האנטישמיות המוזרה של מרטין היידגר.

 האנטישמיות המוזרה של מרטין היידגר.

כפי שראינו בפעם הקודמת בדיון אודות חייו והשפעתו של מרטין היידגר, ניתן לטעון שהיחס שלו ליהודים היה אמביוולנטי ולא לגמרי ברור והדבר אף נתון לדיון אקדמי לוהט וקולני. מצד אחד הוא היה חבר במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, אך מצד שני היו לו יחסים קרובים עם סטודנטים ומלומדים יהודים אחרים והוא אף ניהל רומנים עם יהודיות; הוא היה מקורב גם להרברט מרקוזה ואסכולת פרנקפורט. אולם החל משנת 2014 החלו להתפרסם "המחברות השחורות" (Schwarze Hefte) אשר מקיפות את כתיבתו בשנים 1931-1970 ואשר חושפות, חרף העובדה שהיהדות והיהודים לא מוזכרים בהם רבות, כי לא הייתה לו חיבה רבה כלפי קבוצה אתנית זו. ייתכן מאוד שהיידגר היה מעוניין כי מחברות אלו יפורסמו אחרונות מבין כלל פרסומיו שכן ידע שהן יהיו שנויות במחלוקת ועל כן ביקש כבר להיות שם מוכר בעל תדמית יוקרתית ולהיבחן גם על כתבים מסוג זה דרך תדמית זו. לבסוף, היותן של החוברות שנויות במחלוקת עזרו להפכן לרב מכר עם פרסומן.

יחסיו כלפי היהודים, כפי שניתן ללמוד מפרסום זה, מתחלק ל-4 קטגוריות מרכזיות: מרבית האזכורים מתייחסים לאינטלקטואלים ותנועות יהודיות, אינדיבידואלים יהודיים, ויהדות כדת. השאר מתייחסים ליהודים כאומה.

בדיונו אודות הדוקטרינה של הטבע האנושי, מתייחס היידגר לדוקטרינה היהודית-נוצרית "שמגדירה את האדם מיד על בסיס יחסו ל'אלוהים'". במקום אחר הוא כותב אודות הדחייה של "הדטרמינציה האנתרופולוגית של האדם, ואיתה, כל האנתרופולוגיה הקודמת - נוצרית-הלניסטית-יהודית וסוקרטית-אפלטונית". היידגר תוהה גם אם החשיבה על בני אדם כעם (Volk) מקבלת בשתיקה את "העולם" ההלניסטי-יהודי, כלומר את השקפת העולם שאותה הוא רוצה להטיל ספק ולהתעלות מעליה.

קשה לקבוע כאן את מידת האנטישמיות של היידגר שכן הוא דוחה אומנם את החשיבה היהודית, אולם הוא לא מתייחס אליה באופן נבדל מול האחרות. כפי שראינו, הוא ממקף את הרעיונות היהודיים עם אלו של הנצרות וההלניזם, מציב אותם יחד עם חשיבה סוקרטית-אפלטונית, ואותם הוא דוחה גם כן.

בהערותיו על תפיסת ה-פולקיזם, שואל היידגר "האם היה זה מקרה שהנאציונל-סוציאליזם ביטל את ה'סוציולוגיה' כמונח? מדוע משכה בצורה שמחה הסוציולוגיה את היהודים והקתולים?" שוב, גם כאן הוא אינו מבודד את היהודים אלא מציב אותם באותה הרמה כמו הקתולים, וכנראה שהייתה תשובתו ששתי הדתות הינן בינלאומיות ואינן קהילות לאומיות ועל כן נמשכות לסוציולוגיה כמדע אוניברסלי.

בחיבורו הגדול ביותר, "הוויה וזמן", בהערתו על הביקורת שלו כלפי ה-קרטזיאניזם, הוא מציין כי "זה נוצל באותה עוצמה על ידי יהודים כמו על ידי הנאציונל-סוציאליסטים, מבלי שנתפס בליבה המהותית..." אכן, נראה שכאן הוא אפילו מציב את היהודים והנאציונל-סוציאליסטים באותו המישור ומדגיש כי לשניהם יש הבנה שטחית של הביקורת שלו של ה-קרטזיאניזם. בהערה על ידיעה עצמית, היידגר טוען שעצם הרעיון של השתקפות עצמית הוא שטחי, "גם לאחר שדוחקים הצידה את ה'פסיכואנליזה' היהודית". הכוונה של היידגר היא שמבקרים נאציונל-סוציאליסטים של "ה'פסיכואנליזה' היהודית אינם מצליחים להטיל ספק ברעיון ההשתקפות העצמית ובכך מגיעים איתם לאותו המישור.

