מרד הספרטקיסטים, 1919.
מרד הספרטקיסטים, 1919.
התנועות האנרכיסטיות-מרקסיסטיות
מופיעות אומנם במגוון סוגים וצורות, אולם השיטות והמנטליות שלהן דומות במידה מספקת
על מנת להסיק מסקנות משמעותיות במידה ובוחנים אותן לאורך תקופה ממושכת. אלו
הפועלים באופן זה במאה ה-21 נראים מעל פני השטח כשונים מאוד מאבותיהם הבולשביקים
של המאה ה-20, אולם הבחינה המעמיקה הזאת תציג תמונה מלאה יותר.
אחת התובנות היא כאמור קו ישיר בין
הקצבים המלומדים של תחילת המאה ה-20 באירופה לצווחני התקינות הפוליטית במקומות
כגון התקשורת והאקדמיה של המערב המודרני. ללא התובנה הזאת לא ניתן יהיה להבין את
התמונה הגדולה של ההתרחשויות והקונטקסט ההיסטורי שלהן.
מקרה מבחן היסטורי שאומנם פחות מוכר
היום אולם יכול לשמש בתור דוגמה מושלמת להבנה זאת הוא מרד הספרטקיסטים הגרמני של
1919. השאלות ההיסטוריות החשובות אותן יש להעלות בהקשר זה כגון מי הניע את
ההתרחשות, כיצד זה קרה ויותר מהמכל - כיצד התמודדו בהצלחה עם האירוע - הן חשובות
מאוד לחקר הסדר, היציבות והמסורת החברתית.
בשנת 1918 הייתה גרמניה במצב של
כאוס מוחלט. היא הפסידה במלחמה, הקייזר התפטר, ועל הוואקום השלטוני נלחמו עתה
קבוצות שונות מהימין, המרכז והשמאל הפוליטיים. כמה מהקבוצות הללו הושפעו מהמהפכה
הבולשביקית אשר תפסה את השליטה ברוסיה ואנשיהן היו אידאולוגים קנאים מהסוג הגרוע
ביותר. לעומת קבוצות אחרות, עתידה של גרמניה לא באמת עניינה אותן והן רק ביקשו
להפוך את האומה לדיסטופיה הקומוניסטית כפי שהחלה להתפתח במזרח היבשת. למעשה, בכל
רחבי אירופה החלו פעילים בולשביקיים להתסיס התקוממויות, זאת כחלק מהמזימה הישירה
של מוסקבה לשלוט באירופה כולה.
כיום המערב אומנם לא נוטה להזכיר
זאת, אולם בפועל הובילה הקטסטרופה הבולשביקית למותם של קרוב ל-100 מיליון אנשים
במהלך 100 השנים האחרונות. אולם בדומה לבולשביקים של המאה ה-20, חרף כל לקחי
ההיסטוריה, גם האנרכיסטים המרקסיסטיים המודרניים נוהגים להשמיע "רעיונות"
לכאורה של חופש, צדק ושוויון.
בפועל, היו הסיסמאות הריקות הללו לא
יותר ממילות קוד לחיסול האנשים אותם הם לא אהבו וכן של התרבות המערבית עצמה בת
אלפי השנים.
בהתחשב בידע ההיסטורי הזמין כיום
לפיו מצאו אין ספור מיליונים את מותם עקב מעשי הקומוניסטים במהלך 100 השנים
האחרונות, חשוב להבין מה הוא אופיים האמתי של אותם ה"מהפכנים": מגיפה
קטלנית. למזלה של ההיסטוריה, היו באותן השנים מספר ממשלות להן היה את האומץ
להתמודד עם המגיפה הזאת. בהונגריה, לדוגמה, נבל קומוניסטי וסוכן של הקומינטרן בשם
בלה קון קידם מהפכה ב-1919 שדוכאה למרבה המזל ההיסטורי.
אחת הקבוצות שפעלה בגרמניה שלאחר
מלחמת העולם הראשונה שביקשה לתפוס את השלטון הייתה מה שקיבל את השם "הליגה
הספרטקיסטית". ב-1919 היא החליפה את שמה ל"מפלגה הקומוניסטית של
גרמניה" והצטרפה לקומינטרן - ארגון חזית סובייטי שפעל למען מהפכה בינלאומית.
מייסדי הליגה הספרטקיסטית היו רוזה לוקסמבורג, קרל ליבקנכט וקלרה צטקין. הללו
החזיקו בשנאה היוקדת שמאפיינת גם את המרקסיסטיים המודרניים. עדיין, מוצגת לעתים
קרובות לוקסמבורג בתקשורת כסוג של קדושה חילונית, אולם המציאות ההיסטורית היא שהיא
לא הייתה הרבה מעבר לעוד קומיסר בולשביקי נקמני שטוף שנאה.
