הקוזאקים של לב טולסטוי.
הקוזאקים של לב טולסטוי.
הסופר הרוסי לב טולסטוי (1828-1910) מוכר לרובינו בזכות שני הרומנים הגדולים שלו "מלחמה ושלום" (1869) ו-"אנה קארנינה" (1878), ומאוחר יותר גם "מותו של איוואן איליץ'" (1886). קוראי "מלחמה ושלום" נחשפים לרומן היסטורי אפי באורך של כ-1200 עמודים המעבירים תחושה שהקורא עצמו צועד לאורך אירופה מפריז למוסקבה במהלך החורף.
אולם טולסטוי היה גם מיניאטוריסט וכתב גם נובלות קצרות. אחת מהן היא הנובלה הקצרה והמעוצבת היטב מבחינת הנרטיב מ-1863 בשם "הקוזאקים" אשר פורסמה תחילה כסדרה במגזין רוסי. זהו תיאור נפלא של מוסקבאי צעיר ממעמד האצולה, עקשן ורומנטי, המנסה להתגבר על קשיי האהבה, המוסר וההטמעה התרבותית עקב מעברו לאזור הקווקז בדרום רוסיה כצוער צבאי ובניסיונו להתגייס כקוזק.
בדומה לסופר הפולני ג'וזף קונרד אשר גם הוא כתב לעתים קרובות פרוזה אודות התנגשות הציוויליזציות, כך גם טולסטוי היה סוג של מהמר בצעירותו, וגם "הקוזאקים" נכתב לכאורה כדי לשלם חובות שנוצרו ממשחק קלפים. ניתן אולי להיזכר גם ב"החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי אשר נכתב בכדי לשלם בהקדם את שכר הדירה. ייתכן ויש כאן רמיזה שאולי עדיף זה לאוהבי הספרים שהסופרים ייכנסו לחובות. בכל מקרה, "הקוזאקים" הוא תיעוד היסטורי יוצא מן הכלל המדגים את הריאליזם המפורסם והתיאור הנטורליסטי המאפיין את טולסטוי, והוא מתרחש בתוך מסגרת מוסרית הסובבת סביב התבוללות אתנית ותרבותית, כמו גם אהבה רומנטית.
הקוזאקים ההיסטוריים היו קבוצה אתנית שהועברה ממקומה המקורי באזור אוקראינה המודרנית, והיא הייתה מאופיינת בציידים-מלקטים לוחמניים אשר קיבלו מצטרפים חדשים רק כאשר הציגו הללו יכולות נחוצות של חוזקה, לחימה, חיפוש מזון וחקלאות. למעשה, היה להם הרבה משותף עם אנשי הסְפַר במוקדמים במערב הישן של אמריקה. הם היו צריכים להילחם קשות בכדי לזכות בחירות שלהם באזור שהיה מאופיין בצמיתות ופשיטות עבדים טורקיות, והשם "קוזאק" נובע מהמילה הטורקית "קוזזאק" שמשמעותה אדם בעל הגדרה עצמית, חלקו הרפתקן, חלקו חייל, חלקו צייד וחלקו חקלאי.
הייתה זאת תחושת האוטונומיה העזה של הרוסים אשר משכה את אחד משני גיבורי הספר, אולינין, לעבור ממוסקבה לקווקז ולנסות להצטרף לקוזאקים כצוער. אולינין עדיין ילד בנפשו ולא מצא עד כה את מטרתו ותכליתו בחיים, "הרגיש והכיר בקרבו רב מדי את מציאותם של אלהי-הנוער הכבירים", והוא גם הורמונלי מספיק כדי להאמין שפרשיית האהבה הראשונה שלו חייבת לחכות לו איפשהו בקרב עם שקרוב מספיק גזעית כדי להיות קרוב משפחה ובכל זאת מרוחק מספיק מבחינה גיאוגרפית כדי להיות אויב. כאשר אולינין עושה את דרכו לחייו החדשים ומתעורר לראות את ההרים, טולסטוי, חוקר גדול של האינטראקציה בין האדם לטבע, כותב אודות "כל אי-הסופיות של היופי הזה". שני קוזאקים עברו לידו על סוסיהם והוא מבין שהגיע למקום שהינו לא רק חשוב עבורו גאוגרפית, אלא גם חשוב מבחינה קיומית.