במקום אחר בכתיבתו הוא כבר מתייחס לזיגמונד פרויד בשמו המפורש. הוא מציין שאין להתרעם יותר מדי על הפסיכואנליזה של פרויד היהודי כל עוד אי אפשר כלל לחשוב על כל דבר מלבד "להתחקות אחר" הכל כ"ביטוי" של "החיים" חזרה ל"אינסטינקטים" ו"האטרופיה של האינסטינקט". דרך ה"חשיבה" הזו, שמראש שוללת כל "הוויה" באשר היא, היא ניהיליזם טהור, כותב היידגר. כאן הוא שוב מבקר את ההוגים הנאציונל-סוציאליסטים שמגנים בכעס את פרויד היהודי אך בעצמם מצמצמים את הפסיכולוגיה לאינסטינקטים. לא ברור האם השימוש של היידגר "פרויד היהודי" נובע מתפיסות אישיות או כחיקוי לשיח הנאצי. בדו"ח שנכתב ב-1933 הוא ציין את "פרנקל היהודי" באופן שלא ניתן לפרש כסרקסטי, אולם דו"ח זה זכה להתעלמות מכיוון שהוא נכתב באופן ברור מתוך שנאה אישית. היידגר אף נהג לכתוב את שמו של "פרויד" בגרשיים, כנראה להדגיש את דעתו שהנאציונל-סוציאליסטים מבקרים ותוקפים איש קש ולא את התורות עצמן של פרויד.

בהרהור על "דוגמטיות, בין אם היא כנסייתית-פוליטית או ממלכתית-פוליטית", מבחין היידגר בנטיית השלטונות לייחס כל התנגדות לדּוֹגְמָה כפעלו של "האויב עבורה [הדוגמטיות] - בין אם זה הכופרים וחסרי האלוהים, או היהודים והקומוניסטים". במקרה זה, הצירוף של היהודים והקומוניסטים כאויבים היא ללא ספק דּוֹגְמָה נאציונל-סוציאליסטית. היידגר אף מזהה את עצמו עם המתנגדים ולא עם הדוגמטיסטים.

בנוסף לפרויד, מזכיר היידגר ב"מחברות השחורות" את שמם המפורש של מספר יהודים נוספים. הוא כותב על שני נוכלים יהודיים, איוואן ברוך קוטיקר ו-יוליוס ברמט, אשר לפי התפיסה הנאצית ייצגו את התגלמותה של רפובליקת ויימאר:

"מה ההבדל בין ההתרחשויות הבאות? ברמט וקוטיקר עושים עבור עצמם עסקים טובים מהדמוקרטיה שלאחר המלחמה; בעזרת תפיסת העולם הנאציונל-סוציאליסטית הופכים מורי בית הספר היסודי ל'פילוסופים' שאדם רציני לעולם לא יטרח איתם. אין הבדל; שכן במקרה של השני, המהות ההיסטורית של הנאציונל-סוציאליזם נתפסת מעט מאוד כמו, במקרה של הראשון, המהות ההיסטורית של הדמוקרטיה הפרלמנטרית." כוונתו של היידגר היא ששני היהודים הרמאים לא חושפים יותר את מהות הדמוקרטיה הפרלמנטרית מאשר שהרמאים של האקדמיה הגרמנית חושפים את מהות הנאציונל-סוציאליזם. זוהי למעשה ביקורת על התעמולה הנאציונל-סוציאליסטית והפרכה של טיעונים נגד הדמוקרטיה הליברלית. במקום אחר הוא שוב מאמץ את הרטוריקה הנאצית וכותב "במקביל 'הערמומיות' של הפוליטיקה הבולשביקית מתגלה. היהודי [מקסים] ליטבינוב שוב עולה על פני השטח..."

בהערה אודות ההוגה השוויצרי קרל בארת כותב היידגר: הפרושים של קרל בארת ועמיתיו עולים אפילו על הפרושים של היהודים הקדמונים, ברמה שמציבה בהכרח ההיסטוריה המודרנית של ההוויה". כאן שוב ניתן לראות את האנטישמיות המוזרה ויוצאת הדופן של היידגר שכן הוא מציב את הפרושים היהודיים ברמה גבוהה יותר מתאולוג גרמני נוצרי.

היידגר מזכיר את היהדות מספר פעמים בכתביו שלאחר המלחמה בין השנים 1946-1948. כפי שכתב: "'נבואה' היא הטכניקה להדוף את היעוד בהיסטוריה. זה מכשיר של הרצון לכוח. שהנביאים הגדולים הם יהודים היא עובדה שעדיין לא חשבו ביסודיות על סודה." כאן היידגר עצמו מכחיש כוונה או נטיות אנטישמיות. אין כל ספק שהיידגר מבדיל את היהודים ומציב אותם כמעמד נפרד, אולם במקרה זו הוא כותב על אנטישמיות דתית ולא ביולוגית, ואכן קיים גם הרושם שהאנטישמיות שלו דומה לאופן בו רואים המוסדות המונותאיסטים עובדי אלילים, תופעה אותה הוא דחה.

