של עמי ההררו והנאמה ב-1904. בפועל, כפי שגילי מראה, מי שהנהיג את ההררו והנאמה היה סמואל מההררו, קנאי אנטי אירופאי שעיקר פעילותו הייתה גניבת בקר וגרימת צרות לשאר השבטים באזור. הירידה באוכלוסייה שתועדה על ידי מפקדי האוכלוסין שנערכו לפני ואחרי "הרציחות" לכאורה יכולה להיות מוסברת על ידי הגירת פליטים אשר נבעה ממעשיו של מההררו ולא עקב רצח המוני. מספרם של אנשי קבוצות אחרות באזור כגון ה"באסטרים", קבוצה מעורבבת גזעית בין אירופאים לשחורים ממושבת הכף, ירד גם כן והיה בוודאות לא עקב תקיפה של שום גורם אחר.

הגרמנים, במקביל, צמצמו את זמן הנסיעה מהחוף לבירת דרום-מערב אפריקה הגרמנית משלושה שבועות לשלושה ימים באמצאות בניית מסילת ברזל. גילי מוצא זאת לאירוני למדיי שאקדמאים אנטי-קולוניאליים ומאואיסטיים שותים לאטה מתובל, שמקורם של המרכיבים שלו נמצאים בכמה יבשות, בעוד הם יושבים בבתי קפה אינטרנט וכותבים בלוגים על משבר ה"מודרניות".

גרמניה הקימה מושבות גם באסיה ודרום האוקיינוס השקט. הללו כללו את גינאה החדשה, ארכיפלג ביסמרק ואיי פולינזיה רבים. אולם המושבה המשגשגת ביותר הייתה צ'ינגדאו בחוף הצפוני של סין. צ'ינגדאו הייתה אזור עני מאוד אשר הפך לאחר הקולוניזציה לגרסה הגרמנית של הונג קונג. האוכלוסייה הייתה סינית אשר פשוט הצריכה את החוק והסדר הגרמני במטרה לבנות חברה וכלכלה מתפקדות.

אולם אז ירה אנרכיסט סרבי בהארכידוכס פרנץ פרדיננד ואשתו סופיה בסרייבו ואירופה התמוטטה למלחמה עם עצמה. ההסכמים שקדמו למלחמה קבעו כי המושבות של האומות הלוחמות לא ילחמו זו בזו במקרה של מלחמה אירופית, אולם הצבאות הקולוניאליים לא יכלו בפועל להימנע מעימותים. כך תפסה במהרה האימפריה הבריטית את מרבית הקולוניות הגרמניות באפריקה, אם כי במזרח אפריקה הגרמנית הייתה ההתנגדות כה עזה שהבריטים מעולם לא הצליחו באזור זה. באזור האוקיינוס השקט היו אלו החיילים האוסטרליים והניו-זילנדיים אשר כבשו את הקולוניות הגרמניות.

יפן כבשה את צ'ינגדאו ומספר קולוניות גרמניות אחרות באזור האיים של האוקיינוס השקט. גילי טוען כי הייתה זו טעות איומה מצד הבריטים לאפשר ליפן לכבוש את צ'ינגדאו שכן היפנים היו שליטים אכזריים ולמעשה השתמשו בצ'ינגדאו כבסיס פעולה להמשך ההשתלטות בסין. המתקפה היפנית על סין הפכה לאחד הגורים מערערי היציבות שהובילו למלחמת העולם השנייה.

זאת היא עובדה ידועה היסטורית שרפובליקת ויימאר לא תפקדה היטב. זה הוא גם לא סוד היסטורי שחוזה ורסאי הוביל לקשיים החברתיים שתרמו יותר מהכול לעלייתם של הנאציונל-סוציאליסטים ובכך לערעורה של אירופה כולה. להתרחשויות עם הקולוניות הייתה השפעה לא מבוטלת גם על מדיניות הפנים הגרמנית, כפי שכותב גילי:

