"כניעה" של מישל וולבק.

"כניעה" של מישל וולבק.

הסופר הצרפתי מישל וולבק (ילוד 1956) הוא אחד הסופרים הטובים ביותר שחיים כיום. במשך שנים רבות הוא היה אחד המבקרים החריפים ביותר של הריקבון והכישלון הליברלי. ב-2015 הוא פרסם את הרומן "כניעה" (Soumission) אשר חשף כי וולבק מכיר לעומק גם את הספרות השמרנית והימנית שכן הוא מציג ידע רב אודות נתונים דמוגרפיים, השפעות אאוגניות, מסורתיות, לאומיות, פיזור כלכלי, תנועת הזהות (אותה הוא מכנה בספר "הילידים האירופאים"), מבקרי האסלאם ואף את תחומי ההבדלים הביולוגיים בין הגזעים והמינים.

עלילת "כניעה", המשמעות המילולית של "אסלאם", מתרחשת ב-2022, 7 שנים לאחר פרסומו של הספר ומספרת על ההשתלטות האסלאמית על צרפת. מפלגת האיחוד הלאומי (החזית הלאומית) ומפלגה פיקטיבית של האחים המוסלמים מתחרות זו בזו על ההובלה בבחירות הלאומיות, וביום הבחירות עצמו הן אף מאוד קרובות אחת לשנייה במספר המצביעים. קלפיות נגנבות, מה שהופך את הבחירות כולן למבוטלות. מועד בחירות נוסף נקבע ליום ראשון הקרוב, אולם במהלך זמן זה מצטרפות המפלגות השמרניות והסוציאליסטיות למוסלמים ומקימות את "החזית הרפובליקנית הרחבה" במטרה למנוע ממנהיגת האיחוד הלאומי מארין לה פן לזכות בבחירות.

לאחר שמגיעים לבסוף לשלטון, מנחילים האחים המוסלמים סדרה ארוכה של רפורמות חינוכיות, כלכליות וכן בתחום מדיניות החוץ במטרה להפוך את ההגמוניה המוסלמית לקבועה. לאחר מכן גם בלגיה נופלת, ובעקבות האינטגרציה הפוליטית והכלכלית של העולם האסלאמי אל תוך האיחוד האירופאי נדונה למעשה אירופה כולה לאבדון.

בעת פרסומו של הספר הצביעו רבים בצדק שמסגרת הזמנים אותה מציג וולבק בספרו אינה ריאלית, והבחירות האמתיות שהתרחשו בצרפת ב-2022 אכן היו שונות למדיי. אולם המחסור בריאליזם אינו מונע מ"מדע בדיוני" מלהיות מראה מלמדת עבור החברה המודרנית. "כניעה" הוא פחות אודות האסלאם ויותר על החולשות של צרפת המודרנית ועל מגיניה הפוטנציאליים לכאורה בימין הרדיקלי, חולשות שהופכות אותה לנגישה עבור ההשתלטות המוסלמית. הספר הפך אומנם לרב מכר ומיליונים רבים קראו אותו, אולם סביר להניח שמרבית קוראיו היו אלו שכבר הסכימו גם לפני כן עם המסרים שלו. וולבק מעוניין שהאיום האסלאמי יהיה נושא עליו ניתן לדון בחופשיות והוא רוצה להציל את התרבות המערבית, אולם הוא גם פסימי לגבי יכולתנו לעשות כן ועל כן אין לו עצות אותן ניתן להחשיב למועילות.

הלקח הראשון של "כניעה" נוגע להליך הפוליטי. השמאל והמרכז-ימין נחושים לשלב את צרפת בשאר אירופה ולאחר מכן אך תוך "האנושות" הגלובלית. הם מתנגדים יותר ללאומיות הצרפתית מאשר לאסלאם, זאת חרף העובדה שהאסלאם מציג ניגודים ברורים לערכים הליברליים והרפובליקנים שלהם. הם שונאים את האיחוד הלאומי (החזית הלאומית) והאומה שהיא מייצגת, זאת יותר מאשר הם אוהבים את עצמם או את הערכים שלהם עצמם. כך, מתוך "דווקא" התאבדותי, הם יהיו מוכנים להכניס את צרפת תחת משטר מוסלמי.

וולבק אינו מאמין כי השמאל והמרכז-ימין יתעוררו לאמת אפילו לאחר שהמוסלמים יתחילו ליישם ולהנחיל את התוכניות שלהם במדינה. השמאל לא יוכל למחות משום שלפי דתו משתייכים המוסלמים לקבוצת "האחרים" הקדושה הלא אירופאית והלא מערבית, והימין לא יימחה משום שמורכב מפחדנים בורגניים אשר הולכים בעקבות השמאל. העובדה ששתי הקבוצה פוחדות גם מאלימות אסלאמית מקשה על המצב עוד יותר.