עוד לאחר המלחמה, הוא כתב כי "אלוהים הוא אלוהי אברהם, אלוהי ישוע. אבל אין אלוהים של הוויה". מספר עמודים לאחר מכן הוא מוסיף "על תורת האלים. - יהוה הוא האל שהתיימר להפוך את עצמו לאל הנבחר, ולא לסבול אף אל אחר מלבדו..." לאחר עוד כמה עמודים:

"מה אם אלוהי הפילוסופים עדיין היה אלוהי יותר מאלוהי אברהם, שלא סבל אף אחד אחר מסוגו מלבד עצמו, ושבנו ישוע שלח את כל מי שלא אהב אותו לגיהינום ונתן להם להישרף שם? איזה מין אל הוא זה שמתכחש לאלוהות, ומי שאין לו שום נדיבות של שמחה טהורה במינו ובעושר הבלתי נדלה שלהם?" לבסוף, ב-1948, הוא כתב: "המערכות המודרניות של דיקטטורה מוחלטת נובעות מהמונותאיזם היהודי-נוצרי". נראה שהיידגר מתייחס במידה מסוימת לפילוסוף הצרפתי בלז פסקל והוא ביקורתי מאוד כלפי האל התנכ"י, אולם הביקורת הזאת נכונה גם לגבי הנצרות כמו גם כלפי הנאציונל-סוציאליזם.

מכל הדוגמאות בשנים 1938-1948, ההערה לגבי מקסים ליטבינוב נראה בתור האנטישמית ביותר. ישנן 6 הערות כלפי היהדות או הדת היהודית-נוצרית, כאשר אחת מהן ביקורתית כלפי האנטישמיות, אחת מציבה את היהודי מעל נוצרי גרמני, 3 נכונות גם לגבי הנצרות, ואחת ביקורתית גם כלפי שתי הדתות וגם כלפי הנאציונל-סוציאליזם. הוא מציין יהודים לצד הקומוניסטים בתור האויבים של המדינה הנאציונל-סוציאליסטית, אותה הוא מציג כ"דוגמטיות" מדינית-פוליטית. הוא מזכיר תפיסות "נוצרית-יהודית", "נוצרית הלניסטית-יהודית", ו"הלניסטית-יהודית" של הטבע האנושי, כאשר את האחרון הוא מציג באותה הדרגה כמו "סוקרטית-אפלטונית".

הוא מזכיר מספר יהודים באותה הרמה כמו כמה נאצים בתור כאלו שאינם מבינים את הביקורת שלו כלפי ה-קרטזיאניזם. יהודים אחרים מוצבים אצלו באותה הרמה כמו קתולים המשבחים את מדעי הסוציולוגיה. פסיכולוגים נאציונל-סוציאליסטים הם באותה הרמה כמו פרויד משום שגם הם מאמצים את ההשתקפות העצמיות כמודל של ידע ואינסטינקטים כהסבר למצבים פסיכולוגיים. אפילו שני נוכלים יהודיים ממוקמים באותה הרמה כמו קרייריסטים חינוכיים נאציונל-סוציאליסטים. ייתכן שהבעיה המרכזית של היידגר עם היהודים היא לא עם עצם היותם יהודים אלא שהרעיונות שלהם שקריים ושטחיים בדיוק כמו של הנאציונל-סוציאליסטים.

היידגר כותב כי "אחת הצורות הסודיות ביותר של הענק, ואולי הוותיקה ביותר, היא המיומנות העיקשת בחישוב, בהתרוצצויות ובהתערבות שבאמצעותה מתבסס חוסר העולם של היהדות." כאן היידגר מעיר כיצד יהדות הפזורה, בגלל חוסר השורשים וצורת החיים המסחרית שלה בעיקרה, מותאמת באופן ייחודי לתנאי המודרניות, אותם מאפיין היידגר ב"חוסר עולם" ו"הענק". היידגר מאמין שגם משמעות וגם מידה ניחנים בשורשיות בשפה, תרבות ומולדת מסוימת. חוסר שורשים, אפוא, מוביל לחוסר עולם (חסר משמעות) ולענק (ביטול גבולות; גדול יותר תמיד טוב יותר; חדש תמיד משתפר). הן חוסר העולם והן הענק הן צורות של ניהיליזם האופייניות למודרנה.