הפרוזה של טולסטוי נבנית יותר ויותר ככל שהטבע הגולמי מתקרב. ניתן לקרוא שוב ושוב רק להנאה קטעים קצרים של תיאורי הכפר, ולמרות בעיות התרגום השונות, כל מי שרוצה לתאר את הטבע במילים צריך לדגום כמה מהקטעים המשובחים של הספר. לדוגמה:
"על הרי השלג היה פרוש ערפל אפור. האוויר היה קלוש ומעלה צנחה. יצא קול, שהאבריקים עברו את הנהר בחרבה והרי הם משוטטים עכשיו על אדמת הקווקזים. השמש שקעה בכל ערב מתוך שלהבות לוהטות ואדומות ... כל תושבי-הסטניצות היו עסוקים במקשי האבטיחים ובכרמים. הפרדסים מלאו מקצה עד הקצה ירק מתפתל וצל עב וקריר. מבין העלים הרחבים והשקופים השחירו אשכולות כבדים ובשלים. בדרך המאובקה המובילה אל הגנים התנהלו ארבות חורקות מלאות ענבים. פה ושמה התגלגלו אשכולות שהיו למרמס לגלגלי העגלות. ילדים וילדות, שכתנותיהם מלוכלכות בדם ענבים רצו אחרי אמותיהם". (תרגומו של ד. שמעוני)
כתיבה היפר-וויזואלית כזאת מצביעה ללא ספק על הרמה הגבוהה ביותר של ציור נוף מילולי.
לאחר מכן מתוארת בתמציות ההיסטוריה הקוזאקית, למעשה פרק קצר אשר משרטט בצורה יפה את התרבות וההיסטוריה של בני השבט החיים בצורה נוקשה והוא מראה גם את היחסים של הקוזאקים עם הנשים שלהם, "יפות מראה יותר" מגברים שלהן ובכל זאת צפויות להיות שפחות עבור בעליהן ומשפחותיהן לאחר הנישואין. הסיבה לתיאור הזה הוא הכנה להופעתה של הגיבורה הנמרצת של הספר, מריאנקה, אשר מזכירה במידה רבה את אברדין מספרו של תומאס הרדי "הרחק מהמון מתהולל" (1874) או את לנקה סילבר היהודייה מ"גור האריות" של ג'וזף שקבורצקי (1969) שכן הן כולן חלק מהנשים "הלהוטות" ביותר של עולם הספרות.
כאשר מתקרב אולינין אל רכס ההרים אנו נחשפים ללוחם-צייד אותו מנסה הגיבור להרשים באמצעות כישוריו, ואשר הינו הגיבור השני של הנובלה - לוקשקה. לוקשקה הוא הקוזאק הצעיר האידיאלי, אם כי אינו יודע קרוא וכתוב. הוא כבר נחשב לגיבור של קהילתו לאחר שהציל ילד מטביעה, ובקרוב הוא עומד להפוך לדמות מכובדת עוד יותר לאחר שיהרוג אברק - פולש צ'צ'ני המנסה לחדור לקהילה ממעבר לנהר שהקוזאקים מפטרלים לאורכו בכל עת וחבר בשבט מוסלמי המעוניין להשתלט על השטח וביתרון הנלווה לכך.
טולסטוי עצמו אינו מזכיר פעם אחת בספר את המונח "אסלאם" או "מוסלמי". בתרגומו לעברית של הספר של דוד שמעוני, כותב המתרגם "אך הצבור הנוצרי הקטן הזה שטולטל לירכתי ארץ והמוקף בשבטים 'מושלמים' פראים למחצה ובאנשי-צבא חושב למרות כל אלה כי הגיע למדרנה גבוהה של התפתחות..." אולם ברוסית המקורית משתמש המחבר במונח "שבטים מוחמדנים [магометанскими племенами] פראים למחצה". השבטים הללו מתחלקים לפי חלוקה רגיונלית: צ'צ'נים, טטרים, אברקים ו-נוגאים. הקוזאקים של גרבנסק, אליהם מבקש אולינין להצטרף, מופרדים מהמוסלמים באמצעות נהר ה-טרק בצפון הקווקז. היסטורית, שימשו הנהרות כגבולות גיאוגרפיים במקומות רבים ברחבי העולם, למעט אולי אוסטרליה, שמייסדיה נראה שקבעו את החלוקה האזורית שלהם באמצעות עיפרון ומשולש שרטוט.