העמדת מפלגה מוסלמית בשלטון אינה עניין של פוליטיקה רגילה שבה מסתובב מוקד הכוח בין הידיים השונות של אותה אליטה; זוהי הופעתה של אליטה חדשה עם אג'נדה מהפכנית רדיקלית. האסלאם מכוון לשינוי בלתי הפיך ולכן הוא מעניש את הכפירה במוות. ברגע שזה קורה, יהיה זה כבר קשה או אף בלתי אפשרי להחזיר בבחירות הבאות את הגלגל לאחור חזרה לדמוקרטיה ליברלית.

גם מה שמוגדר כיום כ"ימין קיצוני" לא ינסה בשום אופן לסיים את הדמוקרטיה והיא תמשיך להתקיים עד ההשתלטות הרדיקלית של האסלאם. וולבק מציג תסריט לפיו תזכה צרפת בישועתה רק באמצעות מהפכה ימנית צבאית שלאחריה יגיעו טיהורים אתניים מאסיביים, לרבות של המעמדות השולטים ו"'דור 68', פוחלצים פרוגרסיסטים מתים, מחוץ למחזור הדם החברתי, אבל שמצאו מפלט במצודות התקשורת שם היו עדיין יכולים להשתלח בחוליי התקופה ובאווירה המבחילה שהתפשטה בארץ".

אין ספק כי המוסלמים מוכנים להרוג ולהיהרג על מנת להשיג את מטרותיהם, אולם הימין אינו מוכן כמובן לעשות זאת. בדומה ל"מחנה הקדושים" של ז'אן ראספיי, גם ב"כניעה" אפילו הצרפתים הלוחמניים והפטריוטיים ביותר כה רקובים מהצביעות ההומניטרית ומאופיינים בפחדנות שהם מאפשרים למעשה את הרס ארצם במקום להשתמש בכוח על מנת להציל אותה.

הלקח הבא של "כניעה" עוסק באופן בו ניתן להפוך חברה פוסט-דמוקרטית ללגיטימית. אין ספק, שגם אם מבנה מערכת הבחירות יישמר גם לאחר עלייתם לשלטון, האחים המוסלמים מעולם לא יאפשרו למישהו אחר להוריד אותם מהשלטון באמצעות הבחירות. דרך הרפורמות שהם מבקשים ליישם יוכלו האחים המוסלמים בקלות רבה לנטרל את כל מתנגדיהם. הם לא ימהרו להנחיל את השריעה; הצרפתי אולי לא יילחם עבור האומה או החירות, אבל הוא בהחלט יילחם עבור סיגריות ואלכוהול. לא תהיה תחילה רדיפה של נוצרים ויהודים שכן מבינים השליטים החדשים שהעתיד שייך לאוכלוסייה שמולידה מספר רב יותר של ילדים ואשר מעבירה לצאצאיה את הערכים שלה. האוכלוסייה הצרפתית מצטמקת, ותוך מספר דורות בלבד אלו שיישארו יהיו חסרי אונים להתנגד לשעריה ברגע שהיא תיושם בגלוי. כל מה שהאחים המוסלמים צריכים לעשות זה אך ורק לחכות.

עד אז הם יהיו מסופקים לבצע רפורמות במערכת החינוך, אחד המאחזים הגדולים של השמאל. יש להם את האופציה לקדם אך ורק את ההשכלה של דתם. השכלה משותפת תהיה מבוטלת. מורות מוצאות לפנסיה. החינוך הינו חובה רק עד גיל 12 בלבד. ישנו עידוד לקדם הכשרה מקצועית. ההשכלה הגבוהה מופרטת. האוניברסיטאות הציבוריות עוברות הליך אסלאמיזציה וישנו תזרים עצום של פטרודולרים. לסגל ההוראה הגברי הלא מוסלמי ולכל הסגל הנשי ניתנת פרישה מוקדמת עם פנסיה מלאה.

האחים המוסלמים מעודדים נשים לעזוב את מקומות העבודה ולחזור למשפחותיהן, ובכך הם מחסלים למעשה את האבטלה. ישנו עידוד להקמת עסקים משפחתיים קטנים באמצעות אימוץ מדיניות חלוקה קתולית. הוצאות הרווחה מצטמצמות באופן דרמטי, מה שמאלץ אנשים לעבוד ולהסתמך במידת הצורך על משפחותיהם וקהילותיהם הדתיות.