הוא כותב גם כי "יהדות העולם, המוסתת על ידי מהגרים שהורשו לעזוב את גרמניה היא נפוצה ובלתי ניתנת לשליטה, ולמרות שכוחה נרחב היא אינה צריכה להשתתף בפעולות צבאיות, בעוד שכל מה שנותר לנו הוא להקריב את מיטב הדם של אנשי העם שלנו." בקטע זה, מבטא היידגר את האמונה שיהדות הפזורה, שהתעוררה על ידי יהודים שנאלצו לעזוב את גרמניה בגין הנאציונל-סוציאליזם, אחראית לברית המוזרה של קומוניסטים סובייטים וקפיטליסטים אנגלו-סקסים הנלחמים נגד גרמניה. יתרה מזאת, היידגר מעיר שהיהודים הם מחרחרי מלחמה, המסיתים גויים בצורה מופתית להילחם בקרבותיהם למענם.

עוד הוא כותב: "דרך ה'היסטוריה' הזו, מהות ההיסטוריה מגיעה לסף הכרעה, לראשונה, בין כלום לבין הוויה - צורת החשיבה האימפריאליסטית-מלחמתית וצורת החשיבה ההומניסטית-פציפיסטית הן רק 'נטיות' ששייכות זו לזו, כל אחת מהן מובאת בדרכים שונות כעילה, 'היסטוריולוגית' – 'נטיות' עושות 'היסטוריה' שבתחומיהן כבר לא אפשר לקבל החלטות - כי הן רק נצר של 'מטפיזיקה'". "לפיכך, שתיהן יכולות לשמש את ה'יהדות הבינלאומית' כדי להכריז ולהגשים אחת כאמצעי עבור השני - יצירת 'היסטוריה' לאומית זו מסבכת את כל השחקנים באופן שווה בקורים שלהם".

בפסקה הראשונה רומז היידגר לרעיון שחוזר בכמה מדבריו האחרים על הנאציונל-סוציאליזם והיהדות. היידגר קיווה שהנציונל-סוציאליזם מבשרים על נקודות מפנה מהותיות בציוויליזציה המערבית, שאותה הוא מאפיין כאן כהכרעה בין "כלום להוויה".

הדוגמה האחרונה אותה נציג: "צריך לשאול על מה מבוססת הקביעה המוזרה בין היהדות לפשע העולמי." היידגר מתייחס לנטייה הבולטת של היהודים לפשע עולמי כעובדה קיימת. אבל כפילוסוף, הוא לא יכול להרגיש בנוח רק לציין עובדה זו והוא מנסה גם להבין את זה.

כפי שכותב: "עלייתה הזמנית של היהדות בכוחה מבוססת על כך שהמטפיזיקה המערבית, במיוחד בהתפתחותה המודרנית, מהווה את נקודת המוצא לפיזור של רציונליות ריקה בדרך כלל ויכולת חישוב, שבדרך זו תפסה מקום ב'רוח', ללא האפשרות לתפוס את מחוזות ההחלטה הנסתרים בעצמה. ככל שההחלטות והשאלות הפוטנציאליות יותר מקוריות וראשוניות, כך הן נשארות בלתי נגישות ל'גזע' הזה."

הערותיו הנוספות של היידגר כלפי היהודים אותן כבר לא נציין במסגרת מצומצמת זו נוגעות בשאלה האם ניתן להבין את היהודים כגזע ביולוגי או כעם. היידגר בבירור ספקן בשאלה האם ניתן להבין דבר מהותי כלשהו ביהדות במונחים ביולוגיים פשוטים. עבור היידגר, היהודים הם בראש ובראשונה עם, המוגדר על ידי מורשת תרבותית משותפת וגורל משותף אותם לא ניתן לצמצם באופן משמעותי או להסביר על ידי גזע ביולוגי.

מצב שני, הוא פירוש כותב אודות ל"יהדותפיקציה" של החיים הגרמניים והוא לא היה מעוניין רק בהבנת הכוח היהודי הוא גם מעוניין להילחם בו. אולם היידגר ביקש להתנגד לכוח היהודי ברמה היסודית ביותר, כלומר בלחימה נגד העולם המודרני חסר השורשים והניהיליסטי שבו הכוח היהודי שגשג וכן למען התחלה חדשה, עולם שורשי ומשמעותי שבו הכוח היהודי יקמל. הוא רצה "לנקז את הביצה". לפיכך מדגיש היידגר ללא הרף את חוסר התוחלת שבמלחמה בניהיליזם מודרני באמצעות ניהיליזם מודרני.

"לנכס את ה’תרבות’ כאמצעי כוח ובכך להתחזק ולהשפיע על עליונות היא בבסיסה התנהגות יהודית. מה נובע מכך לפוליטיקה תרבותית ככזו?"

מקור התרגומים:

Richard Polt, "References to Jews and Judaism in Martin Heidegger’s Black Notebooks, 1938-1948".

https://www.academia.edu/11943010/References_to_Jews_and_Judaism_in_Martin_Heidegger_s_Black_Notebooks_1938-1948?fbclid=IwAR2RkR-d4NeiqoaiVUNA24WC6SXROjsa6VlXKOwmNe7ukt7-9_xnmylbVHg