למעשה, כבר בשלב המוקדם של "הקוזאקים" מגדיר טולסטוי מסגרת אתנית להתרחשויות. אולינין מגיע ממעמד רוסי מכובד למדיי ונוסע לקוזאקים בתקווה להצטרף אליהם, קבוצה אשר בעצמה מורכבת מרוסים עקורים שהביעו את תביעתם לקרקע באמצעות הפסקת אש לא פשוטה עם הצ'צ'נים השכנים. וזאת היא אדמה עליה הם צריכים להגן מפני פולשים פוטנציאליים בעלי דת אחרת.
המאבק בין הדתות שוכן בצורה עדינה ומרומזת ברקע של הרומן, ויש ניגוד כמעט מיידי בין ניסיונותיו של אולינין להשתלב בקרב הקוזאקים ויחסיהם כלפיו (הוא קיבל הנחיה מהצבא הרוסי לעזור להם להגן על אדמתם), לבין אויביהם הגדולים בגבעות שמעבר לנהר. האיבה הטבעית של הקוזאקים אינה מופנת אך ורק כלפי "שבטים מוחמדנים פראים" אשר תמיד נמצאים ברקע, אלא גם כלפי אולינין והפמליה המוסקבאית שלו: "הקוזק על פי טבעו שונא פחות את הבריון ההררי שהרג את אחיו, מאשר את החיל המתאכסן אצלו, שאמנם הוא מגן על נחלתו, אך יחד עם זה הוא מזהם את ביתו בעשן הטבק".
קיימת גם מידה ניכרת של הצטלבות תרבותית בין השבטים המוחמדנים לקוזאקים אשר מחזיקים בקרקע אותה הם רוצים לכבוש. הקבוצה אליה מבקש אולינין להצטרף כבר ספגה לעצמה כמה ממנהגי מוסלמי ההרים. לאחר שמתפתח משולש רומנטי ויריבות בין אולינין ללוקשקה, אין מריאנקה מוכנה להופיע בפני אולינין ללא כיסוי ראש. קוזאק אחר צועק טוסט שתייה קווקזי מסורתי: "אללה בירדי" ("אלוהים נתן"). דוד ירושקה הזקן, "קוזק שמחוץ למנין והלך ערירי", אשר ייתכן כי כבר בן 70, משמש כאתנחתא קומית של טולסטוי עצמו וכן כסמל של המסורות הישנות של הקוזאקים. הוא לא אוהב להיפגש עם נשים לפני מסע ציד, שכן יהיה זה סימן מבשר רעות. ההבדל הבולט ביותר בין הקוזאקים לאויבים המוסלמים שלהם הוא שהקוזאקים שיכורים כמעט באופן קבוע כתוצאת משתיית אלכוהול המבושל מקומית בשם צ'יחיר, שאותו הם שותים מדלי. צ'יחיר הוא כנראה סוג של יין מועשר מאוד.
ירושקה הוא צייד מנוסה מאוד והוא מזכיר ללוקשקה כי "כאן אנו עוסקים בתפיסת אברקים ולא בציד חזירים [חזירי בר]." ועדיין, חרף כל האגרסיות של צייד פרגמטי, מבשר ירושקה את ההתעסקות המאוחרת יותר של טולסטוי עם הדת דרך חזון סינקרטיסטי:
"או צא ושמע מה שאומר המוללה או הקדי הטטרי: 'כופרים אתם, גיאורים אתם [הכוונה כנראה לכופרים], מפני מה אתם משקצים את נפשותיכם בבשר חזיר'". הדבר מראה שלכל אחד יש את החוקים שלו. ייתכן שכאן ביקש טולסטוי לומר שאלוהים יצר את הבהמה עבור האדם ואין בכך כל חטא.
ספרו "הזר" של אלבר קאמי (1942) מספר על הרג של מוסלמי באמצעות ירי על חוף מצד צרפתי בשם מרסו; ההרג הזה מתרחש ללא שום סיבה ברורה למעט להדגיש את עצם העובדה שהתבצע ללא סיבה מוצדקת. בספרו של טולסטוי, לעומת זאת, בזמן שגם כאן הרג של מוסלמי נמצא במרכז העלילה, יש לכך סיבה: לוקשקה מבחין בבול עץ בעל צורה מוזרה הצף במורד ה-טרק, הוא מבין כי בפועל זה הוא אברק מסתתר, ועל כן הוא יורה בו. הסצנה בה מתואר השבט שלו שמגיע לקחת את גופתו היא מחרידה ושלווה בו זמנית.