"הסחר הכולל במושבות הגרמניות גדל ב-17% בשנה בין 1903 ל-1913, אך הצמיחה ירדה מ-1914 עד 1929 ל-2% בלבד בשנה באותם השטחים. זה היה בין השאר בגלל שמשפחות חקלאים גרמניות חזרו לגרמניה והותירו את מגזרי החקלאות במשבר. יחד איתן הלכו מורים, מיסיונרים, עובדי בריאות, מהנדסים ורואי חשבון. החברה הגרמנית התאחדה כדי לתמוך בחזרתם של המתיישבים הקולוניאליים שלהם - Kolonialdeutschen - לאחר שגורשו או לא היו רצויים על ידי מעצמות המנדט. הרבה לפני שצרפת קיבלה את הפייה-נואר שלה או פורטוגל את הרטורנדוס שלה, גרמניה עסקה בטראומה של הדה-קולוניזציה על הפוליטיקה הפנימית שלה. לטראומה הזו יהיו השלכות נוראיות בהרבה על גרמניה מאשר על כל מעצמה קולוניאלית גדולה אחרת. [הפוליטיקאי, עורך הדין והקולוניאליסט] היינריך שני טבע את הביטוי 'מיתוס האשמה הקולוניאלית' (Die koloniale Schuldlüge) כדי להפריך את ההאשמות שהועלו בורסאי וכדי לגייס גאווה להישגים הקולוניאליים. המושבות הגרמניות היו מועילות ולגיטימיות, הוא טען, ומערכת חבר הלאומים הייתה כישלון. סמכויות המנדט צריכות להיות 'מכובדות' ולהחזיר את המושבות לגרמניה (למעט צ'ינגדאו, שהוחזרה כעת לסין). תנועת 'חברים קולוניאליים' (Kolonialfreund) של שנות ה-20 הייתה חלק מהופעת הרפאים הזו בפוליטיקה הגרמנית."

חמור לא פחות, טוען גילי, היא העובדה שאובדן הקולוניות הוביל לסופה של חברה גרמנית פתוחה, מקבלת וחופשית. רב החובל לשעבר והעיתונאי הפורה ארנסט גראף זו רונטלו דיבר ב-1907 נגד הקולוניאליזם הגרמני. הוא טען שהקולוניות הסיחו את דעתה של גרמניה מהתרחבות פורה לאזורים אחרים באירופה ובהמשך הפך למחוקק נאצי.

למעשה, מראה גילי, היו הנאציונל-סוציאליסטים מבטלי הקולוניאליזם הראשונים והם השפיעו על מבקרי הקולוניאליזם העתידיים כגון פרנץ פנון. למעשה, יחסיו הקרובים של היטלר עם המופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני תרמו לדרישותיהם של הנאציונל-סוציאליסטים לפגוע בקולוניות הבריטיות ושליטתם בפלשתינה לפי רצונו של המופתי. זאת בנוסף לפעילות האנטי-קולוניאליות במושבות הבריטיות והצרפתיות עצמן, עובדה אותה גילי אינו מדגיש באופן הראוי לכך.

גילי מציין גם את הפעילות האנטי-קולוניאלית של מזרח גרמניה שלאחר המלחמה. תחת הלחץ של השליטים המרקסיסטיים פרסמו המלומדים הגרמניים ביקורות שליליות אודות הקולוניאליזם הגרמני במטרה לפגוע בתדמיתן לא רק של האימפריה הקולוניאלית הגרמנית אלא של כל הקולוניות המערביות, לרבות ההתערבויות המערביות בעולם השלישי במהלך שנות המלחמה הקרה. במושבה לשעבר של נמיביה, תמכה מזרח גרמניה אפילו בהתקוממות האנטי-אירופאית נגד דרום אפריקה המשגשגת והמתפקדת. גילי מראה כיצד הרס השלטון השמאלני של נמיביה תעשיות כלכליות יצרניות ואיכותיות רבות. רפורמת הקרקעות, לדוגמה, הרסה את החוות היצרניות והחקלאים החדשים רעבו על חלקות האדמה הזעירות שלהם.

גילי מבקר בחריפות אקדמאים וסופרים אנטי-קולוניאליים כגון אדוארד סעיד ופרנץ פנון ומראה כיצד הם מונעים יותר על ידי השמדת המערב מאשר מתן עזרה לאנשים שלהם. נקודה נוספת שנכון היה לציין היא שאולי הגורם המרכזי ביותר בקו חשיבה כזה הוא קנאה וטינה של לא אירופאים ומערביים על ההישגים שלהם. זה אומנם לא רציונלי מנקודת מבט חומרית, אבל לחלוטין אנושי וטבעי. גילי, מצדו, באמת אוהד את העמים שחיו בעבר תחת הקולוניאליזם ברחבי העולם השלישי ומקונן על מצבם העגום של רובם עם סיומו.

[1] Bruce Gilley, "The Case for Colonialism", Third World Quarterly, (2017).

[2] Bruce Gilley, In Defense of German Colonialism: and how its Critics Empowered Nazis, Communists, and the Enemies of the West, Regnery Gateway, 2022.