מרטין היידגר.
מרטין היידגר.
מרטין היידגר היה אחד הפילוסופים החשובים ביותר של המאה ה-20, הן עקב
העמקת המקוריות של רעיונותיו והן עקב ההשפעה האדירה שהייתה לו בתחומי הפילוסופיה,
התיאולוגיה, מדעי החיים והתרבות באופן כללי.
הוא נולד בספטמבר 1889 בעיירה הגרמנית מסקירך שבמדינת באדן-וירטמברג.
הוא מת בפרייבורג במאי 1976 ונקבר בעיר הולדתו.
היידגר השתייך למשפחה קתולית ממעמד הביניים. משפחתו הייתה ענייה למדי
ולא הצליחה לשלוח אותו לאוניברסיטה ובמקום זאת הוא הגיע למדרשה ישועית. בין 1909
ל-1911 הוא למד תיאולוגיה באוניברסיטת פרייבורג ולאחר מכן הפנה את תשומת ליבו
לפילוסופיה. בהמשך הוא התנתק לחלוטין מהנצרות.
ב-1914 הוא סיים את עבודת הדוקטורט וב-1916 את הפוסט-דוקטורט אשר אפשר
לו ללמד באוניברסיטה. מחלת הלב שסבל ממנה אפשרה לו להימנע מגיוס לחזית במהלך מלחמת
העולם הראשונה.
בין 1919 ל-1923 הוא עבד כעוזר מחקר באוניברסיטת פרייבורג של הפילוסוף
היהודי אדמונד הוסרל. הוסרל המיר את דתו ל-לותרניזם, ייסד את תנועת פנומנולוגיה
בפילוסופיה הגרמנית והיידגר הפך לתלמידו המפורסם ביותר שלו.
ב-1923 הוא הפך לפרופסור חבר לפילוסופיה באוניברסיטת מרבורג. המחקר
האינטנסיבי והמעמיק שלו בהיסטוריה של הפילוסופיה הפך למפורסם בכל רחבי אירופה
וסטודנטים רבים נהרו להרצאותיו, לרבות הנס גאורג גדמר שהפך לתלמידו המוצלח ביותר,
כמו גם הוגים יהודיים רבים כגון ליאו שטראוס, חנה ארנדט והנס יונאס. בשנת 1927 הוא
פרסם את חיבורו הגדול ביותר "הוויה וזמן" אשר הפך אותו למפורסם ברחבי
העולם. ב-1928 פרש הוסרל מאוניברסיטת פרייבורג והיידגר חזר על מנת להחליפו. הוא
נשאר בפרייבורג בשארית הקריירה האקדמית שלו.
באפריל 1933 הוא מונה לרקטור של האוניברסיטה ובתחילת מאי הצטרף למפלגת
הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית השלטת. בנאום ההשבעה שלו לתפקיד הרקטור, כמו גם
בנאומים הפוליטיים ובמאמרים של התקופה, הביע היידגר את תמיכתו
בנאציונל-סוציאליסטים ובהיטלר. באפריל 1934 הוא פרש מתפקיד הרקטור אולם נשאר חבר
במפלגה עד 1945. לאחר המלחמה אסרו עליו השלטונות הצרפתיים ללמד. ב-1949 הוא קיבל
"ניקוי" מלא מחברותו לשעבר במפלגה ללא כל עונש. בתחילת שנות ה-50 הוא
שוב החל ללמד באקדמיה והמשיך לעשות זאת עד 1967.