העלילה מגיעה לשיא בעימות סופי בין הצ'צ'נים המוסלמים לקוזאקים, לרבות אולינין. סופו של הספר הוא מר-מתוק, שכן בזמן שהקוזקים מנצחים, אחיו של האברוק שנהרג מצליח להרוג את לוקשקה, ולאחר מכן מסרבת מריאנקה להתחתן עם אולינין אשר מבקש מצדו לעזוב את הקבוצה האתנית שהוא הפך למעשה לחלק ממנה.
הספר גדוש בנושאים נצחיים והיסטוריים כאחד. הקוזאקים לא האמינו ברב-תרבותיות והשתלבות, וזאת היא הסיבה שהגנו על הגבולות שלהם, כיסו את הנשים שלהם ודיברו במידה מסוימת גם טטרית. הם ידעו שהאויב אמתי, חמדן ואכזר, ויש להיות מוכנים להילחם ובו ולא להתפשר עימו ללא תמורה.
היכולת של טולסטוי להכיל ברומן הקצר הזה מתחים מיניים, חברתיים ופוליטיים מצביעה על הכישורים הספרותיים האדירים שלו. כמו כן, לא נראה סביר כי בעתיד הקרוב נוכל לראות הוצאה של רומן נוסף בו מוצגים מוסלמים באופן כזה, כפי שנראה בבירור כבר ב-1988 במהלך פרשת סלמאן רושדי וספרו "פסוקי השטן". ב-2008, למשל, ביטלה הוצאה לאור את פרסום ספרה של הסופרת האמריקאית שרי ג'ונס "התכשיט של מַדִינָה" משום שהעמיד במרכזו את אשתו בת ה-6 של הנביא, עאישה, זאת לאחר איומים מצד "מלומדים אסלאמיים". רק לאחר שמו"ל אחר הסכים לפרסם את הספר הוא הפך לרב מכר. ניתן ללעוג לסופר הבריטי סבסטיאן פולקס לאחר שהכריז הלה שלא יכלול יותר דמויות של נשים בספריו משום שהוא עצמו אינו אישה, אך גם הוא הציג התנצלות אומללה ב-2009 אודות הערות ברומן שלו "שבוע אחד בדצמבר" בעל תמה של טרור. כך עשו גם הסופרים הבריטיים מרטין איימיס ו-איאן מקיואן. למעשה, מה שקיבל את הכינוי "תקינות פוליטית" הפך בפועל ללא פחות מדריסת חופש הביטוי והפעלת צנזורה במערב תחת דרישות השריעה.
נושא התרגום הוא כמובן מורכב מדי מכדי לדון במסגרת מצומצמת זו. כפי שראינו לעיל, תרגומו של דוד שמעוני, אשר יצא לאור ב-1921, בזמן שמציג את התיאורים בצורה מאוד ציורית, יכול לעתים להשתמש במושגים שונים מהמקור. ניתן גם לבצע השוואה עם תרגום נוסף לעברית, אותו ביצע צבי ארד ב-1993. הדבר שוב מעלה את הטענה הנפוצה שבמידה ויש את היכולת לקרוא בשפת המקור, תמיד עדיף לעשות זאת משום שאין ספק שיהיו ניואנסים שקשה יהיה להעבירם לשפות אחרות. "המלומדים המוחמדנים" המודרניים מזכירים כי יש לקרוא את ספר הקודש שלהם בערבית בלבד. הסיבה לכך היא לא יותר מ-תקייה על מנת להסתיר את המציאות כי מדובר למעשה בחיבור פשטני מאוד, לא בוגר, אלים להחריד, ללא תחושת התקדמות נרטיבית ולכן הוא מתאים לאנשים שהוא מייצג, בזמן שהתרגומים לשפות המערביות זוכים לצנזורה ועריכה מגמתית של המקור.
הקוזאקים של טולסטוי ידעו את מה שהמערב המודרני שכח - גם האויב יכול להיות שימושי או פשוט קיים כל עוד שומרים ממנו מרחק. אסור להזמינו לתוך הטריטוריה שלך. ניתן למנוע ממנו בכוח להיכנס, אולם ברגע שאתה מכניס אותו מרצונך, אין יותר כל אפשרות להוציא אותו החוצה. כפי שכתב הסופר האלג'ירי המפורסם בואלם סנסל אודות השינוי הדמוגרפי של צרפת: "ברגע שהאסלאם תופס אחיזה, זה לנצח".[1]
[1] joynews.co.za/the-islamization-of-france-cannot-be-stoppedj