בסיומה של המלחמה ב-1918 ניצל
ליבקנכט את הכאוס שנוצר על-מנת להכריז על גרמניה כ"רפובליקה
סוציאליסטית". אולם למעט מיעוט קולני לא היו בפועל רבים שהתעניינו בקיצוניות
הזאת שלו ושל לוקסמבורג. עדיין, כפי שמלמדת ההיסטוריה, גם מיעוט קולני יכול להציג
את עצמו כגדול מהחיים. ב-1919 ארגנו לוקסמבורג, ולמעשה המשרת שלה ליבקנכט, הפגנות
רחוב שנועדו לערער את רפובליקת ויימאר החדשה ואת הקנצלר שלה פרידריך אברט. אברט
היה אומנם איש מרכז אשר קידש את הסדר החברתי, אך הוא גם סלד מהקומוניזם והיה נחוש
לדכא את ההתקוממות.
משרת הקנצלר הייתה לא פשוטה. לא
הימין ולא השמאל חיבבו רבות את הרפובליקה החדשה, והיה זה תפקידו לאזן בין ההבדלים
הבלתי ניתנים לגישור. אברט היה אדם הגון ושמע כבר לא מעט זוועות בדבר מעשי
הקומוניסטים והתקפותיהם על סמלי הסמכות המסורתיים של המדינה. רבים מהמנהיגים
הקומוניסטיים, לרבות מנהיגי ההתקוממות הזאת, כבר ישבו בכלא על חתרנות נגד המדינה
עצמה.
כך, לאחר שהבין עם מי יש לו עסק וכי
בכוח נלחמים אך ורק הכוח הוא קרא ל-פרייקור על מנת לדכא את המרד הקומוניסטי הזה.
הפרייקור - "גדודים חופשיים" - היו יחידות של חיילים משוחררים ששמרו על
המבנה הארגוני והנשק שלהם מהמלחמה ועל כן היו כוח לחימה מאוד רציני. רובם היו בעלי
שנים רבות של ניסיון לחימה צבאית, היו מטבעם אנשים שמרניים, וסלדו מהקומוניזם בכל
ליבם.
ואכן, החל מה-8 בינואר 1919, מחצו
הפרייקור ברחובות ברלין את ההמון הקומוניסטי. מספר ההרוגים היה מתון יחסית, סביב
150 ספרטקיסטים ו-17 אנשי פרייקור. עדיין, לא הייתה כל דרך אחרת להתמודד עם אנשים
שהיו קנאים אידאולוגיים ונחושים לתפוס את השלטון בכוח.
ליבקנכט ולוקסמבורג הסתגרו בבית
מלון ב-15 בינואר. הם נתפסו והובאו לדיוויזיית הפרשים-שוצן של המשמר תחת פיקודו
ולדמר פאבסט. הם נחקרו, הוכו ונורו זמן קצר לאחר מכן. גופתה של לוקסמבורג נזרקה
לתעלה וגופתו של ליבקנכט נשלחה בעילום שם לחדר מתים. פאבסט מעולם לא הועמד לדין על
ההרג, ולמעשה נעלם מהזירה ההיסטורית. לקחי ההיסטוריה מלמדים כי במידה והיה מרד
הספרטקיסטים נוחל הצלחה היה מספר ההרוגים רב בהרבה.
אפשר כי במידה והיו תופסים את
השלטון הם היו מונעים את הגעתם לעמדות הכוח של הסוציאליסטים הלאומניים של מפלגת
הפועלים הגרמנית ואת כל הזוועות שהגיעו במהלך מלחמת העולם השנייה, אולם אין כל ספק
כי גם הללו היו מקדמים את אותה התכנית העקובה מדם שכל המפלגות הקומוניסטיות האחרות
נטלו על עצמן. והם הצליחו, למעשה במידה רבה עד היום, להסוות ולהסתיר את המזימות
האמתיות שלהם מאחורי הססמאות הנשמעות נעימות לאוזן בדבר השוויון והצדק לכאורה.
פאבסט האמין כי עשה את הדבר הנכון
כאשר נפטר בצורה זו מליבקנכט ולוקסמבורג, והוא מעולם לא הביע חרטה. בראיון שפורסם
לעיתון מערב גרמני ב-1962, הוא אמר את הדברים הבאים: "בינואר 1919, השתתפתי
בפגישה של ה-KDP [המפלגה הקומוניסטית של גרמניה] שבה דיברו רוזה לוקסמבורג וקרל
ליבקנכט. הבנתי שהם היו המנהיגים האינטלקטואלים של המהפכה, והחלטתי להרוג אותם.
בעקבות הפקודות שלי, הם נלכדו ... ההחלטה הזו להרוג אותם לא באה לי בקלות ... אני
כן טוען שההחלטה הזו לגיטימית מבחינה מוסרית ותאולוגית."
ממשלת מערב גרמניה הסכימה לחלוטין
עם פאבסט ב-1962. משרד התקשורת והמידע פרסם הודעה לפיה פעל פאבסט בצורה נכונה וכי
ההוצאות להורג היו "בהתאם לחוק הצבאי". הרציונל המערב גרמני היה כי כאשר
מנסים להשמיד אותך, עליך לעשות את כל אשר נדרש על מנת להגן על עצמך ללא כל התחשבות
על מה שיגידו לאחר מכן אלו המתיימרים להיות "לוחמי צדק".