המשפחה הפטריארכלית חוזרת להיות הנורמה. הנשים נאלצות לבחור במשפחות שלהן במקום בקריירה. ישנה צניעות בלבוש, בהתנהגות, בפרסום ובתרבות הפופולרית בכלל. הגברים המוסלמים, בהתאם לחוק הדתי שלהם, מורשים להתחתן עם עד 4 נשים. הפשע, אשר התחיל לרוב עם המוסלמים, מתחיל לרדת, כנראה שמשום שהמוסלמים כבר מרגישים כי צרפת שלהם והם כבר אינם מעוניינים להרוס אותה. היהודים בורחים למדינת ישראל.

הלקח הבא של הספר קשור לפסיכולוגיית הכניעה ושיתוף הפעולה. הדמות הראשית של "כניעה" הוא פרנסואה, פרופסור לספרות בן 44 המתמחה בספרות של המאה ה-19 בפריז. הוא כמובן בן יחיד ובן של זוג בומרים, אשר כמובן גם גרושים, מהסוג שוולבק מבקר ולועג להם בצורה מופתית בספריו האחרים. פרנסואה לא שמר על קשר עם הוריו במשך שנים ושמע על מותם רק לאחר מכן.

כפי שמאפיין רומן קלאסי של וולבק, פרנסואה אובססיבי עם מין, והוא כמובן שמעולם לא התחתן. הוא מקיים סדרה של יחסים רומנטיים חולפים עם סטודנטיות צעירות, והן כמובן תמיד אלו שנפרדות ממנו, אולי על מנת להראות כמה שהן "חזקות".

גם חייו האינטלקטואליים של פרנסואה רדודים כמו חייו האישיים. הוא חיבר תזה יוצאת מן הכלל, פרסם ספר, קודם לדרגת פרופסור מן המניין, אולם עתה הוא מבזבז את זמנו בפוליטיקה אקדמית קטנונית.

חרף העובדה כי הוא מומחה לספרות הצרפתית, פרנסואה יודע מעט מאוד על צרפת עצמה. נראה כי הוא מנותק מכל תחושת הזהות הלאומית. ככזה, הוא אינו אוכל דבר למעט מזון מזרח תיכוני, אסיאתי והודי, לרוב מהסוג הקפוא או טייק אוט מוכן. הוא חי בצ'יינהטאון של פריז. הוא מקנא בבת זוגתו היהודייה ממנה ייפרד בקרוב עקב הזהות האתנית שלה תוך שהוא מציין ביגון "אין ישראל עבורי". פרנסואה גם מעשן כבד ואלכוהוליסט, אם כי הוא כבר משתלב בין שאר הגברים כיום.

הוא אינו מאושר, והוא מנסה ללכת בדרכו של ז'וריס-קרל הויסמנס לכנסייה הקתולית בתקווה כי יצליח למצוא סיפוק ומשמעות לחייו. אולם אין זה מצליח. באחד מהמזבחות הוא עובר אומנם חוויה רוחנית למחצה אולם מפרש זאת כהיפוגליקמיה. במקרה אחר הוא בורח ממנזר אחרי שלושה ימים בלבד עקב הקור, המשמעת והפשטות, וחוזר בכוח לחיי הבדידות, הציניות והסיגריות. הנצרות דורשת מחויבות כנה אותה אין פרנסואה יכול לספק, והוא אינו יכול לוותר על נחיותיו.

באופן טבעי, הולכת האגוצנטריות המוחלטת של פרנסואה יד ביד עם פסיביות פוליטית. הוא בקושי מייחס כל חשיבות לפוליטיקה עד שמדינתו נלקחה ממנו, אך גם לאחר מכן הוא לא עושה דבר על מנת להילחם למענה. כאשר הוא שומע דיבורים על מלחמת אזרחים הדבר היחיד שהוא חושב עליו זה רק אם המבול יכול לחכות ללאחר מותו. עצם הרעיון להילחם או למות למען צרפת מעולם לא עובר בכלל בראשו. אולם גברים שלא אכפת להם מכל דבר נשגב יותר מאשר נוחיות וביטחון, לא משנה כמה הם חכמים או מתורבתים, אינם מתקרבים לרמתם של גברים שמוכנים להרוג או למות למען ערכים גבוהים יותר, לא משנה כמה טיפשים ופרימיטיביים הם יכולים להיות.