הקשרים בין היידגר לנאציונל-סוציאליסטים הם נושא שנוי במחלוקת ודיון
רב התקיים סביבו. מצד אחד לא ניתן לערער על העובדה שהוא בהחלט היה פילוסוף מאוד
כישרוני; מצד שני החברות במפלגה של היטלר אינה מחמיאה לאף אחד. ניתן להניח שייתכן
כי האמת נמצאת באמצע שכן בזמן שהוא אכן היה חבר במפלגה זו לא נראה שהוא היה שותף
גדול לפעילות שלה. אין כל ספק שהוא השתייך לתנועת "המהפכה השמרנית" (Konservative Revolution) הלאומנית
והוא בהחלט האמין שהמפלגה הנאציונל-סוציאליסטית היא האופציה הפוליטית הטובה ביותר
עבור גרמניה. אולם עדיין, נראה כי השקפותיו בתחום היו יוצאות דופן.
היידגר ראה במהפכה הלאומנית-סוציאליסטית קביעה עצמית של עם מוגדר
היסטורית - הגרמנים - שביקשו להחזיר לעצמם את השליטה בגורלם מתוך מערכת
גלובלית-טכנולוגית-חומרנית המתהווה המיוצגת הן על ידי הקומוניזם הסובייטי והן על
ידי הקפיטליזם האנגלו-סקסי. המרד הזה נגד הגלובליזם המפלס והמקדם את ההומוגניות
היה, במילותיו של היידגר, "האמת הפנימית והגדולה" של הנאציונל-סוציאליזם.
מתוך נקודת מבטו זו, הגזענות הביולוגית והאנטישמיות של הנאציזם נראות היו לא רק
תמימות ושטחיות מבחינה פילוסופית, אלא גם הסחות דעת פוליטיות.
היידגר האמין כי היהודים אינם גרמנים וכי הם היו מקדמים מרכזיים של
המערכת ממנה הוא סלד. הוא שמח לראות כי לא נותרה להם יותר כל השפעה, אולם במקביל
היו לו מערכות יחסים לבביות עם הרבה סטודנטים יהודים והוא אף ניהל רומנים עם
היהודיות חנה ארנדט ואליזבת בלוכמן.
בסופו של דבר האמין היידגר שהרייך השלישי כשל בניסיונו לשחרר את עצמו
ואת אירופה מהאחיזה הסובייטית והחומרנות האנגלו-סקסית. הצרכים של החימוש והמלחמה
אילצו התקרבות לעסקים הגדולים ולתעשייה הכבדה ובכך נפלה גרמניה לידיים של חומרנות
טכנולוגית עולמית אפילו כאשר ניסתה להתנגד לה.
אולם אין היידגר ראה עצמו כאחד הלוּדיטים. הוא לא התנגד לטכנולוגיה
כשלעצמה אלא למה שהוא כינה "התמצית" של הטכנולוגיה, אשר אינה טכנולוגיה
עצמה אלא האופן שבו האנשים רואים את עצמם בעולם: העולם כמאגר של משאבים זמינים
לשימוש אנושי, עולם שבו אין גבולות, באופן עקרוני, לידע או לכוח האנושי. תפיסת
עולם זו אינה מתיישבת עם כל סוג של מסתורין, לרבות המסתורין של מוצאנו או גורלנו.
זוהי הכחשה של הבידול האנושי - הבידול הנובע ממספר שורשים וגורלות מרובים.
עדיין, מציין היידגר באופן ערמומי שעצם הרעיון שאנחנו יכולים להבין
ולשלוט בכל דבר הוא לא משהו שאנחנו יכולים להבין או לשלוט בו. אנחנו לא מבינים למה
אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להבין הכל. ואנחנו ממש מרותקים מהרעיון שאנחנו יכולים
לשלוט בהכל. אבל ברגע שאנו מזהים זאת, הקסם נעלם; אנו חופשיים לחזור למי שאנחנו
כבר תמיד היינו ומיועדים להיות. אבל במונחים של היידגר עצמו, עדיין אפשר לשלב
ציוויליזציה טכנולוגית עם מערכת ערכים ארכאית, לדחות את מהות הטכנולוגיה ולחזק
שורשיות ובידול.
בפעם הבאה נדון באנטישמיות של היידגר, כפי שבאה לידי ביטוי
ב"מחברות השחורות" שלו.