לאחר ההשתלטות המוסלמית מאולץ פרנסואה לצאת לפנסיה מלאה מוקדמת, אולם הוא חוזר בהדרגה בעזרתו של רוברט רדיגר, מתאסלם בלגי אשר מונה להיות האחראי של מערכת החינוך. ראשית מקבל פרנסואה הזמנה לערוך מהדורה של הויסמנס עבור המו"ל הצרפתי היוקרתי פליאד. לאחר מכן נפגש פרנסואה עם רדיגר אשר חושף בפניו כי הינו מגייס מלומדים מהמערכת החינוכית הישנה עבור האוניברסיטה האסלאמית של פריז-סורבון. כל אשר נדרש מפרנסואה זה להתאסלם. הוא מסכים.

ניתן להניח שאחת הסיבות להתאסלמות היא שבזמן שהקתוליות היא דת נשית המקדמת סלידה עצמית, האסלאם זאת דת גברית המקדמת הערצה. אולם נראה שהסיבה המרכזית אלו הן ההטבות הקטנות. הנצרות העניקה לו עייפות והכחשה עצמית. האסלאם העניק לו ביטחון עצמי וקידום חומרי: עבודה בסורבון, משכורת עתק, בית באזור היוקרתי של פריז, והכי חשוב, תרופה לתסכולו המיני ולבדידותו; רדיגר מציע לו בתור התחלה 3 נשים, נערות מוסלמיות צעירות, מושכות וכנועות לחלוק את מיטתו וללדת את ילדיו.

ניתן להניח שהסיבה לכך שהנרטיב של "כניעה" נע סביב האקדמיה היא שרומן זה הוא ניסוי מחשבתי. זה כבר עשרות שנים שהאקדמיה הינה מעוז של השמאל וכוח חברתי מטא-פוליטי מאוד חזק, כך שאם האסלאם מסוג לשבור גם אותו, הוא יהיה מסוגל לשבור למעשה גם כל דבר אחר. וולבק מבחין ומבין שאנשי השמאל של האקדמיה המודרנית הם למעשה חלשלושים מתוסכלים מינית, רגשניים וגסים אשר מדוכאים על ידי נשים חזקות הן בחייהם המקצועיים והן בחייהם האישיים. הוא מאמין שהם ישמחו לקדם ממשל המכריח צניעות בלבוש ובפרסום על מנת לא להיות מעונים כל הזמן מהמחשבות המיניות; ממשל שיחזיר שלטון גברי במקום העבודה ובחדר המיטות; ממשל המדכא את הפמיניזם והמעודד כניעה נשית. בזמן שנישואין ל-4 נשים מערביות נשמע על פניו כמו גיהינום, 4 נשים אסלאמיות כנועות הופכות את הפוליגמיה לבהחלט אפשרית ומושכת. אכן, ככלל, דת פונדמנטליסטית מושכת יותר גברים לא מוצלחים כאמצעי לשליטה בנשים.

ללא ספק, רוברט רדיגר הוא הדמות המעניינת ביותר בספר, שר החינוך ולאחר מכן שר החוץ של הממשל החדש. הוא מומחה למניפולציות אשר מכיר היטב את התסכולים המיניים והיוהרה הכוזבת של אנשי האקדמיה. הוא גם מומחה לאפולוגטיקה דתית, דהיינו הוא שקרן יוצא מן הכלל. הוא טוען שהקוראן הוא שיר הלל גדול לבריאה, כאשר בפועל הוא קרוב יותר לראפ הגנגסטרים. הוא טוען שהפוליגמיה הינה אאוגנית, כאשר בפועל נישואי קרובי משפחה מדרגה שנייה היא תופעה נפוצה באסלאם.

רדיגר הוא אדם שרירי וגדול ממדים, מה שהופך אותו לחריג בנוף האקדמי. ההסבר לכך הוא שבילדותו בבלגיה היה רדיגר לאומן חזק. הוא לא היה גזען או פשיסט אלא ריאקציונר אנטי-מודרניסטי אשר כתב תזה על ניטשה ורנה גואנון - הוגים אנטי-מודרניסטים בעלי הנחות שונות מאוד. אולם אין זה מפריע לרדיגר לעבור מאידאולוגיה אחת לאחרת כאשר הדבר משרת אותו. עבורו, ניטשה הרס את הנצרות, בזמן ש-גואנון סלל עבורו את הדרך לאסלאם, דת שנראתה לו תואמת יותר לדחפים הגבריים. הלקח הזה ברור: במידה ואין אחדות לאומית - הופכת המסורתיות לוואקום עבור האסלאמיזציה.

במידה וקיים לקח מהספר כולו הוא במידה וציוויליזציה מתנתקת מעברה ומפסיקה להעביר הלאה את הערכים והגנים שלה היא תוחלף בציוויליזציה אחרת שמסוגלת לעשות זאת ומתרבה מהר יותר, לא משנה עד כמה היא פרימיטיבית יותר או נמצאת בפיגור.